סנהדרין קי״ב במסכת סנהדריןסנהדרין קי״ב ב
גמרא וההקדשות שבה יפדו כו׳. תנו רבנן: היו בה קדשי קדשים, קדשי מזבח – ימותו, קדשי בדק הבית – יפדו, ותרומות – ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש – יגנזו. רבי שמעון אומר: ״בהמתה״ – ולא בהמת בכור ומעשר, ״שללה״ – פרט לכסף הקדש וכסף מעשר. אמר מר: היו בה קדשי קדשים, קדשי מזבח – ימותו. ואמאי ימותו? ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויפלו דמיהן לנדבה. רבי יוחנן אמר: ״זבח רשעים תועבה״. ריש לקיש אמר: ממון בעלים הוא. והכא בקדשים שחייב באחריותן, ורבי שמעון היא דאמר: ממון בעלים הוא. הא מדסיפא רבי שמעון היא, רישא לאו רבי שמעון? בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר: קדשים קלים ממון בעלים. אבל קדשי קדשים מאי? יפדו. אדתני סיפא: קדשי בדק הבית יפדו, ליפלוג וליתני בדידה: במה דברים אמורים? בקדשים קלים, אבל קדשי קדשים – יפדו. כיון דאיכא חטאת שמתו בעליה, דלמיתה אזלא, לא פסיקא ליה. בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, דכתיב: ״זבח רשעים תועבה״. אלא ריש לקיש, מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך: כי אמרינן ״זבח רשעים תועבה״, הני מילי היכא דאיתנהו בעינייהו, אבל הכא, כיון דאישתני – אישתני. רבי שמעון אומר: ״בהמתה״ – ולא בהמת בכור ומעשר. במאי עסקינן? אילימא בתמימין – שלל שמים הוא! אלא בבעלי מומין – שללה נינהו? אמר רבינא: לעולם בבעלי מומין, ומי שנאכל בתורת בהמתה. יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתה, אלא בתורת בכור ומעשר, דשלל שמים נינהו. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: הכל קרב והכל נפדה. מאי קאמר? הכי קאמר: כל שקרב כשהוא תם, ונפדה כשהוא בעל מום – מ״שללה״ אימעיט, וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום, כגון בכור ומעשר – מ״בהמתה״ נפקא. תרומות ירקבו. אמר רב חסדא: לא שנו אלא תרומה ביד ישראל, אבל תרומה ביד כהן, כיון דממוניה הוא, תשרף. מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. והא מעשר שני ביד ישראל כתרומה ביד כהן דמי, וקתני יגנזו! אלא, אי אתמר הכי אתמר: אמר רב חסדא, לא שנו אלא תרומה ביד כהן, אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. תנן התם: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דברי רבי מאיר. וחכמים מחייבין. אמר רב חסדא: מחלוקת במעשר שני בירושלים, דרבי מאיר סבר מעשר שני ממון גבוה הוא, ורבנן סברי ממון הדיוט הוא. אבל בגבולין, דברי הכל פטור. מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. במאי עסקינן? אילימא בירושלים, מי הויא עיר הנדחת? והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים, וזו אחת מהן – אינה נעשית עיר הנדחת! ואלא בעיר אחרת, ואסקוה לגוה? הא קלטוה מחיצות! אלא לאו בגבולין, וקתני: יגנזו? לא, לעולם דעיר אחרת, ואסקוה לגוה. והכא במאי עסקינן? שנטמא. ולפרקיה? דאמר רבי אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים? תלמוד לומר: ״לא תוכל שאתו״, ואין שאת אלא אכילה, שנאמר: ״וישא משאת מאת פניו״. הכא במאי עסקינן? בלקוח.