Guémara
[La question d'Abaye à Rav Yossef, commencée en fin de la page précédente, était la suivante :] les éléments généralement considérés comme des séparations ['hatsitsa] invalidant une immersion font-ils obstacle [dans l'immersion accessoire de Rabbi Yehouda], ou ne font-ils pas obstacle — puisque l'immersion n'est qu'accessoire et sert de rappel ? Rav Yossef lui dit : toutes les ordonnances que les Sages ont instituées, ils les ont instituées à l'image de la loi de la Torah [kein d'oraïta taqqoun]. C'est pourquoi cette immersion rabbinique a les mêmes paramètres fondamentaux que l'immersion de la Torah. Aucune séparation n'est admise.
חוֹצֵץ, אוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ? אֲמַר לֵיהּ: כֹּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן — כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּקּוּן.
Abaye dit à Rav Yossef : l'entrée partielle [bia bé-miqtsat — quand on ne pénètre dans un lieu qu'avec une partie de son corps], est-elle considérée comme une entrée [biaa] ou non ? Rav Yossef lui dit : les pouces [béhonot] du lépreux prouvent ce point [à savoir que l'entrée partielle est considérée comme une entrée], car le fait pour le lépreux d'introduire ses pouces dans le Temple constitue une entrée partielle, et il a été enseigné dans une baraïta que le lépreux s'immerge et se tient à la Porte de Nicanor [ce qui indique que l'immersion est requise même pour une entrée partielle]. Un dilemme a alors été soulevé devant les Sages : quelle est la halakha ? Un homme impur peut-il fabriquer un très long couteau et égorger un animal dans la cour du Temple tout en restant à l'extérieur de la cour ? Y a-t-il une obligation d'immersion pour l'essence même du service [et dans ce cas une personne à l'extérieur effectuant un service serait-elle tenue de s'immerger], ou bien est-ce l'entrée dans la cour qui impose l'obligation d'immersion [et dans ce cas l'impur n'étant pas entré serait dispensé] ?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: בִּיאָה בְּמִקְצָת, שְׁמָהּ בִּיאָה אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: בְּהוֹנוֹת יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן בִּיאָה בְּמִקְצָת, וְתַנְיָא: מְצוֹרָע טוֹבֵל וְעוֹמֵד בְּשַׁעַר נִיקָנוֹר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה סַכִּין אֲרוּכָּה וְיִשְׁחוֹט?
La Guemara commente : soulevez le dilemme selon Ben Zoma, qui tranche avec rigueur en matière d'immersion ; et soulevez le dilemme selon les Sages qui sont en désaccord avec Rabbi Yehouda [et n'imposent pas à tout homme cette immersion]. La Guemara développe : soulevez le dilemme selon Ben Zoma — Ben Zoma n'impose-t-il l'immersion que pour l'entrée à l'intérieur de la cour [lé-gavaï], mais pas pour quelqu'un qui se tient à l'extérieur [lé-varaï] ? Ou peut-être même pour quelqu'un se tenant à l'extérieur de la cour, Ben Zoma impose-t-il l'immersion, de crainte qu'il soit par inadvertance entraîné à l'intérieur [até lé-imméchekheï] lors de l'accomplissement de son service.
תִּיבְּעֵי לְבֶן זוֹמָא, תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה. תִּבְּעֵי לְבֶן זוֹמָא: עַד כָּאן לָא מְחַיֵּיב בֶּן זוֹמָא אֶלָּא לְגַוַּאי, אֲבָל לְבָרַאי — לָא. אוֹ דִילְמָא, אָתֵי לְאִימְּשׁוֹכֵי.
De même, soulevez le dilemme selon les Sages qui sont en désaccord avec Rabbi Yehouda [et requièrent l'immersion pour les lépreux]. Comment ? Les Sages disent-ils qu'il n'y a pas d'obligation d'immersion uniquement dans ce cas [du lépreux restant à l'extérieur], là où il n'accomplit aucun service du Temple ; mais ici, là où il accomplit un service [avec le long couteau], non — ils exigeraient l'immersion ? Ou peut-être qu'il n'y a pas de différence [entre les deux situations], et ils ne requièrent pas l'immersion en aucune circonstance [pour quelqu'un restant à l'extérieur] ? La Guemara conclut : que le dilemme reste en suspens [teyqou — sans résolution].
תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה. עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם, דְּלָא קָא עָבֵיד עֲבוֹדָה, אֲבָל הָכָא דְּקָא עָבֵיד עֲבוֹדָה — לָא. אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. תֵּיקוּ.
§ Il a été enseigné dans la michna : Cinq immersions et dix sanctifications accomplit le Kohen Gadol [Grand Prêtre] et pour les mains et les pieds, respectivement. Les Sages ont enseigné dans une baraïta : Cinq immersions et dix sanctifications accomplit le Kohen Gadol, immergeant et sanctifiant ses mains et ses pieds respectivement, en ce jour de Yom Kippour. Et toutes ces immersions et sanctifications ont lieu dans l'espace sacré [baqqodech], dans la cour du Temple, dans la Salle de Parva [beit haParva], à l'exception de la première immersion, qui était dans l'espace non-sacré [hol], sur le toit de la Porte des Eaux [Cha'ar haMaïm], et cette porte était à côté de sa chambre [lichkato]. Abaye dit : on peut en déduire que Eïn Etam [la source qui alimentait le Temple en eau] était à vingt-trois coudées de hauteur au-dessus du sol de la cour du Temple [qérqa'a déAzara].
חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִידּוּשִׁין טוֹבֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִידּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם, וְכוּלָּן בַּקּוֹדֶשׁ בְּבֵית הַפַּרְוָה, חוּץ מֵרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה בַּחוֹל עַל גַּבֵּי שַׁעַר הַמַּיִם, וּבְצַד לִשְׁכָּתוֹ הָיְתָה. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּיהּ עֵין עֵיטָם גָּבוֹהַּ מִקַּרְקַע עֲזָרָה עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת.
Car nous avons appris dans une michna : toutes les entrées [portes] qui se trouvaient là [dans le Temple] avaient une hauteur de vingt coudées et une largeur de dix coudées, à l'exception de l'entrée du Vestibule [Oulam du Sanctuaire, dont la hauteur était de quarante coudées et la largeur de vingt coudées]. Et il a été enseigné dans une baraïta qu'il est dit : « Il lavera sa chair dans l'eau » (Vayikra 15, 13), [ce qui désigne] l'eau d'un bain rituel [mikvé] ; [et il est dit :] « Toute sa chair dans l'eau » (Vayikra 15, 16), [ce qui signifie] de l'eau dans laquelle l'ensemble de son corps entre en même temps. Et quelle est la quantité d'eau [suffisante] ? C'est une coudée de longueur sur une coudée de largeur à une hauteur de trois coudées. C'est la quantité d'eau nécessaire pour couvrir la hauteur d'une personne. Et les Sages ont calculé que le volume des eaux d'un bain rituel tenant dans cet espace est de quarante séas.
דִּתְנַן: כׇּל הַפְּתָחִים שֶׁהָיוּ שָׁם גּוֹבְהָן עֶשְׂרִים אַמָּה וְרׇחְבָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת, חוּץ מִשֶּׁל אוּלָם. וְתַנְיָא: ״וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם״ — בְּמֵי מִקְוֶה, ״כׇּל בְּשָׂרוֹ״ — מַיִם שֶׁכׇּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶן. וְכַמָּה הֵן? אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים מֵי מִקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה.
Rachi
חוצץ או אינו חוצץ - לר' יהודה דאמר מפני סרך טבילה בעלמא היא פסלה בה חציצה כשאר טבילות או דילמא כיון דאינה באה אלא להזכירו על הטומאה ישנה ולא לטהר בה היא באה לא פסלה בה חציצה:
שמה ביאה - לענין טבילה זו וצריך לטבול אם בא להכניס אחד מאיבריו לעזרה:,מהו שיעשה סכין ארוכה - לפטור עצמו מן הטבילה ויעמוד חוץ לעזרה ויושיט ידו לפנים וישחוט מי מיפטר בהכי מן הטבילה או דילמא בעי טבילה ולענין הכשירה דקרבן לא קא מיבעיא ליה דאף על גב דעמד מבחוץ ושחט כשירה דתניא בזבחים (דף לב:) בן הבקר לפני ה' ולא שוחט לפני ה':
תיבעי לבן זומא - דמחמיר בה:,תיבעי לרבנן דפליגי עליה דר"י - ואמרו כל אדם לא בעו טבילה:,לגואי - הנכנס לה:
עין עיטם - ממנו באה אמת המים לבית טבילת שער המים שעל החומה ולפי ענין המקראות נראה לי שהוא מעיין מי נפתוח האמור בספר יהושע (טו) שמשם הגבול משפע ויורד למזרח ולמערב והוא הגבול בכל ארץ ישראל והך מילתא דאביי משום דאמרינן בזבחים (דף נד:) סבור למיבנייה לבית המקדש בעין עיטם אמרי ניחתי ביה פורתא דכתיב (דברים ל״ג:י״ב) ובין כתפיו שכן דשמעינן מיניה שהוא גבוה מן הכל ולא פריש מנא ליה ופריש ליה אביי הכא:,גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות - כמדת גובה שער המים ובנין כלי של שלש אמות מלמעלה להחזיק ארבעים סאה שאי אפשר למים לעלות להר שהוא גבוה ממקום שנובעין שם:
חוץ משל אולם - שגבהו ארבעים ורחבו עשרים:
Tossafot
חוצץ או אינו חוצץ - פרש"י דלר"י קא מיבעיא ליה וקשה לי דאם כן הוה ליה למימר בהדיא לר"י אלא נראה דבין לבן זומא בין לר"י ובטבילה שהוא טובל כשאינו בא לעבוד אלא ליכנס ביאה ריקנית דבהא מודה בן זומא דלא הויא אלא דרבנן שמא יעבוד כדפי' לעיל והא דקא מיבעיא ליה הכא חוצץ או אינו חוצץ טפי מבכל טבילות דרבנן כגון י"ח דבר וכיוצא בהן יש לומר משום דהא טבילה מעלה יתירא היא שהרי טהור גמור הוא ואין כאן צד חשש טומאה אלא מעלה בעלמא וחומרא יתירא היא ולהכי מיבעיא ליה דילמא אינו חוצץ:
ותניא מצורע טובל ועומד בשער ניקנור - לפרש"י שפירש דלרבי יהודה מיבעיא ליה מאי קא פשיט מהכא הא ההיא לאו ר"י דר' יהודה פליג עלה לעיל י"ל אעפ"כ פשיט שפיר דמדרבנן דאמרי דעביד מעלה אפילו בשביל ביאת מקצת ה"נ לר"י בטבילת כל אדם דהויא דרבנן צריך לטבול אפילו לביאת מקצת:
או דילמא אתי לאימשוכי - הא דאמר ר"פ הכל שוחטין (חולין דף ב: ושם) ור"פ כל הפסולים (זבחים דף לב.) דטמאין במוקדשין לכתחילה לא ישחטו בסכין ארוכה שמא יגעו בבשר ולא קאמר טעמא דילמא אתי לאימשוכי ואע"ג דהכא מספקי' ליה אי גזרינן דילמא אתי לאימשוכי או לא הני מילי בטהור אבל בטמא דאיכא כרת איכא למיחש טפי וי"ל אדרבה היא הנותנת התם כיון דטמא הוא זהיר טפי ולא עייל אבל טהור איכא למיחש טפי דילמא אתי לאימשוכי:
וכולן בקודש בגג בית הפרוה - תימה לי והא גגין ועליות לא נתקדשו וי"ל גג בית הפרוה היה שוה לקרקע עזרה דכי האי גוונא משני בסוף פ' כיצד צולין (פסחים דף פו.) אהא דפריך מהלשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קודש בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה אבל תימה לי אי גג בית הפרוה שוה לקרקע עזרה מסיבה למה לי דאמר בפ"ק (דף יט.) לשכת המדיחין כו' עד משם מסיבה עולה לגג בית הפרוה וי"ל דגג בית הפרוה אע"ג דשוה לקרקע עזרה לא היה לו פתח לעזרה משום צניעות לפי שכהן גדול טובל שם אלא היו נכנסין לו דרך לשכת המדיחין שהיתה תחת הקרקע ומשם מסיבה עולה לגג בית הפרוה וצ"ל דלשכת המדיחין תוכה קודש דאי לא תימא הכי הוה ליה גג בית הפרוה כמו לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול דאמר לעיל דתוכן חול אלא על כרחך לשכת המדיחין שגג בית הפרוה פתוח לה תוכה קודש ואע"ג דפרישנא דלשכת המדיחין מחילה היא וא"ר יוחנן בפרק כיצד צולין (פסחים דף פו.) מחילות לא נתקדשו הא אוקימנא התם להא דרבי יוחנן בפתוחות להר הבית אבל פתוחות לעזרה נתקדשו ואין להקשות כי פריך התם מהלשכות וכו' ואוקמינן בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה והדר פריך מסיפא א"כ הוה ליה מחילות וא"ר יוחנן מחילות לא נתקדשו אמאי לא פריך ממתני' דפרקין וממתני' דמדות כדפי' די"ל מאי נפקא מינה ההיא דהלשכות נמי מתני' היא בפ"ג דמסכת מעשר שני (מ"ח) ואדרבה ניחא ליה למיפרך מינה טפי ממתני' דהכא ודמדות לפי שהיא שנויה בסדר זרעים שהוא קודם לסדר מועד וסדר קדשים ועוד משום דפריך שתי קושיות מינה מרישא ומסיפא:,עין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות - תימה לי ומנלן דבית הטבילה היתה גבוהה שלש אמות דילמא לא היתה גבוהה אלא אמה ואורכה שלש אמות והכהן היה משכיב עצמו בתוכו אי נמי לא היתה גבוהה אלא שתי אמות והכהן גדול יושב וטובל ויש לומר מסתמא כל מה שהיו יכולין להקל עליו משום חולשא דכהן גדול היו עושין ודרך עמידה היה טובל כי זה נקל לו יותר לעשות:
אמה על אמה ברום שלש אמות - אין לומר דגובהו של אדם מראשו עד רגליו אינו אלא שלש אמות דא"כ גבי היזק ראייה דבעי ארבע אמות בפ"ק דבבא בתרא (דף ב:) למה לי כולי האי אלא י"ל דעד כתיפיו הוא שלש אמות ואף על פי שאין צוארו וראשו מחזיק אמה כיון דאפיקתיה משלש אמות אוקמא אארבע אמות ועוד דאי אפשר לקרקע שתלקט במלקט ורהיטני ופעמים שיש גבשושית פחות מג' טפחים סמוך לכותל וזימנין נמי שעומד על אצבעות רגליו ורואה מעבר לכותל וגבי כוכין בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק: ושם) דארכו ארבע אמות היינו בין ראשו ובין דפי הארון שלמעלה ולמטה ועוד צריך שיהא בריוח והא דסגי הכא גבי מקוה בשלש אמות היינו משום דכשעומק המים שלש אמות כשנכנס בהן צפו מים על ראשו ועולין למעלה גם יכול לכוף ראשו קצת עד שיתכסה כל גופו במים ומה שיש בתרגום של מגילת אסתר פרשנדתא איצטלב על צליבא דתלת אמין דלפון איצטלב על צליבא דתלת אמין וכו' יש לומר כולם קטועי ראש היו שנהרגו ואח"כ נתלו וכן משמע בפרק המצניע (שבת דף צב. ושם) דהא דאמר גופו של אדם ג' אמות דלאו היינו עם הראש דקאמר התם המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת דאמר מר ארון ט' וכפורת טפח וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתתא והשתא אי אמרת בשלמא דעד הכתף הוא שלש אמות דהיינו י"ח טפחים אז מוכח שפיר כי בכתף ישאו נמצא שהיה מן הארון למטה מן הכתף ו' טפחים וב' שלישים נמצא דאכתי היה גבוה מן הקרקע י"ד טפחים ושליש אבל אי הוי עם הראש י"ח טפחים והלא הצואר הוא יותר מטפח ושליש אישתכח דארון למטה מי' ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין ד' מח.) נמי אמרינן דמקומו של אדם ד' אמות ומפרש דגופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ תחת מראשותיו כו' היינו נמי גופו ג' אמות שלימות ואמה העודפת בשביל ראשו וכדי שיפשוט ידיו למעלה מראשו וא"ת א"כ היה עין עיטם גבוה יותר מכ"ג שאם לא היה אלא כ"ג א"כ היו המים יוצאין לחוץ הא לא קשיא דודאי עין עיטם לא הוה . אלא כ"ג אבל החקק של בית הטבילה היה גבוה יותר מג' אמות אף על פי שהמים עולים למעלה כשנכנס לתוכו לא היו יוצאין לחוץ אי נמי אפילו אם היו יוצאים היו מיד באים אחרים תחתיהן מעין עיטם ואין להקשות דכיון דאמר בכל דוכתא דמקום האדם הוי רוחב אמה היכי טביל בכלי שאינו אלא אמה על אמה דאמתא באמתא היכי יתיב וי"ל הא דאמר מקום האדם הוא דהוי רחב אמה היינו כשהוא לבוש תדע דגבי כוכין אמרינן רחבו ו' טפחים ובהם מכניסין הארון והמת בארון:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.