Guémara
Selon ce qu'il mangera, vous compterez pour l'agneau" (Exode 12: 4)? Cela enseigne que l'on ne peut apporter l'offrande pascale que s'il est capable d'y participer. La Guemara répond: Cette exigence est également considérée comme une mitsva dès l'origine (ab initio); elle ne disqualifie pas l'offrande si elle n'est pas remplie.
לְפִי אׇכְלוֹ״! לְמִצְוָה.
La Guemara demande: Et cette exigence n’est-elle pas indispensable même après coup? Mais n’est-il pas enseigné dans une baraïta que l’expression « selon le nombre des âmes » enseigne que l’offrande pascale ne peut être immolée que pour ceux qui s’y sont inscrits à l’avance. Si l’offrande pascale était sacrifiée pour des individus qui ne s’y étaient pas inscrits, on aurait pu penser que cela équivaudrait à transgresser une mitsva, mais l’offrande ne serait pas disqualifiée. Par conséquent, le verset déclare: « Vous ferez votre compte »; le verset répète la question du comptage pour souligner que la halakha est indispensable, et si l'on abat l'offrande pour quelqu'un qui n'est pas enregistré, elle est disqualifiée. La Guemara conclut: Et ceux qui mangent l’offrande sont juxtaposés à ceux qui y sont inscrits, comme le dit le verset: « Selon le nombre des âmes; un homme, selon ce qu’il mange. » En conséquence, si l'on égorge l'offrande pascale pour quelqu'un qui ne peut pas y participer, l'offrande est disqualifiée.
וּלְעַכּוֹבֵי לָא?! וְהָתַנְיָא: ״בְּמִכְסַת נְפָשׁוֹת״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַפֶּסַח נִשְׁחָט אֶלָּא לִמְנוּיָיו. שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו – יָכוֹל יְהֵא כְּעוֹבֵר עַל הַמִּצְוָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּכֹסּוּ״ – הַכָּתוּב שָׁנָה עָלָיו לְעַכֵּב. וְאִיתַּקַּשׁ אוֹכְלִין לִמְנוּיִין!
La Guemara répond: Les Anciens du Sud ne juxtaposent pas les phrases, c’est-à-dire qu’ils n’interprètent pas la juxtaposition des deux phrases dans le verset comme significative. La Guemara demande: Mais même s'ils ne juxtaposent pas les phrases, leur déclaration est également réfutée par cette déduction: Et tout comme dans le cas où le propriétaire est devenu impur à cause d'un animal rampant, où il peut envoyer ses offrandes pour le sacrifice dès l'origine (ab initio), un prêtre qui est devenu impur à cause d'un animal rampant ne peut néanmoins pas effectuer l'acceptation, alors dans le cas où le propriétaire est devenu impur à cause d'un cadavre, où il ne peut pas envoyer ses offrandes dès l'origine (ab initio), n'est-ce pas est-il vrai qu'un prêtre devenu impur à cause d'un cadavre ne peut pas effectuer l'acceptation?
זִקְנֵי דָרוֹם לָא מַקְּשִׁי. וְכִי לָא מַקְּשִׁי נָמֵי – מֵהָא נָמֵי אִית לְהוּ פִּירְכָא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּשֶׁרֶץ, שֶׁמְּשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶם לְכַתְּחִילָּה – כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא בְּשֶׁרֶץ אֵינוֹ מְרַצֶּה; מְקוֹם שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת, שֶׁאֵין מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן לְכַתְּחִילָּה – כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ מְרַצֶּה?!
Par ailleurs, la Guemara soulève une objection de la part d'une mishna (Pessa'him 80b): Comme les Sages l'ont dit, à l'égard d'un naziréen et de celui qui accomplit le rite de l'offrande pascale, la plaque avant effectue l'acceptation des offrandes sacrifiées dans un état d'impureté du sang, mais la plaque avant n'effectue pas l'acceptation des offrandes sacrifiées dans un état d'impureté du corps de l'individu qui l'apporte.
מֵיתִיבִי, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: נָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח – הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת דָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת הַגּוּף.
La Guemara poursuit: À quelle impureté fait-elle référence? Si nous disons qu'il s'agit d'une impureté due à un animal rampant, n'avez-vous pas dit plus haut que selon les Anciens du Sud, on peut égorger l'offrande pascale et en asperger le sang pour un propriétaire qui est dans un état d'impureté dû à un animal rampant? Il doit plutôt s'agir d'une impureté due à un cadavre, et la mishna enseigne: La plaque avant n'effectue pas l'acceptation. Evidemment, si le propriétaire est devenu impur à cause d'un cadavre, il ne peut pas envoyer ses offrandes en sacrifice, contrairement à l'opinion prêtée aux Anciens du Sud.
בְּמַאי? אִילֵּימָא בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ, הָאָמְרַתְּ: שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טוּמְאַת שֶׁרֶץ! אֶלָּא טוּמְאַת מֵת; וְקָתָנֵי: אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה; אַלְמָא נִטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת – אֵין מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶם!
La Guemara répond: Non, si le propriétaire est devenu impur à cause d'un cadavre, la plaque frontale effectue effectivement l'acceptation de l'offrande. La mishna ne fait pas du tout référence aux propriétaires des offrandes; nous avons plutôt affaire ici à un cas où le prêtre officiant est devenu impur à cause d'un animal rampant.
לָא; אִי דְּאִיטַּמּוֹ בְּעָלִים בְּמֵת – הָכִי נָמֵי; הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא כֹּהֵן בְּשֶׁרֶץ.
La Guemara demande: Si oui, dites la dernière clause de la mishna: Si l'on apprend après que l'offrande a été apportée qu'il a contracté une impureté rituelle transmise dans les profondeurs, c'est-à-dire une source d'impureté qui était inconnue à l'époque, la plaque avant effectue l'acceptation de l'offrande. Cette clause ne peut être conciliée avec l'interprétation suggérée de la mishna, puisque Rabbi Hiyya enseigne: Ils ont énoncé cette halakha d'impureté transmise dans les profondeurs uniquement à l'égard de l'impureté due à un cadavre. Or, quand il dit que cela ne s'applique qu'à l'impureté due à un cadavre, il veut dire exclure quoi? Ne veut-il pas exclure l’impureté apportée par la carcasse d’un animal rampant dans les profondeurs? Si tel est le cas, la mishna ne peut pas faire référence à une impureté due à un animal rampant.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: נִיטְמָא טוּמְאַת הַתְּהוֹם – הַצִּיץ מְרַצֶּה. הָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: לֹא אָמְרוּ טוּמְאַת הַתְּהוֹם – אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד; לְמֵת לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי טוּמְאַת הַתְּהוֹם דְּשֶׁרֶץ?!
La Guemara répond: Non, Rabbi Ḥiyya veut exclure l'impureté conférée par un écoulement semblable à la gonorrhée [ziva] dans les profondeurs. En revanche, l’impureté due au cadavre d’un animal rampant entre dans le champ d’application de la mishna.
לָא; לְמַעוֹטֵי טוּמְאַת הַתְּהוֹם דְּזִיבָה.
La Guemara demande: Mais comment comprendre ce dilemme que Rami bar Ḥama soulève: à l'égard d'un prêtre qui effectue l'acceptation des offrandes du nazirite et de l'offrande pascale, l'impureté communiquée dans les profondeurs lui est-elle permise ou l'impureté communiquée dans les profondeurs ne lui est-elle pas permise? Selon les Anciens du Sud, pourquoi ne pas résoudre le dilemme et conclure que l’impureté transmise dans les profondeurs lui était permise, puisqu’ils soutiennent que nous interprétons ici la mishna comme faisant référence à un prêtre impur?
וְאֶלָּא הָא דְּבָעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: כֹּהֵן הַמְרַצֶּה בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶם – הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם, אוֹ לֹא הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם? תִּפְשׁוֹט דְּטוּמְאַת הַתְּהוֹם הוּתְּרָה לוֹ; דְּהָא הָכָא בְּכֹהֵן קָיָימִינָא!
La Guemara répond: La prémisse de ce dilemme de Rami bar Ḥama est certainement en désaccord avec l'opinion des Anciens du Sud, et Rami bar Ḥama n'interprète pas la mishna de cette manière.
דְּרָמֵי בַּר חָמָא וַדַּאי פְּלִיגִי.
La Guemara suggère: Venez entendre la preuve d’un verset écrit sur la plaque avant: « Et cela sera sur le front d’Aaron, et Aaron portera le péché commis avec les objets sacrés que les enfants d’Israël consacreront, même tous leurs dons sacrés; et cela sera toujours sur son front, afin qu’ils soient acceptés devant Dieu » (Exode 28:38). Et les Sages expliquèrent: Quel péché Aaron porte-t-il?
תָּא שְׁמַע: ״וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״ – וְכִי אֵיזֶהוּ עָוֹן נוֹשֵׂא?
Rachi
לפי אכלו - הראוי לאכילה תכוסו עליו דהיינו שחיטה:
במכסת - לשון מנין כמו מכסת ערכך (ויקרא כז):,ואיתקש אוכלין למנויין - מה מנויין מעכבי אף אוכלים מעכבי שאם שחטו לטמאים ולערלים וחולה וזקן שאין יכולין לאכול כזית פסול ואפי' הן מנויין דהא לפי אכלו בהאי קרא כתיב לגבי מנויין:
וכי לא מקשי נמי - וסברי טמא מת משלח קרבנותיו בדיעבד אית להו הך פירכא גופא דפרכינן לעיל אמילתייהו דמוקמינן מתניתין בכהן טמא שרץ אבל כהן טמא מת הציץ מרצה דהא מודה מיהא דלכתחילה אמר רחמנא טמא מת ידחה לשני וטמא שרץ אמרינן לעיל דשוחטין עליו לכתחילה:,ומה במקום כו' בעלים - יחיד:
מיתיבי - לזקני דרום:,מפני שאמרו - משנה היא בכיצד צולין (פסחים דף פ:) שהנזיר ועושה פסח כו' קס"ד האי טומאת הגוף בבעלים קאמר ולהכי נקט נזיר ועושה פסח דאילו שאר קרבנות אין טומאת בעלים פסול בהן אבל עושה פסח אכילתו מעכבא ונזיר נמי כשנטמא במת שסתר נזירותו וצריך לחזור ולמנות כדכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו וגו' ואין ראוי לקרבנות תגלחתו עד שיטהר ויביא תחילה קרבנות נזירות טומאתו שתי תורים ואשם וימנה את נזירתו ואחר כך יביא קרבנות נזירות טהרה וקתני אין הציץ מרצה בדיעבד:
אלמא נטמאו כו' - כלומר אם שלח קרבנו ושחטו וזרקו עליו לא נפטר מפסח שני:
הכי נמי - דמרצה ציץ:,כגון שנטמא כהן בשרץ - כדתנן טמא פסול ואוקימנא בשרץ ותנן נזיר ועושה פסח וה"ה לכל קרבנות יחיד והא דנקט הני משום סיפא נקט דבעי מיתני נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה וכי גמירי היתר טומאת התהום בנזיר ועושה פסח גמירי לה בכיצד צולין וטומאת התהום טומאת ספק והתם מפרש איזוהי טומאת התהום כו' והילכתא גמירי לה דהותרה בנזיר ועושה פסח כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים דף פ:):
לא אמרו - דהותרה טומאת התהום בנזיר ועושה פסח אלא בטומאת המת בלבד:,מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ - דלא הותרה ומק"ו לא אתיא שאין דנין ק"ו מהלכה:
טומאת התהום דזיבה - כגון ראה בין השמשות ספק כולה מן היום או כולה מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חציה מן היום וחציה מן הלילה והוי לה כשתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות והך טומאת התהום הוא דממעט משום דחמירא דיוצאה עליו מגופו:
דבעי רמי בר חמא - בכיצד צולין:,כהן המרצה בקרבנותיהן - של נזיר ועושה פסח הותרה לו טומאת התהום אם נטמא בה:,והא הכא בכהן אוקמא לה - לרישא דקתני אין הציץ מרצה על טומאת הגוף ועלה קתני נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה:
דרמי בר חמא פליג הוא - אדזקני דרום הוא מוקים לההיא בטומאת בעלים וסבירא דאין יחיד טמא מת משלח קרבנותיו דאכילת פסחים מעכב:
תא שמע - תיובתא לרמי בר חמא:,ונשא אהרן - בציץ כתיב:,את עון הקדשים - פסול קרבנות ירצה בציץ:
Tossafot
זקני דרום לא מקשי - וזקני דרום תנאי הוו ופליגי אמתני' דתמיד נשחט (פסחים דף סא.) דתנן השוחט לערלים ולטמאים פסול אי נמי סבירא להו כר' נתן ולית להו הא דקאמר הש"ס בכיצד צולין (שם דף עח:) דמודה ר' נתן היכא דגברא לא חזי:
מפני שאמרו נזיר ועושה פסח - אע"ג דפרשי' זקני דרום תנאי היא אפירכא דסיפא סמיך דנטמא טומאת התהום מרצה (דכולי עלמא אית להון טומאת התהום מרצה) דהילכתא גמירי לה כדאיתא פרק כיצד צולין (פסחים פ:) וכן ברייתא דר' חייא לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד דפריך מינה התם לרבי יוסי:
אלא בטומאת מת בבעלים וקתני אין הציץ מרצה - וקשיא לזקני דרום דאמרו איש איש למצוה:
לא למעוטי טומאת התהום דזיבה - וא"ת מ"מ קשיא ברייתא דר' חייא דלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד הא איטמי כהן טומאה ידועה לא מרצי ותירץ ה"ר חיים דמיירי במת בשביעי והוי כטומאת שרץ דשוחטין וזורקין ולא מרצי משום דמכפרין כמתכפרין והשתא חמיר בשביעי דלא מרצי וטמא מת בראשון מרצי והיינו טעמא דבשביעי יכול לעשות בטהרה על ידי שליח וחזי למיכל לאורתא אבל בראשון לא אפשר לתקנו ולעשותו בטהרה לכך בדיעבד כשר ומיירי ברייתא דר' חייא [בטומאת התהום דאי איטמי] כהן בטומאת ודאי של שרץ או במת בשביעי שלו אינו מרצה ביחיד אפי' בדיעבד (שהרי אינו מרצה בציבור בתמיד) דהא מכפרין כמתכפרין וציבור טמאי שרץ או בשביעי של מת לא עבדי בטומאה אלא שולחים קרבנותיהם על ידי טהורין כיון דחזו לאורתא אבל בטומאת התהום מרצה כהן ביחיד אבל בבעלים לא מתוקמא ברייתא דר' חייא דכיון דשוחטין וזורקין על טמאי שרץ ושולחים קרבנותיהם ביד טהורים איזה ריצוי ציץ שייך וגם טומאת התהום נמי לא שריא להו למיעבד אינהו גופייהו כיון דשוחטין וזורקין עליהן ומצו למיעבד ע"י טהורין ועוד יש לפרש דמיירי בכהן שקיבל הדם בטומאת התהום דמת שמרצה לכתחילה לזרוק ולא מהדרי' אטהורין אפי' איכא כהן טהור הא טומאה ידועה לא מרצה לכתחילה אלא מהדרינן אטהורין דטומאה דחויה היא בציבור וכי האי גוונא צריך לפרש בפרק כיצד צולין (פסחים פא.) דבעי התם כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא הותרה ומאי קמיבעיא ליה הא קיימא לן במועדו אפי' בטומאה אלא אי יכול לזרוק בטומאה לכתחילה קמיבעיא ליה כדפרישית ואפי' איכא טהורין:,טומאת התהום דזיבה - פ"ה כגון ראה בין השמשות של י"ג ספק כולה מן היום או מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חציה מן היום וחציה מן הלילה ויש כאן שתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות וקשה דבפרק כיצד צולין (ג"ז שם) לא מצי משכח לרבי יוסי טומאת התהום ולימא כי האי גוונא ונראה לי ברו"ך דבעינן שהספק לא יהא נודע עד לאחר שחיטה ואם אמרו לו לאחר שחיטה ראית בין השמשות סוף יום שלשה עשר הא בעינן טומאת התהום שלא יהא אחד מכיר בסוף העולם לכך בעי התם בשלמא לרבנן משכחת לה דשחטו על זב בשביעי שלו דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ואח"כ ראה וסותר אבל לר' יוסי דאמר מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא מטמא ולא סתר מידי [היכי משכחת ליה] ורבינו הקשה לימא שראה לפני שחיטה ושחטו עליו וחזר הזב וראה שניה דסתר אפי' לר' יוסי וצריך למנות שבעה דזב תלוי בראיות וליכא לא תחילת היום בטהרה ולא סוף היום ולדידי אתי שפיר דכיון דראה בצפרא מיד היה ספק אולי יראה עוד ביום והוי כנודע הספק קודם שחיטה ורבינו מתרץ בזה דכיון דראייה ראשונה אינה מטמאה במשא א"כ מועיל לו מה ששחטו וזרקו עליו אע"ג דראייה שנייה מצטרפת לראשונה לחייבו מנין שבעה מכל מקום לעולם היה קרוי טמא שרץ בשעת עשיית הקרבן וגם אחר כן לא פקע שמו ויצא ידי פסחו וקשה על פירושו משמעתין (כהן המרצה בציבור היא) וי"ל כגון שראה אחת בי"ג וטבל והעריב שמשו ושחט למחר הפסח ואחרי כן ראה שנייה ומצטרפת ואין זה קרוי נודע הספק קודם שחיטה כיון שטהור גמור בשעת שחיטה וליכא למימר אולי יראה לשני ימים ומצטרפין דלר' יוסי אינה מצטרפת לראשונה. ברו"ך:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.