Guémara
[La baraïta décrit comment le Kohen Gadol prélève la ketoret à l'intérieur du Kodech Hakodachim :] Comment fait-il [la seconde 'hafina, le prélèvement de l'encens depuis la cuillère vers ses paumes, à l'intérieur] ? Il saisit [d'abord] la partie avant de la cuillère [bazekh] avec le bout de ses doigts, et certains disent [qu'il la tient] avec ses dents. [Pendant ce temps,] le manche de la cuillère repose entre ses bras. Puis il la fait glisser et la soulève lentement avec son pouce en la tirant vers lui jusqu'à ce qu'elle parvienne entre ses coudes, [dont il se sert pour la faire basculer]. Il la fait alors revenir et verse l'encens dans ses paumes, puis le dépose [en le déversant depuis ses mains sur le brasero]. Et il entasse l'encens en un tas sur les braises [tsovera] de sorte que sa fumée monte lentement. Et certains disent au contraire qu'il l'éparpille [méfazéra] afin que sa fumée monte rapidement.
כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? אוֹחֵז אֶת הַבָּזֵךְ בְּרֹאשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו, וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּשִׁינָּיו, וּמַעֲלֶה בְּגוּדָלוֹ עַד שֶׁמַּגַּעַת לְבֵין אַצִּילֵי יָדָיו, וְחוֹזֵר וּמַחְזִירָהּ לְתוֹךְ חׇפְנָיו, וְצוֹבְרָהּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עֲשָׁנָהּ שׁוֹהֶה לָבוֹא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מְפַזְּרָהּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עֲשָׁנָהּ מְמַהֶרֶת לָבוֹא.
Et voici [la prise en main de la ketoret qui est décrite dans la baraïta] l'acte sacrificiel le plus difficile [avoda kacha] du Temple [Mikdach]. La Guemara demande : celle-ci est la plus difficile, et pas d'autre ? Il y a aussi la mélika [la coupure de la nuque d'un oiseau avec l'ongle du pouce] ! Et il y a aussi la kemitsa [le prélèvement de la poignée d'une minha, offrande de farine] ! Plutôt [il faut corriger et dire :] celle-ci est l'une des actes sacrificiels les plus difficiles du Temple [parmi les plus difficiles, et non la seule la plus difficile]. En tout cas, on peut apprendre de ceci que le Kohen Gadol prélève la poignée [à l'extérieur] et la prélève de nouveau [à l'intérieur dans le Kodech Hakodachim]. La Guemara conclut : en effet, apprenez-en qu'il en est bien ainsi.
וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. זוֹ הִיא וְתוּ לָא? וְהָא אִיכָּא מְלִיקָה! וְהָא אִיכָּא קְמִיצָה! אֶלָּא: זוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ: חוֹפֵן וְחוֹזֵר וְחוֹפֵן. שְׁמַע מִינַּהּ.
§ Un dilemme fut posé devant les Sages : si le Kohen Gadol [a] égorgé [le taureau] et est mort [avant de recueillir son sang ou de l'asperger], quelle est la halakha concernant la possibilité qu'un autre Kohen Gadol entre [dans le Kodech Hakodachim] avec son sang [le sang du taureau de son prédécesseur] ? Disons-nous que le verset « avec le taureau [bé-far] » (Vayikra 16, 3) [enseigne que] le cohen entre avec [le sang d'] un taureau — et même avec le sang d'un taureau [égorgé par un autre], [ce qui signifierait que le second Kohen Gadol peut utiliser le sang déjà recueilli] ? Ou bien faut-il interpréter [le verset] de manière stricte : « avec le taureau » — et non avec le sang d'un taureau [de quelqu'un d'autre] ?
אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׁחַט וָמֵת, מַה הוּא שֶׁיִּכָּנֵס אַחֵר בְּדָמוֹ? מִי אָמְרִינַן: ״בְּפַר״ — וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר, אוֹ דִילְמָא: ״בְּפַר״ — וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר.
Les Sages se disputèrent sur cette question. Rabbi 'Hanina dit : « avec le taureau » — et non avec le sang du taureau [d'un autre], ce qui signifie que le nouveau Kohen Gadol doit égorger un autre taureau, car il ne peut entrer [dans le Kodech Hakodachim] qu'avec le sang d'un taureau qu'il a lui-même égorgé. Et Reïch Lakich dit : « avec le taureau » — et même avec le sang d'un taureau [égorgé par un autre]. De même, Rabbi Ami dit : « avec le taureau » — et non avec le sang du taureau [d'un autre] ; Rabbi Its'hak dit : « avec le taureau » — et même avec le sang du taureau [d'un autre].
רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: ״בְּפַר״ — וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״בְּפַר״ — וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר. רַבִּי אַמֵּי אָמַר: ״בְּפַר״ — וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר, רַבִּי יִצְחָק אָמַר: ״בְּפַר״ — וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר.
Rabbi Ami opposa une objection à Rabbi Its'hak Nappa'ha [le forgeron] : [on a appris :] on peut s'inscrire [dans un groupe pour l'offrande pascale] et on peut se retirer du groupe et rejoindre un autre groupe jusqu'à l'égorgement [de l'offrande pascale]. Et s'il en était ainsi [que le sang d'un animal est encore considéré comme faisant partie de l'offrande après l'égorgement] — le tanna auteur de cette déclaration aurait dû dire qu'on peut se retirer [du groupe] jusqu'à l'aspersion du sang ! Si, comme tu le soutiens, le sang d'une offrande fait partie de l'offrande elle-même, pourquoi une personne ne peut-elle pas s'inscrire ou se retirer d'un groupe pour l'offrande pascale jusqu'à l'aspersion de son sang ?
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַמֵּי לְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט, וְאִם אִיתָא — ״עַד שֶׁיִּזְרוֹק״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
[Rabbi Its'hak] lui répondit : c'est différent là-bas [en ce qui concerne l'offrande pascale], car il est écrit : « au moment où [le foyer] est trop petit pour un agneau [méhiyot michè] — lui et son voisin proche » (Chémot 12, 4). Le mot « méhiyot michè » est lu comme « mé'hiyoutei déché » — depuis la vie de l'agneau [tant qu'il est vivant]. En d'autres termes, on ne peut se retirer d'un groupe que tant que l'agneau est encore vivant. Ainsi, son sang n'est pas considéré comme faisant partie de l'offrande pascale — mais cela est dû à un décret spécifique de la Torah concernant le Pessa'h, qui ne s'applique pas à Yom Kippour.
שָׁנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״מִהְיוֹת מִשֶּׂה״ — מֵחַיּוּתֵהּ דְּשֶׂה.
Mar Zoutra [souleva] une objection : et on ne rachète pas [un âne premier-né — pétèr 'hamor] ni avec un veau, ni avec un animal sauvage [un non-domestiqué], ni avec [un animal] abattu [che'hout], ni avec un tréfa [animal porteur d'une lésion mortelle], ni avec un hybride [kil'ayim, né d'un croisement interdit de deux espèces], ni avec un koy [animal au statut incertain entre domestiqué et sauvage] — mais seulement avec un agneau [séh]. [Cela prouve qu'un animal abattu n'est pas considéré comme un agneau.] La Guemara répond : c'est différent là-bas, car ce tanna déduit par analogie verbale [guézéra chava] le mot « agneau » [séh] (Chémot 13, 13) de l'offrande pascale [qui utilise aussi le mot « séh »] (Chémot 12, 4) : de même qu'un animal abattu ne peut pas être utilisé comme offrande pascale, il en va de même pour le cas du premier-né de l'âne.
מֵתִיב מָר זוּטְרָא: וְאֵין פּוֹדִין — לֹא בָּעֵגֶל וְלֹא בְּחַיָּה וְלֹא בִּשְׁחוּטָה וְלֹא בִּטְרֵיפָה וְלֹא בְּכִלְאַיִם וְלֹא בְּכוֹי, אֶלָּא בְּשֶׂה. שָׁאנֵי הָתָם, דְּיָלֵיף ״שֶׂה״ ״שֶׂה״ מִפֶּסַח.
[La Guemara poursuit :] S'il en est ainsi [que la règle du 'séh' est entièrement calquée sur celle du Pessa'h par analogie verbale], alors de même que là-bas [le Pessa'h exige un animal] mâle, sans défaut et âgé d'un an — ici aussi [pour le rachat du premier-né de l'âne] on devrait être obligé d'utiliser [un agneau] mâle, sans défaut et âgé d'un an ? C'est pourquoi la Torah dit [deux fois] : « tu rachèteras » [tifde tifde] (Chémot 13, 13) — [la répétition sert à] élargir [la définition de l'offrande] et à inclure d'autres animaux [valides pour ce rachat], et pas seulement ceux qui conviennent à l'offrande pascale.
אִי מָה לְהַלָּן זָכָר תָּם וּבֶן שָׁנָה, אַף כָּאן זָכָר תָּם וּבֶן שָׁנָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ רִיבָּה.
[La Guemara demande :] Si les expressions « tu rachèteras » « tu rachèteras » servent à élargir [la règle], même tous [les animaux] devraient aussi convenir [au rachat du premier-né de l'âne] — y compris un veau, un animal sauvage, un abattu, et tous les autres cas d'exclusion cités ci-dessus ! [La Guemara répond :] Dans ce cas, à quoi sert l'analogie verbale « agneau » [séh séh] ? [Il est donc clair que certains animaux sont inclus et d'autres exclus.] En tout cas, il est évident que la halakha concernant le sang du taureau de Yom Kippour ne peut pas être déduite de ces passages.
אִי ״תִּפְדֶּה״ ״תִּפְדֶּה״ רִיבָּה, אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נָמֵי! אִם כֵּן, ״שֶׂה״ מַאי אַהֲנִי לֵיהּ?
Rachi
כיצד הוא עושה - חפינה שניה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את ראש הבזך בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו וצוברה על הגחלים:
נימנין - על הפסח מי שרוצה לימנות ומושך ידיו ממנו מי שרוצה לימשך עד שישחט:,ואם איתא - דלאחר שחיטה נמי קרינן ביה על השה עד שיזרק מיבעיא ליה:
ואם ימעט הבית - אם בעו מנויין להימעט ולמשוך את ידיהם:,מהיות משה - בעוד שהווייתו קיימת יתמעטו ולא משישחט:
אין פודין - פטר חמור:,לא בעגל ולא בחיה - דשה כתיב:,ולא - בשה שחוטה:,ולא בכלאים - דעז ורחל ואע"ג דמשני צדדיו הוא שה:,ולא בכוי - דתיש וצביי' קתני מיהת ולא בשחוטה אלמא שחוטה לאו שה הוא:
Tossafot
והאיכא קמיצה - ומה שמקשה ר"י דבפ' קמא דמנחות (דף יא.) אמרינן גבי מנחת מאפה ומחבת ומרחשת זו היא עבודה קשה שבמקדש ובפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נד.) אמרינן אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא נראה לי דהנך ג' דקא חשיב הכא עבודות קשות הם לכהן לעשות שיש בהן צער מליקה למלוק בצפורנו לחתוך המפרקת וכן קמיצה דמנחת מאפה שיש לו צער לכהן למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ולהשוות דבר קשה וכן בחפינה כדמפרש שנוטל הבזך בשיניו ועוד מפרש לקמן שהיה צריך ליזהר מאד שלא יכוה מחום הגחלים אבל גבי מנחת חוטא לא קאמר אין לך עבודה קשה יותר ממנחת חוטא אלא קשה לקמיצה קאמר לפי שאין מגובלת אין יכול להשוות בשעת קמיצה אבל צער אין לו:
שאני התם דיליף שה שה מפסח - מכאן יש לדקדק דהא דקאמר רבא במרובה (ב"ק דף עז:) זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים היינו שה [דפסח] כדאמרינן הכא דילפינן מיניה שה דפטר חמור ובמרובה מסקינן דבנין אב דרבא לפטר חמור איצטריך וכדתנן אין פודין לא בעגל וכו' ולא כמו שפירש"י בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עח:) דבנין אב דרבא משה כשבים ושה עזים עד שיהא אביו ואמו שניהם כשבים או שניהם עזים ועוד קשה לפירושו מההיא דמרובה גופה דפריך התם ולרבי אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה בנין אב דרבא למאי אתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי רבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא שמע מינה דבנין אב דרבא לא הוי משה כשבים ושה עזים על כן נראה כמו שפירשתי דמשה דפסח נפקא אבל תימה דרבא קרי ליה בנין אב ובן בג בג פ"ק דבכורות (דף יב.) קרי ליה גזירה שוה דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו וכו' ועוד מאי שנא דנקט רבא להוציא כלאים טפי מטריפה ושחוטה ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב ביה שה למעט טריפה כמו שהיינו ממעטי' כלאים אי לאו דכתיב או שה לרבות הכלאים כדאיתא בפ' אותו ואת בנו ובמרובה אלמה תנן אותו ואת בנו נוהג בטריפה ואפילו ר"ש לא פטר בטריפה אלא משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל ממשמעות שה לא פטר לא באותו ואת בנו ולא בתשלומי ד' וה' וכן רבי יוחנן אמאי מחייב בד' וה' מוכר את הטריפה ועוד רבי אלעזר דמתיר בכלאים לפדות ומוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור מנא ליה דאין פודין בשחוטה וטריפה ועוד כי פריך במרובה לרבי אלעזר בנין אב דרבא ל"ל לימא דאיצטריך למעוטי שחוטה וטריפה וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקא ממשמעותא דשה דהני לאו שה נינהו דהאמר בשמעתא דפר שחוט נמי מיקרי פר וי"ל דבנין אב דרבא וגזירה שוה לאו חדא מלתא היא אלא דתרוייהו נפקי מפסח דכתיב שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו והשתא בנין אב דרבא נפיק מיתורא דמן הכבשים ומן העזים דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה דמגזירה שוה לא הוה מסתבר למעוטי כלאים דהוה שרינן לה כרבי אלעזר אי לאו משום בנין אב מפני שהוא שה והוה מרבינן ליה מתפדה תפדה ריבה ואע"ג דטריפה ושחוטה מיקרו שה ולא מרבינן להו כלאים מסתבר להו לרבויי אבל מבנין אבל דמן הכבשים ממעיט שפיר דלגופיה דפסח לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן בהו כלאים משור או כשב או עז ואע"ג דהאי קרא דמן הכבשים במצרים נאמר ועדיין לא נאמרו קדשים מ"מ בתר דנכתבו קדשים לא איצטריך למיכתב להאי קרא אלא זה בנה אב שכתב שה וכתב אצלו מן הכבשים כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא הכלאים ואם תאמר תמים דכתיב בהאי קרא למה לי תיתי משאר קדשים נראה לי דאיצטריך לכדדרשינן בפרק שני דזבחים (דף כה:) הצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר הפר שהיה כבר אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין דכתיב זכר תמים בן שנה יהיה לכם שיהו כל הוייותיו תם ובן שנה ואף על גב דפריך עלה מכל הזבחים שנשתייר בהם כזית חלב זורק הדם אלמא לא בעינן שלם בשעת זריקה ומשני תרגמא אבן שנה נהי דכל הויותיו לא בעינן שיהא תם קבלה מיהו גמר מיניה דילמד סתום מן המפורש כיון דגלי לן בפר דבעינן שיהא תם בשעת קבלה והשתא ניחא לרבי אלעזר אע"ג דשרי בכלאים ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר באחריני מגזירה שוה והא דקאמר התם נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו לאו דווקא דכלאים לא מגזירה שוה נפקא אלא מבנין אב אלא ניחא ליה לכלול כולם יחד דהא עגל וחיה נמי לא נפקי מגזירה שוה אלא ממשמעות דשה וניחא נמי הא דאותו ואת בנו נוהג בטריפה וכן תשלומי ד' וה' דבנין אב לא הוי אלא מכלאים וא"ת מכל מקום ליתי בגזירה שוה דשה שה כדילפינן פדיון פטר חמור יש לומר דשה דידהו לא מופנה לגזירה שוה ותימה דקא דייק במרובה בנין אב דרבא למה לי אי לקדשים בהדיא כתב בהו ומשמע דאי לא הוה כתב בהו בהדיא אלא ילפינן בנין אב דרבא הוה ניחא ליה ואמאי הא אי לא כתב בקדשים אז לא היה מיותר מן הכבשים ומן העזים דהוה צריך למעוטי כלאים בגופיה ואומר ר' יצחק דדרך הגמרא להקשות כן לפי מה שלא פירש רבא בבנין אב שלו וה"ק אי לקדשים ותימה דמן הכבשים ומן העזים מיותר בלא מילף מקדשים אלא מקרא אחריני אפילו אי אמרינן הכי לא ניחא דהא בהדיא כתב בהו וכי האי גוונא איכא בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מו:) ובריש מסכת קידושין (דף ג:) גבי כסף קידושיה מנלן דאבוה הוה אי מבושת ופגם ואף על גב דבושת ופגם גופייהו לא קי"ל בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות דף מ: ושם) דאבוה הוו אלא מקדושין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אלא לרווחא קאמר גמרא אפילו את"ל דבושת ופגם מקרא אחרינא נפקא לא מצי למילף כסף קידושיה מהתם דמה להנך שכן אבוה שייך בגווייהו מיהו יש פירושים הרבה לשם ואין להאריך כאן בזה ולא ידענא מאי קשה מההיא דמרובה דאפילו אי לא מייתר מן הכבשים אלא משום דגמרינן מקדשים ניחא הא דקאמר אי לקדשים אי לא הוה כתב בהדיא בהו הוה אמרינן נהי דאיצטריך מן הכבשים לגופיה קדשים גמרינן שפיר מהכא דקדשים מקדשים גמרינן בהיקשא דוזאת התורה לעולה וגו' וא"ת מאי קמיבעיא ליה בפ"ק דבכורות (דף יב.) לרבנן דאסרי בכלאים מהו לפדות בנדמה והא כלאים לא ממעטינן מגזירה שוה אלא מבנין אב ואם כן נדמה מהיכא תיתי וי"ל כיון דכלאים הוה מיסתבר לרבויי מתפדה תפדה ואתא בנין אב למעוטי מהשתא נמעט נמי נדמה מגזירה שוה ונימא דג"ש דווקא ולא נרבייה מתפדה תפדה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.