יומא פ״ג במסכת יומאיומא פ״ג ב
גמרא אפשר בחולין — פשיטא? לא צריכא, בשבת. בשבת נמי, פשיטא — טלטול מדרבנן הוא! הכא במאי עסקינן — בעציץ שאינו נקוב, דרבנן. מר סבר טבל חמור, ומר סבר תרומה חמורה. לימא תנאי היא. דתניא: מי שנשכו נחש — קורין לו רופא ממקום למקום, ומקרעין לו את התרנגולת, וגוזזין לו את הכרישין, ומאכילין אותו, ואין צריך לעשר, דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לא יאכל עד שיעשר. נימא רבי אלעזר ברבי שמעון היא, ולא רבי! אפילו תימא רבי, עד כאן לא קאמר רבי התם — אלא לענין מעשר ירק דרבנן, אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא הוא, אפילו רבי מודה, דאי שרית ליה בעציץ שאינו נקוב — אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב. תנו רבנן מי: שאחזו בולמוס — מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: ״ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה״. ומאי: ״אף על פי שאין ראיה לדבר״! דהתם לאו בולמוס אחזיה. אמר אביי: לא שנו, אלא לאחר אכילה, אבל קודם אכילה מגרר גריר, דכתיב: ״וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים. ויתנו לו פלח דבילה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות״. אמר רב נחמן אמר שמואל: מי שאחזו בולמוס — מאכילין אותו אליה בדבש. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אף סולת נקיה בדבש. רב פפא אמר: אפילו קמחא דשערי בדובשא. אמר רבי יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה, וקיימתי בעצמי: ״החכמה תחיה בעליה״. דתני רב יוסף: הרוצה לטעום טעם תאנה — יפנה למזרחה, שנאמר: ״וממגד תבואות שמש״. רבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא. אחזיה בולמוס לרבי יהודה, קפחיה לרועה אכליה לריפתא. אמר ליה רבי יוסי: קפחת את הרועה. כי מטו למתא, אחזיה בולמוס לרבי יוסי. אהדרוהו בלגי וצעי, אמר ליה רבי יהודה: אני קפחתי את הרועה, ואתה קפחת את העיר כולה. ותו: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, רבי מאיר הוה דייק בשמא, רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקי בשמא. כי מטו לההוא דוכתא, בעו אושפיזא. יהבו להו. אמרו ליה: מה שמך? אמר להו: ״כידור״. אמר: שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר: ״כי דור תהפוכות המה״. רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו. רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה, אזל אותביה בי קיבריה דאבוה. אתחזי ליה בחלמיה: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא. למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי. אמרי ליה: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא, אזל רבי מאיר ונטריה כולי יומא ואייתיה. למחר אמרו ליה: הב לן כיסן. אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי? משכוהו ועיילוהו לחנותא, חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו ושקלוה לכיסייהו ואייתו. אזל איהו וקטליה לאיתתיה. היינו (דתנן): מים ראשונים האכילו בשר חזיר. מים אחרונים הרגו את הנפש. ולבסוף הוו דייקי בשמא. כי מטו לההוא ביתא דשמיה ״בלה״, לא עיילו לגביה. אמרי: שמע מינה רשע הוא. דכתיב: ״ואמר לבלה נאופים״, (כמו: ״אחרי בלותי היתה לי עדנה״, כלומר: זקנה בנאופים). מי שנשכו כלב שוטה וכו׳. תנו רבנן, חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים. ויש אומרים: אף נובח ואין קולו נשמע. ממאי הוי? רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו. מאי בינייהו? איכא בינייהו