Guémara
La Guemara suggère : et si tu veux, dis qu'il y a une autre résolution : l'aspersion à l'extérieur est dérivée de l'aspersion à l'intérieur, le tout en une seule fois. Il n'y a pas ici deux comparaisons l'une dérivée de l'autre, mais plutôt une seule juxtaposition complexe, dont toutes les halakhot pertinentes sont dérivées.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: חוּץ מִפְּנִים בְּחַד זִימְנָא גְּמִיר.
La Guemara commente : certes, selon celui qui dit qu'une matière dérivée par une juxtaposition et un autre principe n'est pas une juxtaposition, voici la raison pour laquelle il est écrit à propos de l'offrande apportée à Chavouot : « Vous apporterez de vos demeures deux pains de présentation de deux dixièmes d'épha ; ils seront de fine farine » (Vayikra 23, 17).
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר [לָא] הָוֵי הֶיקֵּשׁ, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה״ –
Puisqu'il n'y a apparemment pas besoin que le verset dise : « Vous apporterez », car il dit déjà : « Et vous présenterez une nouvelle offrande de farine à l'Éternel » (Vayikra 23, 16), pourquoi le verset doit-il dire : « Vous apporterez » ? Il le dit pour enseigner que tout ce que vous apportez d'un autre endroit, semblable à cette offrande — c'est-à-dire le pain levé qui accompagne une offrande de reconnaissance [todah] — doit être préparé comme celle-ci. Tout comme là, pour les deux pains, ils doivent être préparés à partir d'un dixième d'épha de farine pour chaque pain, de même ici, chacun des dix pains levés qui accompagnent une offrande de reconnaissance doit être préparé à partir d'un dixième d'épha de farine pour chaque pain.
שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״תָּבִיאוּ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״תָּבִיאוּ״? כֹּל שֶׁאַתָּה מֵבִיא מִמָּקוֹם (לְמָקוֹם) אַחֵר הֲרֵי הוּא כָּזֶה; מַה לְּהַלָּן עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה, אַף כָּאן עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה.
Si on les compare, pourquoi ne pas dire que tout comme là, pour les deux pains, la quantité totale de farine est de deux dixièmes d'épha, de même ici, pour les dix pains qui accompagnent une offrande de reconnaissance, la quantité totale de farine pour les dix devrait être de deux dixièmes d'épha ? Pour contrecarrer cette comparaison, le verset dit : « Ils seront » — pour servir de restriction et enseigner que seuls ces deux pains-là totalisent deux dixièmes d'épha, mais le pain accompagnant l'offrande de reconnaissance ne totalise pas deux dixièmes d'épha.
אִי – מָה לְהַלָּן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים, אַף כָּאן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּהְיֶינָה״.
La Guemara poursuit : les dix pains accompagnant une offrande de reconnaissance doivent chacun être un dixième d'épha, et cela a été dérivé de deux sources : une juxtaposition avec l'offrande de Chavouot et un autre principe — ce que le verset énonce concernant l'offrande de reconnaissance, qu'il doit y avoir dix pains levés. Et nous avons appris qu'il faut dix dixièmes d'épha pour les dix pains levés. D'où déduit-on qu'il faut dix dixièmes d'épha pour la matsa qui accompagne aussi une offrande de reconnaissance ? Après avoir énoncé que trente matsot accompagnent une offrande de reconnaissance, le verset dit : « Avec des gâteaux de pain levé » (Vayikra 7, 13), pour juxtaposer la matsa au pain levé. Cela enseigne qu'on doit apporter de la matsa en quantité correspondant au pain levé. Quoi qu'il en soit, cette dérivation peut être employée selon celui qui dit qu'une matière dérivée par une juxtaposition et un autre principe n'est pas une juxtaposition.
וְלָמַדְנוּ עֲשָׂרָה לְחָמֵץ; עֲשָׂרָה לְמַצָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ״ – נֶגֶד חָמֵץ הָבֵא מַצָּה.
Mais selon celui qui dit qu'une matière dérivée par une juxtaposition et un autre principe est une juxtaposition — et qu'elle ne peut donc plus enseigner sa halakha par une autre juxtaposition — que peut-on dire ? Comment la mesure de farine pour la matsa peut-elle être dérivée de la mesure de farine pour le pain levé ? La Guemara répond : la première halakha, reliant les deux pains de Chavouot au pain accompagnant une offrande de reconnaissance, n'est pas dérivée par une juxtaposition, mais par un mot superflu. Le terme « Vous apporterez », écrit à propos des deux pains, est en surplus, et est donc considéré comme s'il était écrit explicitement à propos du pain levé accompagnant l'offrande de reconnaissance. Il est donc possible de dériver la halakha concernant la matsa de la halakha concernant le pain levé par une juxtaposition.
אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר (לָא) הָוֵי הֶיקֵּשׁ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? ״תָּבִיאוּ״ – יַתִּירָא הִיא.
§ La Michna enseigne : l'offrande pascale [Pessah] n'est consommée que la nuit et seulement jusqu'à minuit. La Guemara demande : qui est le tanna qui a enseigné cette Michna ? Rav Yossef dit que c'est Rabbi Elazar ben Azarya. Car il est enseigné dans une baraïta : le verset dit : « Et ils en mangeront la chair en cette nuit-là » (Shemot 12, 8). Rabbi Elazar ben Azarya dit : il est dit ici : « En cette nuit-là », sans préciser quand la nuit se termine. Et il est dit là, à propos de la plaie qui a frappé les premiers-nés égyptiens : « Et je passerai dans le pays d'Égypte en cette nuit-là, et je frapperai tout premier-né dans le pays d'Égypte » (Shemot 12, 12). Quant à la mort des premiers-nés, la Torah dit : « Ainsi parle l'Éternel : Vers minuit, je sortirai au milieu de l'Égypte, et tout premier-né en Égypte mourra » (Shemot 11, 4-5).
הַפֶּסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר [בֶּן עֲזַרְיָה] אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״בַּלַּיְלָה [הַזֶּה]״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה״;
Rabbi Elazar ben Azarya poursuit : tout comme dans le verset là-bas, la mort des premiers-nés s'est produite jusqu'à minuit, comme il est explicitement dit dans le verset, de même dans le verset ici, l'obligation de manger l'offrande pascale dure jusqu'à minuit, mais pas au-delà.
מַה לְהַלָּן עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן עַד חֲצוֹת.
Rabbi Akiva lui répondit : mais n'est-il pas déjà dit : « Et vous le mangerez à la hâte, les reins ceints, les sandales aux pieds, le bâton à la main » (Shemot 12, 11) ? Ce verset indique que l'offrande pascale peut être consommée jusqu'à l'heure de la hâte — c'est-à-dire jusqu'à l'aube, car le peuple juif est parti d'Égypte à la hâte le lendemain matin.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וַאֲכַלְתֶּם אוֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן״ – עַד שְׁעַת חִפָּזוֹן!
La Guemara demande : si c'est le cas, pourquoi le verset doit-il dire : « En cette nuit-là », à propos de la consommation de l'offrande pascale ? La Guemara explique : cette phrase est nécessaire, car on pourrait penser que l'offrande pascale est comme toutes les autres offrandes, qu'elle devrait être consommée le jour, le jour où elle est sacrifiée. Pour contrecarrer ce raisonnement, le verset dit : « En cette nuit-là », pour insister sur le fait que cette offrande particulière sera consommée la nuit, mais ne sera pas consommée le jour.
אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״? שֶׁיָּכוֹל יְהֵא כְּכׇל הַקֳּדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִים בַּיּוֹם; תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה״ – בַּלַּיְלָה יְהֵא נֶאֱכָל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בַּיּוֹם.
Abaye dit à Rav Yossef : et d'où sais-tu que la Michna représente l'opinion de Rabbi Elazar ben Azarya, et qu'elle énonce que l'offrande pascale doit être consommée avant minuit par la Torah ? Peut-être la Michna est-elle conforme à l'opinion de Rabbi Akiva, et énonce-t-elle que l'offrande pascale doit être consommée avant minuit par une loi rabbinique, la raison du décret rabbinique étant d'éloigner quelqu'un du péché. Rav Yossef répondit : si c'était le cas, que veut dire la Michna lorsqu'elle dit : « elle n'est consommée que jusqu'à minuit » ? Pour les autres offrandes, la Michna enseigne : « jusqu'à minuit », sans préciser : « seulement ». Il faut plutôt dire que c'est comme là-bas, pour les autres halakhot de l'offrande pascale énoncées dans la Michna. Tout comme là-bas, les exigences sont de la Torah, de même ici, pour l'heure limite de consommation de la viande, l'exigence est aussi de la Torah.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּמִמַּאי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וּדְאוֹרָיְיתָא? דִּלְמָא דְּרַבָּנַן, וּלְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵירָה! אִם כֵּן, מַאי ״אֶלָּא עַד חֲצוֹת״? אֶלָּא כִּי הָתָם – מָה הָתָם דְּאוֹרָיְיתָא, אַף כָּאן נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא.
Nous revenons sur toi, chapitre « Quel est leur emplacement » [Eizehu mekoman].
הֲדַרַן עֲלָךְ אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן
Rachi
ה"ג ואיבעית אימא חוץ מפנים בחד זימנא גמיר - והכי איתא בסדר יומא בפרק הוציאו לו (יומא דף נז.) כלומר נהי נמי דהיקש מקומות כהיקש בהמות הואיל והיקש צורך פנים הוא אפ"ה לא דמי לההוא דלעיל דאילו היכל כולה מילתא בעי למילף מפנים ואיידי דניתן היקש לידרש בדברים המפורשים בפנים כמו למטה בפר ולמעלה בשעיר נדרש ולמד בבת אחת ובא אף מה שלמד בפנים בהיקש עמו וגבי היקש דלעיל נמי אם כתוב בתודה והוקש בכור לתודה ללמוד לו חזה ושוק ולמדתה בהיקש אי הוי הוקש בכור לתודה עצמה והיה למד ממנה תנופת חזה ושוק ואכילת יום ולילה דמתוך שיכולה ללמוד עליו זמן לאכילה שהוא כתוב בה מלמדת נמי עליו תנופת חזה ושוק אבל השתא לתודה עצמה לא הקישה הכתוב אלא לחזה ושוק שבתודה ובתודה עצמה לא למדתה אלא בהיקש:
היינו דכתיב ממושבותיכם וגו' - גבי שתי הלחם דעצרת כתיב והוצרכנו במסכת מנחות (דף עז:) ללמוד מהם כמה עשרונות יש בלחמי תודה ובגופה נכתב י' חלות בכל מין אבל לא נתפרש מכמה היא החלה ומייתי לה לחלות חמץ שבתודה משתי הלחם שאף הן חמץ והכתוב הקיש כל הבאות של חמץ שיהיו שוות ומקרא יתירא דתביאו ילפי' לה דלא איצטריך דכתיב והקרבתם מנחה חדשה ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ולא איצטריך תביאו מה ת"ל תביאו כל חמץ שאתה מביא ממקום אחר יהא כזה עשרון לחלה כדכתיב שתים שני עשרונים:
אי מה להלן - אלו שני עשרונים אף אלו כל י' חלות שבה שני עשרונים:,ת"ל תהיינה - התם מפרש מאי למודה בפ' התודה:
למדנו עשרה - עשרונות לחמץ דהא י' חלות למודות בה בג"ש מתרומת מעשר מה תרומת מעשר אחד מעשר אף תרומת תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן מכל מין תרומה לה' אחד מעשר הרי י' חלות ובהיקש תביאו למדנו שהחלה עשרון הרי למדנו י' עשרונות לחמץ הימנו ודבר אחר י' חלות למדנו בהן כבר ובהיקש הן למידות עשרון לחלה:,עשרה - עשרון לשלשת מינין שבמצה מניין:,ת"ל על חלת לחם חמץ - מנה הכתוב מינין שבמצה וכתב אחריהן על חלת לחם חמץ הרי היקש אלמא חמץ שלמדנו בו עשרה עשרונות בהימנו ודבר אחר חוזר ומלמד על המצה בהיקש עשרה עשרונות: תביאו רבויא הוא לרבות חמץ שבתודה שכל שתים שבו יהו שתים עשרונים והוי כמאן דכתיב בגופיה בלחמי תודה ולאו משתי הלחם גמרי והיכי דמי דליהוי הימנו ודבר אחר כגון אי איתקוש חמץ דתודה לשתי הלחם בקרא אחרינא דלא מפרש בה עשרון לחלה וילפינן תודה משתי הלחם בהיקש לעשרון לחלה ובדידיה כתיבי עשר חלות:
מאן תנא - דאינו נאכל אלא עד חצות:
עד שעת חפזון - שהם נחפזים ללכת והיינו לאור הבוקר כדכתיב (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר:
יכול יהא נאכל כשאר כל הקדשים - ביום זביחתו קודם שתחשך יתחיל לאוכלו אם ירצה ת"ל כו':
להרחיק את האדם - כדתנן בכולהו עד חצות:,א"כ מאי אלא - ליתני ונאכל עד חצות כדתנא בכולהו:,כי התם - דומיא דלילה ומנוייו וצלי תנייה דהוו דאורייתא איבעית אימא לא גרסינן וה"ג א"כ מאי אלא כי התם מה התם דאורייתא כו':
Tossafot
ואיבעית אימא חוץ מפנים בחדא זימנא גמיר - פירש בקונטרס דכולה מילתא דהיכל בעי למילף מפנים ואיידי דניתן היקש לדרוש בדברים המפורשים בפנים כגון למטה בפר ולמעלה בשעיר נדרוש ולמד בבת אחת אף הלמד בפנים בהיקש עמו וגבי היקש דלעיל נמי אם היינו צריכין ללמוד לבכור תנופת חזה ושוק וזמן אכילה והוקש בכור לתודה עצמה ללמוד שתיהן ממנה מתוך שתודה מלמדת עליו זמן אכילה דכתיב בה מלמדת עליו נמי חזה ושוק שלמדתו בהיקש משלמים אבל עכשיו שלא הוקש לתודה אלא לחזה ושוק וללמוד ממנו זמן אכילה לבדו אם אתה אומר לחזה ושוק של תודה הקישו הכתוב בו עצמו לא למדו בתודה אלא בהיקש ע"כ לשון הקונט' וקשה לפירושו מהא דאמר לעיל (זבחים דף מט:) דיותרת ושתי הכליות דעבודת כוכבים הוי דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש אע"ג דכתיבא ההיא היקשא לדברים דכתיבי בפר העלם גופיה כגון הזאות וכמה דברים ולא אמרי' בחד זימנא גמיר ועוד אמרי' לעיל (זבחים דף נה.) דלא ילפינן זבחי שלמי ציבור לצפון מחטאת משום דהוי דבר הבא בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש אף על גב דצריכא ההיא וילפינן בהיקשא [דנאכל לזכרי כהונה] ותי' ר"י דמאחת למעלה דכתיב בשעיר יליף מבחוץ בין בפר בין בשעיר דהכי משמע וכן יעשה בחוץ בין בפר בין בשעיר וכן בשבע דלמטה דכתיבי בפר בפנים ילפינן (בין) בחוץ בין בפר [בין] בשעיר כלומר בכל הבהמות ורבינו חננאל פירש בפרק הוציאו לו (יומא נז.) בחדא זימנא גמיר דכי גמרינן שיהיו כל עשיותיו שוות בין בפנים בין בחוץ שכל הזאות שיעשו מהם בכל מקום שיהיו שוות ואית ספרים דגרסי חוץ ופנים בחד זימנא גמר:
היינו דכתיב ממושבותיכם תביאו - גבי שתי הלחם כתיב וילפינן מינה חלות חמץ לתודה דמה כאן בשתי הלחם עשרון לחלה אף כאן חמץ שבתודה עשרון לחלה ומנין חלות שבתודה ילפינן דהוו עשר בג"ש דתרומה תרומה מתרומת מעשר אלמא איכא י' עשרונות לי' חלות של חמץ והדר ילפינן מיניה מחמץ דכנגד חמץ הבא מצה והוו להו י' עשרונות לג' מינים של מצה דהיינו ג' עשרון ושליש לכל מין חלה וחלה של מצה ואע"ג דמנין של חלות לאו בגופיה דחמץ כתיב חשיב ליה בחמץ כדפירש בקונטרס משום דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש א"נ משום דתרומת מעשר חולין הוא א"נ משום דפריך בפ' התודה (מנחות עז:) ואימא ב' עשרונות ותו לא כשתי הלחם וקאמר ת"ל תהיינה וגרסי' התם מאי תלמודא אמר ר' יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב עשרה עשרונות דבר הכתוב ומריבוי ב' יודין דריש דחד יו"ד יתיר משמע עשרה ומסתברא דהאי יו"ד דתהיינה אלחמי תודה קאי דאי אשתי הלחם שתים שתי עשרונים כתיב והיינו הימנו ודבר אחר די' עשרונות בדידיה כתיב דתהיינה משמע י' חלות ועשרון מתביאו קא יליף ובלשון אחרון פירש בקונט' במנחות (גז"ש) ואית ספרים דגרסי התם אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב ותו לא ול"ג עשר עשרונות דבר הכתוב ודריש משום דתהיינה מיעוטא הוא דמשמע הני דוקא שני עשרונים ולא אחר שני עשרונות וכ"נ דיו"ד לא מייתינן למידרש דכמו שיאמר מתעשה לשון יחיד תעשינה לשון רבים כך יאמר מתהיה תהיינה יו"ד אחת של עיקר ויו"ד אחת של שימוש ואם תאמר ומג"ש דתרומת מעשר היכי יליף לי' חלות דלמא עביד חדא חלה אחת גדולה ויטול הימנה פרוסה לתרומה וי"ל דהא אמרינן (פסחים דף לז:) אחד שלא יטול פרוסה ועוד דרשינן התם שיהו כל הקרבנות שוין אלמא דבעי להנך חלות דליהוו כחלות של תרומה:
להרחיק מן העבירה - לנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו חכמים הרחקה עד חצות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר:,ואיבעית אימא כי התם כו' - בקונטרס לא גרס ואיבעית אימא ויש לפרש דדייק מדלא קתני עד חצות לבסוף ותני ליה באמצע ש"מ דהוי דאורייתא כמו לילה ומנוייו וצלי ויש לדקדק דהלכה כר' אלעזר בן עזריה דסתם לן תנא כוותיה במתני' ובערבי פסחים (פסחים קכ:) ובפ"ק דברכות (דף ט.) וצריך ליזהר אמצה משום דקאמר רבא בסוף ערבי פסחים אכל מצה אחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו [ועיין תוספות פסחים קכ: ד"ה אמר רבא ותוספות מגילה כא. ד"ה לאיתויי]:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.