Traité Nazir

56a

Étude de Nazir 56a

Étude de la Guémara 56a

Guémara

Il mange des aliments consacrés après soixante jours, une fois passé le statut incertain de lèpre et une fois qu'il a accompli toutes les obligations de sa nazouréat. Il ne peut se raser immédiatement pour sa lèpre, car il se peut qu'il soit un nazir pur, et le statut incertain de lèpre ne prime pas sur la nazouréat. Au contraire, après trente jours, il se rase pour son statut incertain de lépreux confirmé et pour son statut incertain de nazir pur. À nouveau, il ne lui est pas permis de se raser une seconde fois sept jours plus tard pour le rasage effectué par un lépreux dans le cadre de son processus de purification, au cas où il n'aurait pas été lépreux mais impur. Si tel était le cas, cela signifierait que le rasage précédent visait son impureté, et il serait donc tenu d'observer la nazouréat en pureté pendant trente jours. À la fin de cette période, c'est-à-dire le soixantième jour, il se rase et peut manger des aliments consacrés le lendemain, car même s'il était un lépreux confirmé, il s'est désormais rasé deux fois.

אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שִׁשִּׁים יוֹם,

Et il boit du vin et peut se rendre impur pour enterrer un mort après cent vingt jours. En d'autres termes, cet individu n'a pas encore accompli son vœu de nazouréat, car il se peut qu'il ait été un lépreux confirmé, dans quel cas ses deux rasages auraient compté pour sa lèpre. Il attend donc encore trente jours et procède au rasage au quatre-vingt-dixième jour. Même à ce stade, il ne peut pas encore boire de vin ni se rendre impur par un mort, car il se peut qu'il ait été impur, ce qui signifierait que son troisième rasage était pour son impureté. Il compte donc une nouvelle période de trente jours pour sa nazouréat en pureté, à la fin de laquelle il peut effectuer le rasage de pureté, boire du vin et se rendre impur par un mort, cent vingt jours à partir du début de sa nazouréat.

וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לְמֵתִים לְאַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם.

Et on enseigne à ce sujet dans la Tossefta [6:1]: Dans quel cas cette affirmation est-elle dite? Concernant une nazouréat courte de trente jours. Cependant, concernant une nazouréat d'une année, il mange des aliments consacrés après deux ans. Il ne peut se raser avant qu'une année ne soit passée, au cas où il ne serait pas lépreux, et il ne peut se raser une seconde fois qu'après une seconde année, au cas où il aurait été rituellement impur, et que ceci ait été sa nazouréat observée en pureté. Après deux ans, il peut manger de la viande consacrée, car s'il était un lépreux confirmé, il s'est rasé deux fois.

וְתָנֵי עֲלַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּנְזִירוּת מוּעֶטֶת, אֲבָל בִּנְזִירוּת בַּת שָׁנָה — אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים.

Cependant, si les deux premiers rasages étaient pour sa lèpre, il ne s'est pas du tout rasé pour sa nazouréat, et il doit donc observer une année supplémentaire, se raser, puis observer une autre année de nazouréat, car peut-être son troisième rasage était pour l'impureté et l'autre pour sa nazouréat en pureté. Et par conséquent, il peut boire du vin et se rendre impur pour enterrer un mort après quatre ans.

וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לְמֵתִים לְאַחַר אַרְבַּע שָׁנִים.

Et s'il te venait à l'esprit que les jours pendant lesquels il était rituellement impur comptent pour sa nazouréat, il devrait lui suffire d'observer trois ans et trente jours. En raison de l'incertitude, il ne peut se raser pour sa lèpre avant qu'une année ne soit passée, au cas où il aurait été un nazir pur, et il doit attendre une autre année pour son second rasage, car il se peut qu'il ait été un nazir impur. Cependant, à ce stade, si les jours de son compte sont considérés comme faisant partie de sa nazouréat, comme le prétend Rav Hisda, on devrait lui permettre d'attendre seulement trente jours pour la pousse des cheveux, de se raser pour sa nazouréat impure, puis d'ajouter une dernière année pour sa nazouréat en pureté. Le fait qu'il soit tenu d'attendre quatre ans prouve que son temps en tant que lépreux ne compte pas pour sa nazouréat.

וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סָלְקִין לֵיהּ יוֹמֵי — תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים וּשְׁלֹשִׁים יוֹם!

Et de plus, Rav Achi soulève une objection supplémentaire à partir du midrach halakhique suivant: Je n'ai déduit que ceci, que les jours d'impureté ne comptent pas dans le décompte de sa nazouréat. D'où déduis-je que les jours de son statut de lépreux confirmé ne comptent pas non plus pour sa nazouréat? Et n'est-ce pas logique: après les jours d'impureté, il se rase et apporte une offrande, et après ses jours de lèpre confirmée, il se rase également et apporte une offrande; tout comme ses jours d'impureté ne comptent pas dans son décompte, de même, les jours de lèpre confirmée ne devraient pas compter dans son décompte.

וְעוֹד מֵתִיב רַב אָשֵׁי: אֵין לִי אֶלָּא יְמֵי טוּמְאָה, שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן. יְמֵי חִלּוּטוֹ, מִנַּיִן? וְדִין הוּא: יְמֵי טוּמְאָה — מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קׇרְבָּן, וִימֵי חִלּוּטוֹ — מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קׇרְבָּן. מָה יְמֵי טוּמְאָתוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן — אַף יְמֵי חִלּוּטוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן.

La Guemara rejette cet argument: Non, si tu dis que cela est vrai concernant ses jours d'impureté, qui annulent les jours précédents, dirais-tu aussi que c'est le cas concernant ses jours de lèpre confirmée, qui n'annulent pas les jours précédents, comme énoncé dans la michna?

לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ — שֶׁכֵּן מְבַטֵּל בָּהֶן אֶת הַקּוֹדְמִים, תֹּאמַר בִּימֵי חִלּוּטוֹ — שֶׁאֵין מְבַטֵּל בָּהֶן אֶת הַקּוֹדְמִין.

Tu dirais: c'est un raisonnement a fortiori. Et si un nazir qui a prononcé son vœu alors qu'il se trouvait dans un lieu rituellement impur, par exemple un lieu de tombeau, dont les cheveux sont propres au rasage de la nazouréat, et pourtant ces jours où il était impur ne comptent pas dans son décompte, alors concernant ses jours de lèpre confirmée, où ses cheveux ne sont pas propres au rasage de la nazouréat, puisqu'il doit d'abord effectuer le rasage de la lèpre, n'est-ce pas a fortiori qu'ils ne devraient pas compter pour sa nazouréat?

אָמַרְתָּ, קַל וָחוֹמֶר הוּא: וּמָה נָזִיר בְּקֶבֶר, שֶׁשְּׂעָרוֹ רָאוּי לְתִגְלַחַת נְזִירוּת, אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן. יְמֵי חִלּוּטוֹ, שֶׁאֵין שְׂעָרוֹ רָאוּי לְתִגְלַחַת נְזִירוּת — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!

Et je n'ai déduit que ses jours de lèpre confirmée. D'où déduis-je que ses jours de comptage pour la purification de la lèpre ne sont pas non plus considérés comme faisant partie de son terme? Et n'est-ce pas logique:

וְאֵין לִי אֶלָּא יְמֵי חִלּוּטוֹ. יְמֵי סְפָרוֹ, מִנַּיִן? וְדִין הוּא:

Rachi

אוכל בקדשים לאחר ששים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ק"כ יום - שאילו היה טמא ודאי ומוחלט ודאי היה צריך לגלח לאלתר תגלחת צרעת ובסוף שבעה ימים דתגלחת לימי ספרו מביא קרבן צרעת ואוכל בקדשים ואח"כ למנות שבעה דתגלחת נזירות טומאה ואח"כ למנות שלשים דנזירות טהרה מפני שהצרעת דוחה לתגלחת דנזיר כדתנן לקמן באידך פירקין (נזיר דף נט.) דתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי ולא בזמן שהוא ספק ונמצא אוכל בקדשים לאחר שבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום אבל עכשיו שהוא טמא מספק ומוחלט מספק שאינו יכול לגלח תגלחת צרעת לאלתר לפי שאינה דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ספק הלכך שוהא אוכל בקדשים לאחר ששים כו' כיצד בא לו לגלח תגלחת צרעת לאלתר אומרים לו שמא לא היית טמא ולא מוחלט ואי אתה רשאי לגלח עד שלשים יום בא לו לסוף שלשים וביקש לשתות יין אומרים לו טמא היית ולא מוחלט ותגלחת ראשונה שעשית היא תגלחת טומאה ואי אתה מותר לגלח כל שלשים יום מפני שחלה עליו נזירות טהרה ועומד שלשים יום ומגלח הרי ששים יום בא לו לשתות יין אומרים לו מוחלט היית ולא טמא והללו שנים תגלחיות שעשית הן שתי תגלחיות של צרעת ועכשיו צריך אתה להתחיל למנין נזירותך ועשה שלשים יום ומגלח הרי תשעים יום בא לו לשתות יין אומרים לו שמא מוחלט וטמא היית ושני תגלחיות הראשונות היו לשם צרעת והשלישית לתגלחת טומאה מעכשיו מתחיל נזירות טהרה וחוזר ומונה שלשים והרי הן מאה ועשרים יום וארבע תגלחיות נמצא אוכל בקדשים לאחר ששים יום ממה נפשך דתגלחת צרעת ודאי קודמת וכיון שהביא קרבן צרעתו הותר בקדשים אבל ביין לא הותר עד לאחר מאה ועשרים יום כמו שפירשתי:

ותני עלה - בתוספתא:,במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה - והיה טמא בספק ומוחלט בספק ביום ראשון של נזירות אוכל בקדשים לאחר שני שנים דשמא לא היה טמא ולא מצורע ואינו אוכל כל שנה ראשונה עד סופה ובסוף שנה ראשונה יש לומר טמא היה ולא מצורע ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואין מגלח עד סוף שנה שנית ועדיין יש לומר שמא מצורע וטמא היה ושתי תגלחיות ראשונות לא עלה לו אלא לצרעת ותגלחת שלישית עלתה לו לנזירות טומאה ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואינו מגלח עד סוף שנה רביעית נמצא אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ממה נפשך לפי שכבר גילח שני תגלחיות ותגלחת דצרעת קודמת בכ"מ כדאמרן ונמצא שותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעה שנים:

ואי ס"ד - דבנזירות מרובה מסלק סלקי ליה ימי חלוטו דשהוי ימי חלוטו עולין לו למנין נזירות טהרה:,תסגי ליה - אלא מדאינו יכול לשתות ביין עד לאחר ארבעה שנים ש"מ דאפי' בנזירות מרובה אין ימי חלוטו עולין לו מן המנין וקשיא לרב חסדא:

ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין - דכתיב (במדבר ו׳:י״א-י״ב) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא ואח"כ והזיר לה' את ימי נזרו והימים הראשונים יפלו ומעכשיו התחיל להזיר לה' ימי נזרו לאחר שהביא כפרתו:,ימי חלוטו - שאם מצורע ומוחלט בתוך ימי נזירותו:,מנין - שכ"ז שיהא מגלח לא היו עולין לו מן המנין נזירות טהרה:

(את הקודמים) - והואיל וימי חלוטו אין סותר בהן את הקודמין יהו עולין לו מן המנין:

נזיר בקבר - שנזר והוא בבית הקברות ששערו ראוי לתגלחת נזיר כדאמרינן בהריני נזיר [מגלח] (לעיל נזיר טז:):,אין עולין לו - ימי טומאתו מן המנין ואין סותר בהן את הקודמין לפי שאין לו קודמין ימי חלוטו כו':

ימי ספרו - אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (ויקרא יד):,מנין - שלא יהו עולין לו למנין נזירות טהרה:

Tossafot

אוכל בקדשים לאחר ששים יום - משום דספק מצורע הוא ואסור לאכול בקדשים עד שיטהר מספק צרעתו ויביא קרבנות מצורע דמחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים אבל משום נזירות טמא לא מיתסר בקדשים אע"ג דצריך נמי להביא קרבן משום דאין טומאה יוצאה עליו מגופו לא מיקרי מחוסר כפורים כדאמרינן בפ' ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות י.) דדוקא במי שטומאתו יוצאה מגופו קרי מחוסר כפורים כיצד נזר נזירות שלשים יום וביום הראשון אירע לו ספק טומאה וספק טומאת צרעת דספק אם פרחה בו צרעת ממש אם בוהק הוא והשתא מיהא בתר דנתרפא לגמרי מזה ושונה וטובל ונטהר מספק טומאת מת אפי' לסוף שבעה בא לו לגלח כדין נזיר טמא או כדין מצורע שנתרפא אומרים לו להמתין מלגלח עד שלשים יום [דאימא] נזיר טהור גמור אתה שלא נטמאת ונזיר טהור אינו מגלח תוך שלשים אלא על הדמים בסוף שלשים יום כשנגמר נזירותו כדכתיב תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ימי נזרו לסוף שלשים יום מגלח ומשפטי הבאת קרבנותיו מפורש לקמן בפרק שני נזירים (נזיר דף ס.) שמביא צפרי מצורע שחוטה ומשולחת וחטאת העוף הבאה על הספק משום ספק נזיר טמא ועולת בהמה משום ספק נזיר טהור [ואע"פ] שאינו יכול לגלח אלא על הדמים [הא אמרינן] דאם גילח על אחד מהם יצא ומתנה עליהם ועדיין אסור לאכול בקדשים דשמא מוחלט היה וטעון עוד תגלחת שנית והבאת קרבנות [כדכתיב] בפרשת מצורע והנה נרפא נגע הצרעת ולקח שתי צפרים ושחט את הצפור האחת על מים חיים ושלח את הצפור החיה וגלח את כל שערו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח ורחץ בשרו במים וביום השמיני יקח שני כבשים אחד לעולה ואחד לאשם וכבש אחד לחטאת וזה אי אפשר לגלח סוף שבעה לתגלחת ראשונה כי אולי אינו מצורע אבל נזיר טמא היה וצריך להתחיל ימי נזירותו שלשים יום שנזר כי אותן שלשים יום שמנה לא עלו לנזירותו דקרינא ביה והימים הראשונים יפלו כיון דמספקא לן בנזיר טמא ושלשים יום השניים הם ימי נזירות טהרה וקרינן ביה תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ימי נזרו לסוף ששים מגלח ובהך תגלחת שניה ליכא לספוקי בנזיר טמא דמספק נזיר טמא נפק בתגלחת ראשונה עד סוף ל' יום הראשונים אבל בנזיר טהור איכא לספוקי או בתגלחת ימי ספרו של מצורע ומביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור כדי לגלח על הדמים ומתנה עליה למחרת של יום תגלחתו יביא קרבנות מצורע כדי להתירו לאכול בקדשים ומביא חטאת העוף דאילו חטאת בהמה אינו בא על הספק אך יפקיר נכסיו ויביא חטאת העוף כדין מצורע עני ואשם נמי יביא לר"ש דאמר אשם מצי לאתנויי ביה כשלמים ולרבנן דר"ש אית להו דאשם אינו מעכבו לאכול בקדשים ועדיין הוא אסור לשתות יין ולטמאות למתים דשמא מוחלט היה ושני תגלחיות הללו שעשה למצורע היו לגמרו ולספרו ואינו עולה לתגלחת נזיר טהור כדאמרינן לקמן בפ' ב' נזירים (שם) לכך טעון עוד שני תגלחות אחד לנזיר טמא ואחד לנזיר טהור לסוף תשעים יגלח שלישית ובהך שלישית ליכא לספוקי במצורע כלל כי אם בנזיר טהור או בנזיר טמא והך תגלחת אי אפשר לגלח אלא עד סוף ל' יום הרי תשעים יום דלא מיבעיא בנזירות מועטת דצריך להמתין ל' משום גידול שער אף לרב חסדא אלא אף בנזירות מרובה כדפריש ואזיל משום דסבירא דימי צרעתו אין עולין לו כל עיקר ודלא כרב חסדא לכך צריך להמתין לתגלחת שלישית אחר תגלחת שניה כמנין ימי הנזירות (שעבר) אולי נזיר מצורע הוה ולא נזיר טמא ולסוף תשעים כשמגלח שלישית ליכא לספוקי במצורע כלל אלא או בנזיר טהור או בנזיר טמא ויביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור ולגלח על הדמים וחטאת העוף משום ספק נזיר טמא ועדיין אסור לשתות יין ולטמא למתים דשמא מוחלט היה ונזיר טמא ועלו לו שנים תגלחיות ראשונות לצרעתו והשלישית לנזיר טמא לכך צריך למנות עוד ל' לנזירות טהרה לסוף ל' יגלח ויביא קרבן טהרה לבד ומתנה ביה כדמפרש לקמן בפ' שני נזירים ומותר לשתות יין ולטמאות למתים והיינו דקתני ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק"כ יום: ,ומדקדק הר"ם - דע"כ צריך לומר שהוא מגלח ביום ל' שאם לא היה מגלח עד יום [שלשים ואחד] כשאר נזיר א"כ הוה מגלח תגלחת שניה יום ששים ואחד וא"כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ששים ושנים שהרי אחר תגלחת מצורע היה טובל ולא היה יכול להביא קרבנותיו עד למחר כדאמר לעיל בפ' שלישי (נזיר דף יח) גלח בח' מביא קרבנותיו בט' אלא ביום ל' מגלח ומביא אחד מג' קרבנותיו דנזיר טהור עולה או שלמים כדי לגלח על הדמים דאולי נזיר טהור היה ואע"ג דשאר נזיר אינו מגלח עד שלשים ואחד יום היינו מדרבנן דמדאורייתא ביום ל' מצי מגלח לרב מתנא משום דמקצת היום ככולו או לבר פדא דמכ"ט יום נשלם הנזירות והלכך נזיר זה דעדיין אינו שותה ולא מיטמא למתים לא העמידו דבריהם ואוקמה אדאורייתא ושרי ליה לגלח ביום ל' מיהו קשה מתגלחת שלישית דאינו שותה יין ואפי' הכי בשלשים ואחד אלא נראה דמשום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחיות ראשונות לכתחילה ביום ל'. מהרפ"ש: ,ה"ג ואכתי אינו מביא קרבנות נזיר טמא בו ביום דכיון שהוא צריך לטבול אחר התגלחת כדין מצורע שטובל אחר כל התגלחות ומיחזי כאילו היא טבילת נזיר טמא ביום שביעי אחר דבנזיר טמא נמי מספקא ליה דאז אינו מביא עד שמיני ולכך אינו יכול להביא קרבנות נזיר טמא עד למחרת יום תגלחתו דהיינו ביום שלשים ואחד וביום שלשים ואחד מביא חטאת העוף כדין נזיר טמא דשמא הוא טמא ולא מוחלט וימנה עוד ל' יום מיום שלשים ואחד שמביא קרבן טומאה וכדרבנן בפ' ג' (שם) דאמר הביא חטאתו אע"פ שלא הביא אשמו מונה יום ששים שהוא יום ל' למניינו ומגלח כדמפרש ולמחרת דהיינו יום ששים ואחד מביא קרבן צרעתו חטאת העוף כמו מצורע עני ואם עשיר הוא מפקיר נכסיו ומותר לאכול בקדשים דאשמו אינו מעכב לאכול בקדשים לרבנן ולר' שמעון דאמר מביאין קדשים לבית הפסול מביא גם אשם ומתנה כשלמים וזה ששנינו (זבחים עו.) ר"ש אומר למחרת מביא אשמו ולוגו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו וזה לוגו ואם לאו יהא שלמים ואותו אשם טעון צפון ומתן בהונות כו' הרי למחרת ששים יום דהיינו יום ששים ואחד אוכל בקדשים דכבר גילח ב' תגלחות אם היה מצורע כבר. נטהר ומיהא תגלחת שלישית ליכא לפרושי הכי שהרי אינו טובל אחר התגלחת כיון שעשו לו ספיקות של מצורע. וצריך לומר דודאי בב' תגלחיות אחרונות אינו מגלח עד יום ל' ואחד (מגלח ל' יום על שלשים ואחד) שמניינו התחיל ביום ששים ואחד ומביא עולת בהמה לגלח על הדמים וגם מביא חטאת עוף משום ספק נזיר טמא כי בתגלחת ראשונה אולי מוחלט היה ולא עלו לו לנזירותו ומתחיל מניינו מיום [ששים] ואחד ומשלים חמשים ותשעה יום על ששים ואחד שהן מאה ועשרים יום ומגלח ביום קכ"א שהוא ל' ואחד יום למניינו ומביא קרבן טהרה לבד ומותר ביום קכ"א לשתות יין ומשלים נזירותו ויש ליתן טעם בדבר דדוקא בשני תגלחיות ראשונות דאיכא לספוקי בספק מצורע הקילו להיות ביום ל' אבל בשתים אחרונות שאין עליו עוד ספק מצורע השווהו לשאר נזיר שמגלח ביום שלשים ואחד ולכך קאמר ושותה ביין ומטמא למתים אחר ק"כ יום:

ותני עלה [בד"א] בנזירות מועטת דאז די לו בק"כ אבל בנזירות בת שנתה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים - כדפרישית שממתין מלגלח ראשונה עד שנה דשמא נזיר טהור היה ושניה עד שתי שנים דשמא לא היה מוחלט אלא נזיר טמא שלישית עד שלש שנים דשמא מוחלט היה ולא טמא מת רביעית עד ארבע שנים דשמא מוחלט וטמא מת היה וגילח ראשונה ושניה לצרעתו שלישית לנזיר טמא רביעית לנזיר טהור:,ה"ג אוכל בקדשים אחר ששים - דהיינו ביום ששים ואחד דשני תגלחיות ראשונות היו ביום שלשים דאוקמינן אדאורייתא ומיהו לפירוש זה אוכל בקדשים ביום ששים גופיה [כיון] דתגלחת ראשונה שלשים יום א"כ תגלחת שניה ביום חמשים ותשעה דאורייתא כדאמרינן לעיל אם גילח ראשונה ביום שלשים מגלח שניה ביום ששים ואם גלח שניה ביום ששים חסר אחד יצא דהיינו ביום חמשים ותשעה ובו ביום יטבול ולמחרתו ביום ששים יביא קרבנותיו ויאכל בקדשים ונמצא דאוכל בקדשים ביום ששים ואע"ג דלאחר ששים [אמר] הכי נמי אמרינן בפרק שני [נזירים] (לקמן נזיר ס:) אוכל בקדשים אחר שמנה ימים ורוצה לומר ביום השמיני עצמו וכן הא דקתני ושותה יין לאחר ק"כ היינו ביום קכ"א דאע"ג דתגלחת שניה ביום שלשים ואחד ודוק לשון מהרפ"ש:

ואי ס"ד סלקו לו ימי חלוטו תסגי ליה [בג' שנים ול' יום] - כלומר אחר שגילח שנית לצרעתו לקץ שתי שנים יגלח שלישית לסוף שלשים ממה נפשך אם נזיר טהור הוא כך דינו שהרי עלו לו ימי צרעתו לשנה של נזירות [לרב חסדא] ואינו צריך להמתין רק שלשים יום גידול שער (אבל) לגלח תגלחת נזיר טהור אחר תגלחת ל' ימתין שנה לתגלחת רביעית דשמא מוחלט היה וטמא טמא מת ושתי תגלחות ראשונות לצרעתו ושלישית לנזיר טמא ועד שיגלח לתגלחת נזיר טמא אי אפשר לו לחזור ולמנות נזירות טהרה והיינו דפריך בשלש שנים ושלשים יום סגי דכך עולה החשבון אלא ש"מ ימי צרעתו אין עולין לו כל עיקר ולכך לא יגלח שלישית עד סוף שלש שנים דשמא נזיר טהור הוא ומוחלט היה וימי צרעתו לא עלו לו ונמצא שאינו יכול לגלח עד סוף השנה:

ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין לו - דכתיב והימים הראשונים יפלו ימי חלוטו מנין ודין הוא ימי טומאתו מגלח ומביא קרבן דהיינו אשם נזיר טמא וימי חלוטו מגלח ומביא קרבן צרעתו אשם מצורע: לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמין אבל ימי חלוטו פשיטא לן דלא יסתרו הקודמין כדדרשינן לעיל בפרק שלשה מינין (נזיר דף מד.) כי טמא נזרו למעוטי תגלחת ויין שאינן סותרין:

ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות - שאם אמר הריני נזיר כשהיה בבית הקברות שערו ראוי לתגלחת טהרה שאינו מגלח ומביא קרבן טומאתו כדאמרינן לעיל בפרק שלישי (נזיר דף טז:) אלא מגלח לסוף שלשים יום בשביל נזירות ואע"פ כן אין ימי נזירות בבית הקברות עולין לו לנזירותו אלא כשיוצא יתחיל למנות ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות טהרה שכן צריך לגלח בשביל צרעתו אינו דין שלא יעלו לו מן המנין:

Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.

Nazir 56a

100%

נזיר נ״ו אמַסֶּכֶת נָזִיר