סנהדרין צ״ה אמסכת סנהדריןסנהדרין צ״ה א
גמרא ״עניה ענתות״ – עתיד ירמיה בן חלקיה ומתנבא עלה מענתות, דכתיב: ״דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין״. מי דמי? התם ארי, הכא ליש! אמר רבי יוחנן: ששה שמות יש לארי, אלו הן: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל, שחץ. אי הכי, בצרו להו! עברו מעברה תרתי נינהו. מאי ״עוד היום בנב לעמד״? אמר רב הונא: אותו היום נשתייר מעונה של נוב. אמרי ליה כלדאי: אי אזלת האידנא – יכלת לה, ואי לא – לא יכלת לה. אורחא דבעא לסגויי בעשרה יומי, סגא בחד יומא. כי מטו לירושלם, שדו ליה ביסתרקי, עד דסליק ויתיב מעילוי שורא, עד דחזיוה לכולה ירושלם. כי חזייה, איזוטר בעיניה. אמר: הלא דא היא קרתא דירושלם דעלה ארגישית כל משיריתי, ועלה כבשית כל מדינתא? הלא היא זעירא וחלשא מכל כרכי עממיא דכבשית בתקוף ידי? עלה וקם ומניד ברישיה, מוביל ומייתי בידיה על טור בית מקדשא דבציון ועל עזרתא דבירושלם. אמרי: נישדי ביה ידא האידנא. אמר להו: תמהיתו, למחר אייתו לי כל חד וחד מינייכו גולמו הרג מיניה. מיד: ״ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים״. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: בת דינא – בטל דינא. ״וישבי בנב אשר בילידי הרפה ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה ויאמר להכות את דוד״. מאי ״וישבי בנוב״? אמר רב יהודה אמר רב: איש שבא על עסקי נוב. אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו. רצונך יכלה זרעך, או תמסר ביד אויב? אמר לפניו: רבונו של עולם, מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי. יומא חד נפק לשכור בזאי, אתא שטן ואידמי ליה כטביא. פתק ביה גירא ולא מטייה. משכיה עד דאמטייה לארץ פלשתים. כדחזייה ישבי בנוב אמר: היינו האי דקטליה לגלית אחי. כפתיה, קמטיה, אותביה ושדייה תותי בי סדייא. אתעביד ליה ניסא, מכא ליה ארעא מתותיה. היינו דכתיב: ״תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסלי״. ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה. אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבעא גרבי דמיא. חזינהו כתמי דמא. איכא דאמרי: אתא יונה איטריף קמיה. אמר: כנסת ישראל ליונה אימתילא, שנאמר ״כנפי יונה נחפה בכסף״. שמע מינה דוד מלכא דישראל בצערא שרי. אתא לביתיה ולא אשכחיה. אמר, תנן: אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו. בשעת הסכנה מאי? אתא שאיל בי מדרשא. אמרו ליה: בשעת הסכנה שפיר דמי. רכביה לפרדיה וקם ואזל. קפצה ליה ארעא. בהדי דקא מסגי, חזייה לערפה אמיה דהוות נוולא. כי חזיתיה, פסקתה לפילכה, שדתיה עילויה, סברא למקטליה. אמרה ליה: עלם, אייתי לי פלך! פתקיה בריש מוחה, וקטלה. כד חזייה ישבי בנוב, אמר: השתא הוו בי תרין וקטלין לי. פתקיה לדוד לעילא, ודץ ליה לרומחיה. אמר: ניפול עלה ונקטל. אמר אבישי שם, אוקמיה לדוד בין שמיא לארעא. ונימא ליה איהו? אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורין. אמר ליה: מאי בעית הכא? אמר ליה: הכי אמר לי קודשא בריך הוא, והכי אהדרי ליה. אמר ליה: אפך צלותיך! בר ברך קירא ליזבון, ואת לא תצטער. אמר ליה: אי הכי, סייע בהדן. היינו דכתיב: ״ויעזר לו אבישי בן צרויה״. אמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה. אמר אבישי שם ואחתיה. הוה קא רדיף בתרייהו. כי מטא קובי, אמרי: קום ביה. כי מטא בי תרי, אמרי: בתרי גוריון קטלוה לאריא. אמרי ליה: זיל אשתכח לערפה אימיך בקיברא. כי אדכרו ליה שמא דאימיה, כחש חיליה וקטלוה. היינו דכתיב: ״אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל״. תנו רבנן: שלשה קפצה להם הארץ – אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה. אבישי בן צרויה – הא דאמרן. אליעזר עבד אברהם – דכתיב: ״ואבא היום אל העין״, למימרא דההוא יומא נפק. יעקב אבינו -