Guémara
On constaterait par conséquent que les zavim et ceux qui sont rituellement impurs à cause de l'impureté conférée par un cadavre sont envoyés hors d'un camp, c'est-à-dire le camp de la Présence Divine, et tous deux sont autorisés dans le camp israélite. Mais la Torah dit à propos de l’expulsion du camp des impurs rituellement: « Vous les mettrez hors du camp, afin qu’ils ne souillent pas leurs camps » (Nombres 5: 3).
נִמְצְאוּ זָבִין וּטְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם״ –
L’utilisation du pluriel « camps » indique: Donnez un camp spécifique à ce groupe, c’est-à-dire ceux qui sont rituellement impurs à cause de l’impureté conférée par un cadavre, qui peuvent entrer dans le camp des Lévites mais il leur est interdit d’entrer dans le camp de la Présence Divine, et donnez un camp spécifique à ce groupe, c’est-à-dire ceux qui sont zavim, qui peuvent entrer dans le camp israélite mais il leur est interdit d’entrer dans le camp de la présence divine ou le camp des Lévites. S'il n'y avait pas de camp lévite à Silo, il s'ensuivrait qu'un zav et celui qui est rituellement impur à cause de l'impureté transmise par un cadavre seraient envoyés hors d'un seul camp, et il n'y aurait aucune distinction entre eux.
תֵּן מַחֲנֶה לָזֶה וּמַחֲנֶה לָזֶה.
Rava lui dit: Plutôt, que dirais-tu à la place? Diriez-vous que le camp israélite n’était pas présent à Silo? Si tel est le cas, on constaterait que les zavim et les lépreux sont tous deux envoyés au même endroit, c'est-à-dire en dehors du camp des Lévites. Mais la Torah dit à propos du lépreux: « Il habitera seul; sa demeure sera hors du camp » (Lévitique 13:46). Le mot « seul » enseigne qu’une autre personne rituellement impure ne devrait pas habiter avec lui.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֶלָּא מַאי, מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לָא הֲוַאי?! נִמְצְאוּ זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין לְמָקוֹם אֶחָד, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״בָּדָד יֵשֵׁב״ – שֶׁלֹּא יֵשֵׁב טָמֵא אַחֵר עִמּוֹ!
Il faut plutôt qu'en réalité, les trois camps étaient présents à Silo, et quel est le sens de ce qui a été enseigné concernant Shilo: il n'y avait que deux camps? Cela concerne le fait que le camp des Lévites n’offrait pas de refuge à celui qui en tuait involontairement un autre. La Guemara demande: Par déduction, cela signifie-t-il que dans le désert, le camp des Lévites a fourni refuge à ceux qui ont involontairement tué d'autres?
אֶלָּא לְעוֹלָם כּוּלְּהוּ תְּלָתָא הָווּ; וּמַאי לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁתֵּי מַחֲנוֹת – לִקְלִיטָה. מִכְּלָל דִּבְמִדְבָּר הֲוַאי קָלְטָה מַחֲנֵה לְוִיָּה?
La Guemara répond: Oui, et c'est ce qui est enseigné dans une baraïta en ce qui concerne le verset concernant les villes de refuge. Le verset déclare: « Et celui qui ne m’a pas attendu… et je te désignerai un lieu où il pourra fuir » (Exode 21: 13). L’expression « Je te désignerai » enseigne que Dieu a dit à Moïse: Il y aura un endroit qui offrira un refuge aux meurtriers involontaires, même pendant votre vie. Le terme « un lieu » signifie qu'il viendra de chez vous, ce qui signifie que le camp des Lévites servait de lieu de refuge dans le désert. « Où il peut fuir » enseigne que les Juifs exileraient également les meurtriers involontaires dans le désert, avant d'entrer dans le pays. Où ont-ils exilé les meurtriers involontaires alors qu’ils étaient dans le désert? Ils les exilèrent dans le camp des Lévites, qui leur offrait refuge.
אִין; וְהָא תַּנְיָא: ״וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם״ – בְּחַיֶּיךָ מָקוֹם, מְקוֹמֶךָ; ״אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה״. מְלַמֵּד שֶׁמַּגְלִין בַּמִּדְבָּר. לְהֵיכָן גּוֹלִין? לְמַחֲנֵה לְוִיָּה.
De là, les Sages ont dit: Un Lévite qui a tué involontairement est exilé d'une ville Lévite vers une autre ville Lévite. Et s'il a été exilé dans une autre région de sa ville, il est admis dans sa ville, c'est-à-dire qu'elle lui offre un refuge.
מִכָּאן אָמְרוּ: בֶּן לֵוִי שֶׁהָרַג – גּוֹלֶה מִפֶּלֶךְ לְפֶלֶךְ, וְאִם גָּלָה לְפִלְכּוֹ – פִּלְכּוֹ קוֹלְטוֹ.
La Guemara demande: De quel verset dérive le principe selon lequel celui qui a déjà été exilé dans une ville de refuge et qui a ensuite tué une autre personne est exilé dans une autre zone de cette même ville? Rav Aḥa, fils de Rav Ika, dit que le verset: « Car il habitera dans sa ville de refuge » (Nombres 35:28), indique qu'il peut être exilé dans une ville dans laquelle il a déjà été admis, car le verset y fait référence comme étant sa ville, et il continuera à y résider.
מַאי קְרָא? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: ״כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב״ – עִיר שֶׁקְּלָטַתּוּ כְּבָר.
§ La Michna enseigne que lorsque le peuple juif arrivait à Guilgal, les autels privés étaient autorisés. La Guemara précise: Les Sages enseignaient dans une baraïta: Toute offrande apportée en raison d'un vœu, ou apportée volontairement, était sacrifiée sur un autel privé; et toute offrande qui n'est ni apportée en raison d'un vœu ni apportée volontairement, mais plutôt obligatoire, n'était pas sacrifiée sur un autel privé. Par conséquent, une offrande de repas, qui est généralement apportée volontairement, et les offrandes d'un naziréen, qui ont le statut d'offrandes de vœux puisque personne n'est obligé de devenir naziréen, ont été sacrifiées sur un autel privé. C'est la déclaration du rabbin Meir. Et les rabbins disent: Seuls les holocaustes et les offrandes de paix étaient sacrifiés sur un autel privé, et non les offrandes de repas ou les offrandes d'un nazirite.
בָּאוּ לַגִּלְגָּל. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל נִידָּר וְנִידָּב – הָיָה קָרֵב בְּבָמָה, שֶׁאֵין נִידָּר וְנִידָּב – אֵין קָרֵב בְּבָמָה. מִנְחָה וּנְזִירוּת – קְרֵיבִין בְּבָמָה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קֵרְבוּ יָחִיד אֶלָּא עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים בִּלְבָד.
Rabbi Yehouda dit: Toute offrande que le public ou un individu pouvait sacrifier dans la Tente d'assignation dans le désert pouvait également être sacrifiée dans la Tente d'assignation à Guilgal. Quelle est alors la différence entre la Tente de Rencontre dans le désert et la Tente de Rencontre à Guilgal? Pendant la période de la Tente de Rencontre dans le désert, les autels privés n'étaient pas autorisés et les offrandes ne pouvaient être sacrifiées que dans le Tabernacle, tandis que pendant la période de la Tente de Rencontre à Guilgal, les autels privés étaient autorisés. Mais même si l'on désirait sacrifier une offrande sur son autel privé sur son toit, on ne pouvait y sacrifier que des holocaustes et des offrandes de paix.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל. וּמַה בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לְבֵין אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל? אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לֹא הָיוּ בָּמוֹת מוּתָּרוֹת, אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל הָיוּ הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת. וּבָמָתוֹ שֶׁבְּרֹאשׁ גַּגּוֹ לֹא הָיָה מַקְרִיב עָלֶיהָ אֶלָּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים.
Et les rabbins disent: Toute offrande que le public pouvait sacrifier dans la tente d'assignation dans le désert pouvait également être sacrifiée dans la tente d'assignation à Guilgal, et ici, dans le tabernacle de Guilgal, et là, sur des autels privés, seuls les holocaustes et les offrandes de paix étaient sacrifiés pour un individu. Rabbi Shimon dit: Même le public n'a pas sacrifié toutes sortes d'offrandes dans la tente d'assignation à Guilgal; ils ne sacrifiaient que les offrandes pascales
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁהַצִּבּוּר מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל; וְכָאן וְכָאן לֹא קָרְבוּ יָחִיד אֶלָּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּלְבַד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פְּסָחִים
Rachi
נמצאו זבין וטמאי מתים משתלחין חוץ למחנה - שכינה לבדה דהא שניהם מותרין במחנה ישראל כדאמרי' בפסחים בפ' אלו דברים (פסחים דף סז.):,מחניהם - שני מחנות משמע אחת לכל זב ואחת לכל טמא נפש אלא ודאי הואי מחנה לויה ומשתלחין טמאי מתים ממחנה שכינה ומותרין במחנה לויה וזבין ובעלי קריין משתלחין חוץ למחנה לויה:
אלא מאי מחנה ישראל לא הואי - ומשיצא חוץ למחנה לויה שוב אין שם קבע מחנה והרי הוא כשדה בעלמא ומותרין מצורעין לישב שם הצריכין להשתלח ממחנה ישראל וישבו עכשיו עם הזבין:,א"כ נמצאו זבין ומצורעים - חוץ למחנה לויה בלבד:
אלא כולהו הוו - ודקתני לא היו אלא שתי מחנות לענין קליטה הוא דנסתלקה תורת מחנה לויה מלקלוט את ההורגים שוגג:
ושמתי לך מקום בחייך - רמז לו הקב"ה למשה במתן תורה שיזכה למצוה זו כדכתיב (דברים ד׳:מ״א) אז יבדיל משה שלש ערים בסוף ארבעים שנה:,לך מקום - המקום שלך דהיינו מחנה לויה אף הוא נקלט:
מכאן אמרו בן לוי - שהיה דר בערי מקלט שכל ארבעים ושמנה עיירות של לוים ערי מקלט היו כדאמרי' במס' מכות (דף יד.) ואם הרג בשוגג גולה לאחד מערי חביריו דדריש ביה נמי הכי ושמתי לך מקום אף הלוים גולים:,ואם גלה בפלכו - עצמו כגון משכונה לשכונה:,פלכו קולטו - דומיא דמדבר שהיה מחנה לויה קולטת:
כל הנידר והנידב קרב בבמה - קטנה דאילו בבמה גדולה ע"כ קרבו חובת צבור דכתיב ויעשו את הפסח בגלגל אלא בקטנה ואמר דקרבי נדרים ונדבות ולא חובות ובתורת כהנים תני לה בהדיא לר' מאיר:,כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה קטנה - כדיליף טעמיה לקמיה שאין יחיד מקריב חובה בשעת היתר הבמות ואפילו בגדולה וצבור בקטנה לא מקרבי כו' אישתכח דאין חובות קריבין בקטנה ואי קשיא לר' מאיר א"כ יחיד לא עשה פסחו בגלגל וקרא כתיב ויעשו את הפסח (במדבר ט׳:ה׳) פסח קרבן צבור קרי ליה דאתי בכנופיא במס' יומא (דף נא.) והכי נמי בדר"ש קתני אף צבור לא הקריבו אלא פסחיהם אלמא קרבן צבור קרי ליה לקמן יליף טעמא דכולהו:,מנחות ונזירות - נידר ונידב הוא וקרבי:
כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר - דהיינו כל הקרבנות כולן נדרים ונדבות וחובות (שקבוע להם זמן) מקריבין באהל מועד שבגלגל דהיא במה גדולה והשתא פליג אדר"מ ואדרבנן דמדקתני כל שהצבור כו' לאשמועינן דאין חילוק באהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל מכלל דשמעינהו לר"מ ורבנן דאמרי יש חילוק ומה חילוקו שאין יחיד מקריב בו חובות וטעמייהו נמי שמעינן לקמן דאפי' בבמה גדולה לא קרבי ליחיד אלא נדרים ונדבות ולר' מאיר מנחות ונזירות בכלל:,במות מותרות - במות יחיד:,ובמתו שבראש הגג - היא במת יחיד:
אלא עולה ושלמים - ולא מנחות ונזירות:,וכאן וכאן - במת צבור ובמת יחיד לא קרבו בהן ליחיד אלא עולות ושלמים ולקמן פריך היינו תנא קמא דהא חכמים דלעיל נמי הכי אמרי:,ר' שמעון פליג אכולהו דכולהו סבירא להו דאין חילוק לצבור בין מדבר לגלגל בבמה גדולה ורבי שמעון אומר אף צבור עצמם לא הקריבו בגדולה יותר מיחיד בקטנה: ,אלא פסחים כו' - אבל לא פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים לא קרבו להם בגלגל:
Tossafot
והתורה אמרה בדד ישב - שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו אע"ג דהך סוגיא לר"ש והך דרשא לר' יהודה דלר"ש דריש ליה מקרא אחרינא בפסחים בריש אלו דברים (פסחים דף סו.) ניחא ליה להש"ס לאתויי דרשא הפשוטה והקצרה:
פלכו קלטתו - כף דגושה בנחמיה כמו נסך נסכו:
עיר שקלטתו כבר - עיקר קרא ברוצח שהרג בעיר מקלטו ותרוייהו תנינהו במכות פ"ב (דף יב:) הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה ולוי גולה מעיר לעיר ושמא היינו לכתחלה דבן לוי גולה מעיר לעיר אבל דיעבד הא אמרי' דאם גולה לתוך פלכו פלכו קולטו ומפלך לפלך היינו מעיר לעיר ואם גולה לתוך פלכו כגון משכונה לשכונה וכן משמע פי' הקונטרס אי נמי גם לכתחלה אין זקוק לצאת מן העיר והא דגולה לעיר אחרת כדי להלך כולה ובתחומה דאי בעירו משכונה לשכונה אם חזר לשכונתו כיצא חוץ לתחום:
כל הנידר ונידב קרב בבמה - אפי' מנחות ונזירות קרב בבמה קטנה כדמפרש ושאין נידר ונידב אין קרב בבמה קטנה דאילו צבור אין מקריבין בקטנה וחובות דיחיד אפי' בגדולה לא קרבי בשעת היתר הבמות לר' מאיר כדמוכח מלתא דר' יהודה כדפי' בקונטרס דמדקאמר ר' יהודה כל שהצבור ויחיד מקריבין כו' מכלל דשמעינהו לר' מאיר ורבנן שיש חילוק וזהו חלוקו שאין יחיד מקריב חובות בגלגל אפי' בבמה גדולה דר' מאיר ורבנן דרשי לא תעשו בגלגל ככל אשר אנחנו עושים פה היום חובות ואפי' בבמה גדולה אלא איש הישר בעיניו יעשה ישרות דהיינו נדבות ר' יהודה סבר דכי כתיב הישר אבעיניו קאי דהיא במת יחיד:
רבי שמעון אומר אף צבור לא הקריבו כו' - פי' בקונטרס ר"ש פליג אכולהו דכולהו סבירא להו דאין חילוק לצבור בין מדבר לגלגל בבמה גדולה ור"ש אומר אף צבור עצמן לא הקריבו בגדולה יותר מיחיד בקטנה אלא פסחים כו' וחובות הקבוע להם זמן אבל פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים לא קרבו להם בגלגל עכ"ל ובחנם הזכיר פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים שהן חטאות שאין קבוע להם זמן דאפי' חטאות הקבוע להם זמן כגון שעירי הרגלים לא קרבו לר"ש כדמסיק לקמן תתרגם מתני' בעולה. (הג"ה וא"כ ביוה"כ לא קרבו צבור באהל מועד' בנוב וגבעון לא פרים ולא שעירים כי אם תמידים והא דאמרי' בתוספתא ר' יהודה אומר אבשלום נזיר היה שנאמר ויאמר אבשלום אלכה נא ואשלם נדרי אשר נדרתי בחברון כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור והאי קרא בהיותם בגבעון כתיב ומפרש פ"ב דתמורה (דף יד:) שהקריבם בחברון בבמת יחיד דאי הלך בחברון להביא כבשים טובים ולהקריבם בבמה גדולה א"כ מחברון מיבעי ליה והשתא לר' יהודה אי נזירות נידר ונידב הוא אתי שפיר שהקריבן בבמת יחיד בחברון ואי נזירות חובה הוי א"כ הקריבן בגבעון באהל מועד שהיה שם דלר' יהודה יחיד נמי מצי מקריב חובות בבמה גדולה אף בשעת היתר הבמות ולא דייק בין מחברון ובחברון אבל רבנן דאמרי נזירות חובה הוא ולא קרב יחיד חובות אף בבמת צבור בנוב וגבעון א"כ אבשלום לא נזיר היה והא קרא דאלכה ואשובה ואשלם נדרי מיירי בנדרים ונדבות. הג"ה):,רבי שמעון אומר אף צבור לא הקריבו כו' - לכאורה ר"ש אדרבנן דלעיל מיניה קאי ואינהו סברי כרבנן קמאי דמנחות ונזירות לא קרבו בבמה דליכא בינייהו אלא נסכים כדמפרש לקמיה ש"מ דלר"ש נמי לא קרבו דהא אפי' בצבור ממעט יותר משאר תנאים ותימה דבפ"ק דמגילה (דף ט:) [במתני' דקתני] אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים זה הכלל כל הנידר ונידב קרב כו' ומפרש בגמ' כעין פסחים דהיינו חובות הקבוע להם זמן אבל שאין קבוע להם זמן הכא והכא לא קרב ומוקי לה כר"ש אלמא ר"ש תני האי כללא א"כ מנחות ונזירות קרבי לר"ש וכדאמרינן הכא לר"מ דתני האי כללא ואי הוה גרסי' במגילה זה הכלל נידר ונידב בלא כל הוה ניחא ליה דכל דר"מ אתי לרבויי מנחות ונזירות ועוד יש לומר דהא דפשיטא ליה לר"מ דמנחות ונזירות ישרות משום דתניא בת"כ בפרשת אחרי מות מה שלמים מיוחדין שהן נידר ונידב קריבין בבמה אף כל נידר ונידב קרב בבמה אף המנחות והנזירות דברי ר"מ וקצת תימה אי אההיא סמיך דלא מייתי לה ועוד לר"ש דמגילה מי נפקא מנחה מכלל נידר ונידב ונראה ליישב מתניתין דהכי קאמר דאין חילוק בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים כל הנידר ונידב הקרב בבמה גדולה קרב בקטנה וכל שאין נידר ונידב שאין קרב בגדולה אין קרב בקטנה ולא נחת אלא לפרש מה ששוותה הגדולה והקטנה אבל יש נידר ונידב שאין קרב לא בזו ולא בזו כגון מנחות ונזירות אבל לנידר ונידב דר"מ אין לפרש דלא איירי במנחות ונזירות דשפיר מישתמע מלישנא דנידב ועוד דקתני לה בהדיא בת"כ וכן נראה ודאי לפרש דאההיא דתורת כהנים סמיך אע"ג דלא מייתי לה דבתמורה מייתי לה בפ"ב (דף יד:) דאמרי' התם אמר ליה אביי ולימא מר שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא דהא תניא זה הכלל כל הנידר ונידב קרב בבמת יחיד וכל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמת יחיד ותניא המנחות ונזירות קריבות בבמת יחיד דברי ר"מ משמע דמההיא דייק ולא מלישנא ומאן דלא חשיב התם נזירות נידר ונידב קמשני סמי מכאן נזירות:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.