Guémara
[Rav Na'hman explique sa position :] car pour toute impureté transmise par un cadavre [tumaat mèt] dans les affaires qui concernent le public, le Miséricordieux [HaRa'haman, c'est-à-dire la Torah] la permit [charyah — l'autorisa pleinement].
דְּכֹל טוּמְאַת מֵת בְּצִיבּוּר רַחֲמָנָא שַׁרְיַיהּ.
Rav Chechet dit : d'où est-ce que je déduis [ce que j'affirme, à savoir que la tumaat mèt est seulement d'houya — repoussée — dans les affaires publiques] ? C'est comme il a été enseigné dans une baraïta : si un kohen se tenait et sacrifiait l'offrande de la minha de l'Omer [le sacrifice de farine de l'Omer, le 16 Nissan] et qu'elle devint impure dans sa main, le kohen [qui était au courant de ce qui s'était passé] déclare qu'elle est impure et les kohanimapportent une autre minha en remplacement. Et si [la minha] dans sa main est la seule minha disponible [sur place], les autres kohanimlui disent : « Sois avisé et tais-toi » — ne le dis à personne qu'elle est impure [et sacrifie-la quand même].
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב מִנְחַת הָעוֹמֶר וְנִטְמֵאת בְּיָדוֹ, אוֹמֵר וּמְבִיאִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא הִיא, אוֹמְרִין לוֹ: הֱוֵי פִּקֵּחַ וּשְׁתוֹק.
En tout cas, la baraïta enseigne [dans son premier cas] : « il déclare qu'elle est impure et les kohanimapportent une autre minha en remplacement. » Apparemment, lorsqu'il est possible d'accomplir le service en état de pureté, même dans les affaires publiques, il est préférable de le faire, et l'interdiction de l'impureté rituelle n'est pas levée [mais simplement repoussée]. Rav Na'hman rejeta la preuve et dit : je concède que dans le cas où il y a des restes de l'offrande destinés à la consommation [chirayim], il convient d'accomplir [le service] en état de pureté chaque fois que cela est possible. Bien que l'on soit autorisé à sacrifier une offrande en état d'impureté, la mitsva de consommer les portions de l'offrande doit être accomplie en état de pureté. Par conséquent, dans les cas où des portions de l'offrande sont consommées, la préférence est de sacrifier l'offrande en état de pureté.
קָתָנֵי מִיהַת אוֹמֵר וּמְבִיאִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ! אָמַר רַב נַחְמָן: מוֹדֵינָא הֵיכָא דְּאִיכָּא שִׁירַיִים לַאֲכִילָה.
La Guemara soulève une objection [à la position de Rav Na'hman, tirée de la Tossefta] : si un kohen sacrifiait la minha accompagnant le sacrifice de taureaux, de béliers ou d'agneaux, et que la minha devint impure dans sa main — le kohen déclare qu'elle est impure et les kohanimapportent une autre minha en remplacement ; et si la minha dans sa main est la seule disponible sur place, les autres kohanimlui disent : « Sois avisé et tais-toi. »
מֵיתִיבִי: הָיָה מַקְרִיב מִנְחַת פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים, וְנִטְמֵאת בְּיָדוֹ, אוֹמֵר וּמְבִיאִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא הִיא, אוֹמְרִין לוֹ: הֱוֵי פִּקֵּחַ וּשְׁתוֹק.
De quoi s'agit-il ici ? N'est-ce pas des taureaux, des béliers et des agneaux de la fête de Soukot [mousafim], qui sont des offrandes communautaires qui ne sont pas consommées ? Apparemment, même dans les cas d'offrandes communautaires, les kohanimsont amenés à accomplir le service en état de pureté, et l'interdiction de l'impureté n'est pas levée [houtera] mais simplement repoussée [d'houya].
מַאי לָאו, פָּרִים אֵילִים וּכְבָשִׂים דְּחַג!
Rav Na'hman aurait pu te dire : Non — les taureaux mentionnés dans la Tossefta ne sont pas les offrandes communautaires ordinaires. Il s'agit du taureau [par 'avoda zara] sacrifié lorsque l'ensemble de la communauté a commis une idolâtrie par erreur. Bien que cette offrande soit une offrande communautaire, puisqu'elle n'a pas de temps fixé pour son sacrifice, on recherche une autre minha pure en remplacement. De même, les béliers mentionnés dans la Tossefta ne sont pas les offrandes supplémentaires de la Fête. Il s'agit du bélier d'Aaron [aylo chel Aharon] sacrifié le Yom Kippour. Bien qu'il ait un temps fixé pour son sacrifice, puisque c'est une offrande d'un individu [yah'id — offerte par le Kohen Gadol en son nom propre], on recherche une minha pure en remplacement, car le service en état d'impureté n'est permis que pour les offrandes communautaires. Les agneaux mentionnés ne sont pas ceux des offrandes quotidiennes ou supplémentaires de la Fête. Il s'agit de l'agneau qui accompagne la minha de l'Omer, car dans ce cas il y a des restes [chirayim] destinés à la consommation — par conséquent, la minha doit être offerte en état de pureté.
אָמַר לְךָ רַב נַחְמָן: לָא: פָּרִים — פַּר עֲבוֹדָה זָרָה, אַף עַל גַּב דְּצִיבּוּר הוּא, כֵּיוָן דְּלָא קְבִיעַ לֵיהּ זְמַן — מַהְדְּרִינַן. אֵילִים — בְּאֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, דְּאַף עַל גַּב דִּקְבִיעַ לֵיהּ זְמַן, כֵּיוָן דְּיָחִיד הוּא — מְהַדְּרִינַן. כְּבָשִׂים — בְּכֶבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר, דְּאִיכָּא שִׁירַיִים לַאֲכִילָה.
La Guemara soulève une objection supplémentaire à la position de Rav Na'hman : [concernant] du sang qui était devenu impur et qu'un kohen aspergea [sur l'autel] — si cela fut fait par inadvertance [bé-chogeg], l'offrande est acceptée [hourétsa] ; si cela fut fait intentionnellement [bé-mézid], l'offrande n'est pas acceptée. Apparemment, même dans les cas qui concernent le public, accomplir le service dans le Temple en état d'impureté n'est pas permis. Cette objection est rejetée : lorsque cette baraïta fut enseignée, elle se rapportait à l'offrande d'un individu [yah'id], pour laquelle l'interdiction d'impureté est certainement en vigueur.
מֵיתִיבִי: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ, בְּשׁוֹגֵג — הוּרְצָה, בְּמֵזִיד — לֹא הוּרְצָה. כִּי תַּנְיָא הָהִיא דְּיָחִיד.
La Guemara continue : viens et entends un argument différent, basé sur ce qui fut enseigné dans une baraïta. Pour quoi le tsits [le fronteau en or gravé « Sacré à l'Éternel » que portait le Kohen Gadol sur le front] opère-t-il l'agrément [mérafsè — répare la dépréciation et permet l'acceptation de l'offrande] ? Il opère l'agrément pour le sang, pour la chair et pour la graisse d'une offrande qui est devenue impure dans le Temple — qu'elle soit devenue impure par inadvertance ou intentionnellement, que ce soit en raison de circonstances indépendantes de sa volonté ou volontairement, qu'il s'agisse du cadre d'une offrande individuelle ou du cadre d'une offrande communautaire. Et si tu estimes que l'impureté est permise dans les affaires publiques — pourquoi ai-je besoin du tsits pour opérer l'agrément ? Si l'interdiction d'impureté est levée, aucun pardon n'est nécessaire.
תָּא שְׁמַע: עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה, עַל הַדָּם וְעַל הַבָּשָׂר וְעַל הַחֵלֶב שֶׁנִּטְמָא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִיבּוּר. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ טוּמְאָה הֶיתֵּר הִיא בְּצִיבּוּר — לְמָה לִי לְרַצּוֹיֵי?
La Guemara répond que Rav Na'hman aurait pu te dire : lorsque la baraïta enseigne que « le tsits opère l'agrément », ce n'est pas en référence à la liste complète des éléments cités dans la baraïta — il se réfère à l'offrande d'un individu apportée en état d'impureté, et non à une offrande communautaire. L'offrande communautaire n'est mentionnée que dans le sens où, dans ce cas également, l'impureté est permise [mais pour une raison différente, indépendante du tsits]. Ou bien, si tu le préfères, dis plutôt : même si tu dis que le tsits opère l'agrément pour une offrande communautaire, c'est uniquement pour les offrandes qui n'ont pas de temps fixe. Rav Na'hman reconnaît que pour les offrandes communautaires sans temps fixe pour leur sacrifice, l'interdiction d'accomplir le service en état d'impureté reste en vigueur et nécessite l'agrément opéré par le tsits.
אָמַר לְךָ רַב נַחְמָן: כִּי קָתָנֵי ״הַצִּיץ מְרַצֶּה״ אַדְּיָחִיד. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּצִיבּוּר, בְּהָנָךְ דְּלָא קְבִיעַ לָהּ זְמַן.
Traduction française en préparation — version anglaise (Steinsaltz) : The Gemara raises an objection. It is stated: “And Aaron will gain forgiveness for the sin committed in the sacred things that the children of Israel shall hallow in all their sacred gifts, and it shall be always upon his forehead that they may be accepted favorably before the Lord” (Exodus 28:38). And for which sin does the frontplate gain forgiveness? If it is for the sin of piggul, an offering disqualified by the intention to sacrifice or eat it after the permitted time, it has already been stated: “And if it is eaten at all on the third day, it is piggul; it shall not be accepted” (Leviticus 19:7). There is no acceptance of an offering that became piggul. And if it is for the sin of notar, meat of an offering left after the permitted time for eating it passed, it has already been stated: “And if any of the flesh of the sacrifice of his peace-offerings is eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be credited to he who offered it” (Leviticus 7:18).
מֵיתִיבִי: ״וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״, וְכִי אֵיזֶה עָוֹן הוּא נוֹשֵׂא? אִם עֲוֹן פִּיגּוּל — הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֹא יֵרָצֶה״, וְאִם עֲוֹן נוֹתָר — הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֹא יֵחָשֵׁב״,
Rachi
כל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא - דכתיב [במדבר ט] איש כי יהיה טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתו יוצא עליו מגופו לא הותרה ובועל נדה כנדה:
מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה - דאע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים דף עז:) ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שיריים נאכלין:
ואם אין אלא היא - שלא מצא מזומן לכך:
מאי לאו פרים ואילים דחג - שהן קרבן צבור וזמנו קבוע ומנחת נסכים דוחה טומאה וקתני אומר ומביאין אחרת תחתיה אלמא דחוייה היא בצבור:
פר דע"ז - דצבור עולה היא וטעונה נסכים בשלח לך:,אילו של אהרן - דיום הכפורים:,בכבש הבא עם העומר - כדכתיב (ויקרא כ״ג:י״ב) ועשיתם ביום הניפכם את העומר וההיא מנחת כבשים דקתני לאו במנחת נסכים קאמר דכליל היא אלא במנחת העומר עצמו הבאה עמו והיא נקמצת ושיריה נאכלין:
במזיד לא הורצה - ואע"פ שהציץ מרצה קנסוהו רבנן שלא יהא בשר נאכל אבל בעלים מיהו נתכפרו דלא ניתו חולין לעזרה דהא מדאורייתא חזי ומיהו שמעינן מיניה דלאו היתר היא:
על מה הציץ מרצה - דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים שירצו לבעלים:,רצון - הרי הוא בכלל מזיד אלא גבי אונס שייך למיתני רצון:,בין בצבור - ומדבעי ציץ לרצויי שמע מינה לאו היתר הוא ומה בין יחיד לצבור שהיחיד אין טומאת הגוף נדחה אצלו שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ושל צבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא על ידי ציץ מיהו שמעינן מינה מדבעי טומאת בשר ועולין בצבור ציץ (מרצה) לרצויי שמע מינה טומאת הגוף שנדחית אצלם בקושי נדחית וכל כמה דמצינן לאהדורי אטהרה מהדרינן:
כי קתני הציץ מרצה אדיחיד קתני - וצבור אהכשירה קתני שאף של צבור כשר ולא על ידי ציץ אלא היתר הוא אצלו:,ואי בעית אימא אצבור - נמי קאי ובהנך קרבנות דלא קבע להו זמן שלא נדחית טומאה אצלו קאמר דציץ מרצה עליהן:
ה"ג אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב - והכי פירושו איזה עון יארע בקרבן שיהא הציץ מרצה עליו שיהא כשר אם עון מחשבת חוץ למקומו הקרויה פיגול כדאמרינן בזבחים (דף כח.) שלישי זה חוץ למקומו הרי כבר נאמר בקדושים תהיו פיגול הוא לא ירצה ואוקימנא בחוץ למקומו במסכת זבחים ואם עון מחשבת נותר שחישב בשחיטה על מנת לאוכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב ואוקמינן במחשבת חוץ לזמנו:
Tossafot
פרים פר דע"ז - פי' דעולה הוא וטעון מנחת נסכים דאע"ג דצבור הוא מהדרינן והא דאמר אומר לו הוי פקח ושתוק ומביא אותה בטומאה לאו משום דטומאה דחויה בצבור דהא לא דחי שבת כיון דלא קביעא ליה זמן וטומאה נמי לא דחי כדאמר לקמן פרק הוציאו לו (יומא דף נ.) כל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אע"פ שהוא קרבן צבור והא דמביאה בטומאה היינו משו' דרצויי ציץ ודווקא טומאת קרבן דמרצה ציץ אבל טומאת הגוף דכהנים לא אידחו לגבייהו כלל דלגמרי חשיב קרבן יחיד:,כיון דיחיד הוא מהדרינן - הכא ודאי חשוב קרבן צבור לדחות שבת ולדחות הטומאה אפילו טומאה דגברי מיהו לא הותרה בו טומאה אלא דחויה היא כיון דיחיד קא מייתי ליה ותימה לי והא כולהו מקראי נפקי פרק כיצד צולין (פסחים דף עז.) וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד אחד לכולן מאי שנא דיש מהן שהותרה בהן טומאה ויש מהם דחויה וי"ל למאן דאמר טומאה היתר היא בכולהו הותר טומאה מדאוריית' אלא מדרבנן גזרו אההוא דהוי קרבן יחיד דליהדרי אטהורין ולמ"ד טומאה דחויה היא סבירא ליה דבכולהו דחויה היא מדאורייתא:
דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה - תימה לי מאי פריך הא לא הורצה דקאמר היינו להתיר בשר באכילה ובהא מודו כולי עלמא דלאכילה לא אמרינן היתר היא בצבור ועוד לכאורה משמע דלא פריך אלא למ"ד היתר היא בצבור ואמאי אפי' למאן דאמר דחויה ליפרוך כמו למאן דאמר היתר היא דע"כ לא פליגי אלא אהדורי אטהורין קודם הקרבת הקרבן אבל אם כבר קרב הקרבן בהא לא פליגי וי"ל דפריך שפיר למאן דאמר היתר היא דנהי לאכילה לית ליה היתר היא ה"מ היכא דאיטמו שירים גופייהו אבל הכא דבשר לא איטמי הוה ליה למישרי אפי' באכילה כיון דמיקל כולי האי דאית ליה טומאה דגברי ודעולין היתר היא אבל למאן דאמר טומאה דחויה ניחא דכיון דמחמיר כולי האי בטומאת עולין ודגברא קודם הקרבה סברא הוא שיש להחמיר בבשר אע"פ שהוא טהור ואפי' לאחר הקרבה:
שנטמא בין בשוגג בין במזיד כו' - הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה והכא קאמר דמרצה אף על המזיד בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כה:) מקשה לה הש"ס ואיכא למאן דמשני טומאתו בשוגג אין במזיד לא זריקתו בין בשוגג בין במזיד ואיכא למאן דאמר איפכא ותימה דבפ' האשה רבה (יבמות דף צ.) מקשה מההיא דדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה למ"ד אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה כדתניא על מה הציץ מרצה על הדם וכו' שניטמא בין בשוגג בין במזיד ואמור רבנן דלא מרצה ומאי פריך הא שנינן פרק הקומץ רבה (מנחות דף כה:) הנך תרי ברייתות חדא בטומאה וחדא בזריקה וא"כ איכא למימר דההיא דדם שנטמא במזיד לא הורצה מדאורייתא נמי קאמר וי"ל דאינו סברא לחלק בדאורייתא בין שוגג למזיד לא בזריקה ולא בטומאה דודאי מדאורייתא מרצה בכל ענין וחילוקא דמפלגינן בין שוגג למזיד היינו מדרבנן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למר בטומאה לפי שנראה לו יותר להחמיר בנטמא במזיד משום דאתחלתא דפסולא היא ועוד דלא נתכוין לעשות מצוה אבל בזריקה בטומאה לא קנסוהו כיון דלאו תחילת פסולא הוא ועוד במצוה קא עסיק ולמר מסתבר ליה להחמיר יותר בזריקה משום דדבר מגונה ביותר הוא להקריב לגבוה דבר שאינו טהור וא"ת א"כ בפרק הקומץ רבה לישני דההיא דעל מה הציץ מרצה איירי מדאורייתא וההיא דדם שנטמא איירי מדרבנן וי"ל אם איתא דמדרבנן אין חילוק בין טומאתו לזריקתו דאידי ואידי הוה אמרינן דלא הורצה במזיד וא"כ ההוא דעל מה הציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד מדאורייתא דווקא איירי לא הוה ליה למיתני סתמא הכי כיון דבזמן שנשנית הברייתא לא הוה מרצה במזיד כן פר"י בפרק האשה רבה (יבמות דף צ. ד"ה והא):,על הדם ועל הבשר - בפסחים פ"ק (דף טז:) פי' רש"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אור"י דאתיא אפי' כר"א דאמר יש דם אע"פ שאין בשר והא דבעי ריצוי ציץ יש לומר היינו כדאמר בפרק כיצד צולין (פסחים דף עח.) לאקבעינהו בפיגול ולאפקינהו מידי מעילה:
אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב - כך היא הגירסא בכל הספרים אלא שרש"י הגיה איפכא על פי הת"כ ובחנם הגיה דהא מסקינן בפרק שני דזבחים (דף כח:) דתרוייהו מקראי אריכא נפקי ורישיה דקרא דאם האכל יאכל ביום השלישי רצה בחוץ לזמנו וסיפיה דפיגול יהיה זה חוץ למקומו א"כ גירסת הספר נכונה ומת"כ אין ראייה דכמה ברייתות נשנו שם לפי מה דס"ד מעיקרא ואיכא למימר דההיא נשנית לפי הטעות דהוה ס"ד מעיקרא בפ"ב דזבחים דמתרי קראי נפקי חוץ למקומו מקרא זוטא דפרשת קדושים וחוץ לזמנו מקרא אריכא דפרשת צו ועוד קשה על פרש"י אמאי קרי לחוץ למקומו פיגול ולחוץ לזמנו נותר דבכל הש"ס חוץ לזמנו קרי פיגול בשלמא לפי' ר"ת משום דחוץ למקומו נפקא לן מדכתיב פיגול יהיה בקרא אריכא להכי קרי ליה פיגול ולכל הפי' קשה אמאי מדכר בברייתא פיגול ברישא והא חוץ לזמנו כתב ברישא וצ"ל לפי שהוא קל יותר מחוץ לזמנו דחוץ למקומו אין בו כרת ועוד דהותר מכללו בבמה הוה מהדר ברישא לאוקמא ביה רצוי ציץ טפי מבחוץ לזמנו דחמיר ובתר דלא מיתוקמא ליה ביה מהדר לאוקמא בחוץ לזמנו ופרש"י בפ"ק דפסחים (דף טז:) אית דמפרשי פיגול חוץ לזמנו כמו פיגול שבכל הש"ס שהוא חוץ לזמנו אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר נותר ממש ולא נהירא דהיכי קאמר הרי כבר נאמר לא ירצה אי לא ירצה הזבח קאמר וכי לאחר שהוכשר יחזור ויפסול ואי האוכלו קאמר וכי אין כפרה לחייבי כריתות ועוד תיפוק ליה מעון הקדשים ולא עון האוכלין ומורי ה"ר יהודה ממיץ זצ"ל אמר לי מפי ה"ר וויש מאפר"ק זצ"ל אם עון נותר נותר ממש ומה שהקשה רש"י אחר שהוכשר יחזור ויפסל דילמא אתיא כר"ע דאמר בפ"ב דזבחים (דף כט.) לר' אליעזר הא מצינו לזב וזבה ושומרת יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז אחר שהוכשר יחזור ויפסול ואע"ג דר"א אהדר ליה התם הרי הוא אומר המקריב בהקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי ולכאורה משמע דר"ע קיבלה דאין הזבח נפסל והכא דריש ליה מלא ירצה שהזבח נפסל אם נותר ממנו י"ל דה"ק אם עון נותר ונימא דאית ביה עון בזבח ונידרוש לקרא כר"ע באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וסברא הוא לאוקמא לקרא בהכי לפי שהוא איסור קל שאירע לאחר שהוכשר ולהכי נימא דהציץ מרצה עליו טפי מעל שאר איסורים הא כבר נאמר לא ירצה הא אין נושא אלא עון טומאה ומהשתא לית לן לאוקמא קרא דואם האכל יאכל ביום השלישי באוכל מזבחו ביום השלישי דהא דהוה ס"ד לאוקמא הכי היינו כי היכי דתיתוקם ביה קרא דרצוי ציץ משום דמיסתבר טפי משום דאירע לאחר שהוכשר והיינו צריכין לומר דקרא דהמקריב הוה דריש ליה לדרשא אחריתא כדדריש ליה בפ"ב דזבחים (דף יג.) לומר לך זריקה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה המעכבת כפרה ומחשבה פוסלת בה אף כל [כו'] לאפוקי שפיכת שירים והקטרת אימורין אבל כיון דאפי' אי הוה מוקמי' לקרא באוכל מזבחו ביום השלישי אפ"ה לא היה מרצה הציץ עליו שהרי כתוב בו לא ירצה והשתא לא דחקינן בחנם לאוקמא ביה קרא אלא דרשינן מהמקריב בהקרבה הוא נפסל ואין נפסל בשלישי:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.