Guémara
Les pensees de transgression [hirhour avera — les desirs et fantasmes de faute] sont pires que la transgression elle-meme [car ils tourmentent l'esprit davantage que l'acte reel]. Et votre mnemonique [simanekha] est l'odeur de la viande [car l'odeur de la viande qui rotit est plus tentante et appetissante que de manger la viande elle-meme]. La chaleur de la fin de l'ete [chilhei dekayeta — le mois d'Eloul] est plus accablante que la chaleur de l'ete lui-meme [car a la fin de l'ete, tout l'air et les corps ont deja emmagasine la chaleur de tout l'ete et la moindre chaleur supplementaire est plus ecrasante]. Et votre mnemonique est un four chauffe [car un four qui a ete allume plusieurs fois dans la journee est deja chaud, et un petit feu supplementaire produira une chaleur intense].
הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה קָשׁוּ מֵעֲבֵירָה, וְסִימָנָיךְ: רֵיחָא דְבִישְׂרָא. שִׁילְהֵי דְקַיְיטָא קְשֵׁי מִקַּיְיטָא, וְסִימָנָיךְ: תַּנּוּרָא שְׁגִירָא.
La fievre en hiver est plus redoutable qu'une fievre en ete [car pour que la fievre parvienne a elever la temperature corporelle malgre le froid hivernal, elle doit etre bien plus intense]. Et votre mnemonique est un four froid [car allumer un four froid necessite bien plus de chaleur qu'allumer un four deja chaud]. Reapprendre d'anciennes matieres [oubliees — migmar be'atikta] est plus difficile qu'apprendre de nouvelles matieres. Et votre mnemonique est du mortier melangeant a du mortier [car il est plus difficile de prendre du mortier durci, de le concasser et d'en faire du nouveau mortier, que de simplement melanger du mortier frais a partir de terre].
אִישָּׁתָא דְסִיתְוָא קַשְׁיָא מִדְּקַיְיטָא, וְסִימָנָיךְ: תַּנּוּרָא קָרִירָא. מִיגְמָר בְּעַתִּיקְתָּא קַשְׁיָא מֵחַדְתָּא, וְסִימָנָיךְ: טִינָא בַּר טִינָא.
Rabbi Avvahou dit : « Quel est le raisonnement de Rabbi [Yehouda HaNassi] [qui a dit que la lumiere du soleil se diffuse de-ci de-la, contrairement a la lumiere de la lune] ? C'est comme il est ecrit : “Pour le chef, sur l'aiguillon [ayelet] de l'aurore [hacha'har]” (Tehilim 22, 1) — de meme que les ramifications [karnav] d'un cerf [ayal] se deploient de-ci de-la [en de multiples branches], de meme la lumiere de l'aurore se diffuse de-ci de-la. »
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי, דִּכְתִיב: ״לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר״, מָה אַיָּלָה זוֹ קַרְנֶיהָ מַפְצִילוֹת לְכָאן וּלְכָאן, אַף שַׁחַר זֶה מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן.
Rabbi Zeira dit : « Pourquoi Esther [la reine] est-elle comparee a une biche [ayala] ? Pour te dire : de meme que pour une biche, sa matrice est etroite [ce qui la rend perpetuellement desirable a son conjoint, comme au premier instant], de meme Esther etait desirable aux yeux d'A'hachveroch [Assueros] a chaque heure et a chaque instant comme au premier instant. » Rabbi Assi dit : « Pourquoi Esther est-elle comparee a l'aurore [hacha'har] ? Pour te dire : de meme que l'aurore est la conclusion de toute la nuit, de meme Esther [et le miracle de Pourim] fut la conclusion de tous les miracles [accomplis pour le peuple juif]. »
אָמַר רַבִּי זֵירָא: לָמָּה נִמְשְׁלָה אֶסְתֵּר לְאַיָּלָה — לוֹמַר לָךְ: מָה אַיָּלָה רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אַף אֶסְתֵּר הָיְתָה חֲבִיבָה עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה. אָמַר רַבִּי אַסִּי: לָמָּה נִמְשְׁלָה אֶסְתֵּר לְשַׁחַר — לוֹמַר לָךְ: מָה שַׁחַר סוֹף כׇּל הַלַּיְלָה, אַף אֶסְתֵּר סוֹף כׇּל הַנִּסִּים.
La Guemara demande : « Mais n'y a-t-il pas le miracle de 'Hanoukka [qui fut accompli bien apres le miracle de Pourim] ? » La Guemara repond : « Nous parlons des miracles auxquels il a ete accorde permission de les consigner [par ecrit dans la Bible] — et en ce sens, [le miracle de Pourim rapporte dans le Megilat Esther fut le dernier]. » La Guemara demande : « Cela fonctionne bien selon celui qui dit : “Il fut accorde permission de consigner le Megilat Esther dans la Bible [avec la meme saintete que les autres livres bibliques].” Mais selon celui qui dit : “Il ne fut pas accorde permission de consigner le Megilat Esther dans la Bible”, que peut-on dire ? »
וְהָא אִיכָּא חֲנוּכָּה! נִיתְּנָה לִכְתּוֹב קָא אָמְרִינַן. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֶסְתֵּר נִיתְּנָה לִכְתּוֹב. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֶסְתֵּר לֹא נִיתְּנָה לִכְתּוֹב, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
[La Guemara repond :] « On explique [cela] conformement a ce que Rabbi Binyamin bar Yefet dit au nom de Rabbi Elazar. Car Rabbi Binyamin bar Yefet dit au nom de Rabbi Elazar : “Pourquoi les prieres des justes [tzaddikim] sont-elles comparees a une biche [ayala] ? Pour te dire : de meme que pour une biche, plus ses bois [karnav] poussent, plus ils se ramifient [et continuent de se deployer] ; de meme pour les justes — plus ils s'engagent dans la priere, plus leur priere est entendue.” » [Selon cette interpretation, Esther est la conclusion de tous les miracles — non parce qu'aucun miracle ne vint apres elle, mais parce que sa priere fut le modele ultime de priere exaucee, comme la biche dont les bois grandissent toujours.]
מוֹקֵים לַהּ כְּרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לָמָּה נִמְשְׁלוּ תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים כְּאַיֶּלֶת — לוֹמַר לָךְ: מָה אַיָּלָה זוֹ כׇּל זְמַן שֶׁמַּגְדֶּלֶת — קַרְנֶיהָ מַפְצִילוֹת, אַף צַדִּיקִים, כׇּל זְמַן שֶׁמַּרְבִּין בִּתְפִלָּה — תְּפִלָּתָן נִשְׁמַעַת.
[La michna mentionnait que lors de l'incident, ils egorgèrent] « le sacrifice quotidien [tamid]. » [La Guemara demande :] « Quand [cet incident] s'est-il produit ? Si nous disons que c'etait durant le reste des jours de l'annee [et non a Yom Kippour], est-il vrai que seul le Grand Pretre [Kohen Gadol] pouvait effectuer le service [et que l'on fait specifiquement mention de lui apres l'incident] ? [Durant les jours ordinaires, n'importe quel kohen peut officier et non uniquement le Kohen Gadol.] Plutot [l'incident] doit s'etre produit a Yom Kippour, quand le service est effectue exclusivement par le Grand Pretre. Cependant, dans ce cas, y a-t-il de la lumiere de lune [a Yom Kippour] ? [Selon le cycle lunaire, la lune ne se leve jamais a l'est pres de l'aurore a Yom Kippour, qui tombe le 10 Tichri — milieu de mois lunaire.] »
שָׁחֲטוּ אֶת הַתָּמִיד. אֵימַת? אִילֵּימָא בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, לָא סַגִּיא דְּלָאו כֹּהֵן גָּדוֹל? אֶלָּא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מְאוֹר הַלְּבָנָה מִי אִיכָּא?
La Guemara repond : « Voici ce que dit la michna [elle combine deux informations distinctes] : L'incident s'est produit durant le reste de l'annee [jours ordinaires] — a la suite de quoi les Sages ont institue que l'officiant responsable annonce l'arrivee de l'aurore au Temple. Et [par ailleurs,] a Yom Kippour [specificite qui n'est pas liee a l'incident], quand l'officiant responsable dit “La lumiere a eclate [baraq barqai]”, ils font immediatement descendre le Grand Pretre a la salle d'immersion [beit hat'vila — pour le premier bain rituel de sa longue journee de service]. »
הָכִי קָאָמַר: וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים כִּי אָמַר ״בָּרַק בַּרְקַאי״ הוֹרִידוּ כֹּהֵן גָּדוֹל לְבֵית הַטְּבִילָה.
A ce propos [de l'annulation des offrandes faites de nuit], le pere de Rabbi Avin enseigna une baraita : « Non seulement cela [que le sacrifice quotidien egorge avant l'aurore est invalide et doit etre brule] — dirent-ils ; mais meme le pincement [melika] du cou d'un oiseau [pour l'offrir en sacrifice] et le prelevement de la poignee [kemitsa] d'une offrande de farine [min'ha] effectues de nuit doivent etre brules. » La Guemara analyse la baraita : « On comprend qu'une offrande d'oiseau [olat ha'of] dont le cou fut pince avant l'aurore est invalide — ce qui fut fait fut fait [on ne peut plus y remedier] et l'oiseau doit etre brule. Cependant, pourquoi la poignee de l'offrande de farine doit-elle etre brulee ? »
תָּנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין: לֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אַף מְלִיקַת הָעוֹף וּקְמִיצַת מִנְחָה בַּלַּיְלָה תִּשָּׂרֵף. בִּשְׁלָמָא עוֹלַת הָעוֹף — מַאי דַהֲוָה הֲוָה. אֶלָּא קוֹמֶץ,
Rachi
הרהורי עבירה - תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה:,ריחא דבישרא - המריח בשר צלי קשה לו ריח מאד שמתאוה לו:,שילהי דקייטא - אלול שהוא סוף הקיץ קשה מקייטא קשה חומו מחום הקיץ של תמוז לפי שכבר נתחמם כל האויר וגוף הבריות בחום הקיץ שעבר עליו תמיד מתחמם הוא עתה בחום קל ומזיקו:,וסימניך תנורא שגירא - תנורא שהוסק ביום פעמים ושלש חם הוא ונוח להסיקו בעצים מועטים:
אישתא דסיתווא - קדחת של ימות החורף מחממות את החולה בידוע שהוא קשה מאד יותר מקדחת המבערתו בימות הקיץ:,וסימניך תנורא קרירא - צריך עצים מרובים להסיקו אף זה שהאויר צונן והגוף צונן והחולי מבעירו בידוע שהוא חולי קשה:,מיגמר בעתיקתא קשה מחדתא - מי שלמד והסיח דעתו ושכח קשה לחזור וללמוד מה ששכח יותר ממה שלא למד:,וסימניך טינא בר טינא - טיט שגובלים אותו מטיט חומר כותל ישן קשה לגבלו יותר מטיט של עפר חדש:
מאי טעמא דרבי - דאמר תימור של חמה מפצע:,אילה זו - לאו דווקא נקט שהרי אין קרנים לנקיבה:
למה נמשלה אסתר כאילת - במס' מגילה (ד' טו:) אמרינן דאסתר אמרה מזמור זה כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני:
הניחא למ"ד - פלוגתא במסכת מגילה (דף ז.) איכא למאן דאמר מטמאה את הידים ואיכא למ"ד דאינה מטמאה את הידים דלאו ספר היא:
מוקים לה כרבי בנימין בר יפת - כלומר דריש להאי שחר כר' בנימין בר יפת:,למה נמשלה תפלתן של צדיקים כו' - דהאי שחר לשון תפלה הוא דריש ליה כמו רוחי בקרבי אשחרך (ישעיהו כ״ו:ט׳) למנצח על התפלה שהיא כאילת שכ"ז שמגדלת קרניה מפצילות בכל שנה ושנה נוסף בה פיצול אחד:
אימת אילימא כו' - קא סלקא דעתיה הורידו כהן גדול לבית הטבילה סיפא דמתניתין הוא וביום שטעו לשחוט את התמיד בלילה קאמר הורידו כ"ג לבית הטבילה לשחוט תמיד אחרי הטבילה אימת הוה האי טעות:,אי נימא בשאר ימות השנה - דלאו יוה"כ ובסוף אחד מן החדשים כשהלבנה צומחת סמוך לעלות השחר:,לא סגי דלאו כהן גדול - לא דיי עבודת שאר ימים דלאו בכהן גדול:,מאור הלבנה מי איכא - לצמוח סמוך לשחר:
ה"ק וביום הכפורים כי אמר ברק ברקאי כו' - והוציאוהו לבית השריפה מסקנא דמילתא הוא והורידו כ"ג מילתא באפיה נפשיה היא ומהדר לאורויי בסדר עבודה דיוה"כ והכי קאמר כשהרואה אומר ברקאי היו מורידין כ"ג ביוה"כ לבית הטבילה שחרית:
לא זו בלבד - לא זבח לבדו שנשחט בלילה אמרו ישרף:,אלא אף מליקת העוף וקמיצת המנחה בלילה תשרף - דגמרי להו משחיטה דמליקת העוף וקמיצת מנחה במקום שחיטת הזבחים הם:,מאי דהוה הוה - אי אפשר להחזירה:
Tossafot
אלא אפילו עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה תצא לבית השריפה - משמע דמשום דנעשו בלילה ותימה תיפוק ליה משום דקרבו קודם לתמיד של שחר ואמרינן (לקמן יומא דף לד.) מניין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דכתיב העולה עולה ראשונה וכן בפ"ק דעירובין (דף ב.) דאמר שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ולמה לי קרא תיפוק ליה דקודם תמיד שחטן דכיון דלא נפתחו דלתות היכל א"כ לא נשחט התמיד דאע"ג דלא כתיב ביה ושחטו פתח אהל מועד משלמים גמרי' דלא לשחוט ליה אלא בזמן שהוא פתוח כדתנן בתמיד (דף ל:) לא היה השוחט שוחט עד שהיה שומע קול שער הגדול שנפתח מיהו יש לדחות ההיא כשנפתחו הדלתות ונשחט התמיד ושוב סוגרו דלתיים וי"ל דאיצטריך קרא למיפסל משום שחיטה דאי משום קודם התמיד ההוא בהקטרה דווקא איירי כדמוכח בר"פ תמיד נשחט (פסחים דף נט.) ועוד דכוליה קרא דוערך עליה העולה איירי בהקטרה ועוד אור"י דהא דאמר שלא יהא דבר קודם לתמיד היינו למצוה והכי איתא בהדיא בפ' התכלת (מנחות דף מט:) והא דלא פסלינן בשמעתא משום דהוי קודם פתיחת דלתות ההיכל י"ל דלא מיפסל אלא בשחיטה כדכתיב ושחטו אבל במליקה וקמיצה לא והשתא למאי דאמרינן דהעולה עולה ראשונה אינו אלא למצוה א"כ עליה השלם כל הקרבנות נמי לא הוה אלא למצוה ותימה דאמר בס"פ אלו דברים (פסחים דף עג:) שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם יצא לבית השריפה ואי אמרת לא בעי עקירה פסולו מחמת מאי קא הוי משום דשחטו אחר תמיד של בין הערבים וכו' הא אמרינן דלמצוה בעלמא וי"ל אם הקריבו כשר אבל אסור להקריב האימורים אחר התמיד ולהכי יצא הבשר לבית השריפה וא"ת ויעלה וילין אותו בראשו של מזבח ויש לומר דסבר כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח דפלוגתא דאמוראי היא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) ודילמא ההוא אמורא דאמר התם לא בעי עקירה סבר כוותיה ואם תאמר אכתי אמאי יצא לבית השריפה נשתרי בשר בזריקת דם בלא הקטרת אימורים דכיון דלא אפשר להקטירם נימא עשאום כמי שנטמאו או שאבדו וכי האי גוונא קאמר בר"פ תמיד נשחט (פסחים דף נט.) לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דאמר מחוסר כפורים כל ימות השנה טובל ומייתי כפרתו . אחר התמיד ואוכל בקדשים לערב וקאמר התם דמלינה בראשו של מזבח ופריך מכדי כל כמה דלא אתקטרי איברים לא מתאכיל בשר וכו' עד שעשאום כמי שנטמאו אימורים או שאבדו וי"ל שאני הכא דכיון דמשכו הבעלים את ידם לא חזו מעיקרא אימורים להקרבה הלכך לא משתרי בשר בזריקת דם לחודיה אבל התם כיון דהוה חזי להקריבו קודם התמיד אע"פ שהמתין עד אחר התמיד והשתא לא מצי לקרוביה אמרינן שפיר עשאום כמי שנטמאו או שאבדו אי נמי התם דשחטו ונודע שמשכו הבעלים ידם אסור לזרוק הדם מדרבנן גזירה דילמא אתו להקטיר אחר התמיד ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא לית ליה ההיא גזירה ולפי תירוץ זה דכל הקרבן פסול מחמת שאסור לזרוק הדם לכתחילה משום גזירה ניחא מה שמקשה ריב"א דבפרק התכלת (מנחות דף מט:) משמע דאינו אלא למצוה ובתוספתא [פ"ד] דפסחים תניא כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין והשתא אי אמרינן דההוא פסול דרבנן ניחא ועוד תנן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) דקאמר ר"ש ושאר כל הזבחים ששחטן על החמץ בזמן פסח בין לשמן בין שלא לשמן פטור ומפרש טעמא בגמ' (שם סד.) דבזמן דמיחייב אזבח לא מיחייב אזבחים ומאי איצטריך לההוא טעמא תיפוק ליה דפטור משום דזבחים פסולין הן כיון דשחטן בזמן פסח דהוי בתר תמיד של בין הערבים כי היכי דפטר התם פסח ששחטו במועד לשמו על החמץ משום דזבח פסול הוא אבל למאי דפרישית דכשנשחט הזבח קודם התמיד של שחר או אחר תמיד של בין הערבים שאסרו חכמים לזרוק הדם משום גזירה וממילא מיפסל זיבחא הוה ניחא אבל לשון התוספתא משמע דאפילו אם זרק הדם בדיעבד ועשה כל מצותו אפילו הכי פסולין דקתני שהקריבן ולא קתני ששחטן ואי מדרבנן אמאי פסולין ונראה דפסולין דקאמר היינו הבשר מלאכול אבל בעלים נתכפרו כדאשכחן כי האי גוונא בפ"ב דזבחים (דף כו:) נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד וכו' עד פסול ואמר שמואל פסול הבשר אבל בעלים נתכפרו והיה נראה לדקדק דלא מיפסל אחר התמיד כדתנן בס"פ מי שהיה טמא (פסחים דף צח.) פסח שנתערב בבכור אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר מדפריך עלה בגמ' והא אין מביאין קדשים לבית הפסול אלמא לא מיפסיל אחר תמיד מיהו מצינו לדחות דפסח דהתם היינו מותר פסח דהוי שלמים ושחט להו קודם לתמיד של בין הערבים והא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפסול היינו שממעט באכילת מותר פסח שנאכל לזרים ואוכלו כבכורים שאינן נאכלים אלא לכהנים והוה לן למימר ירעה ולשון חבורה קשה דמשמע פסח ממש שנימנין עליו חבורות חבורות ועוד אמר בפרק האשה בפסחים (דף פח:) גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן כו' דפטורין מלעשות פסח שני משום דלא אפשר ופריך לייתי פסח וליתני בשלמים ומאי קושיא לישני משום דאפילו פסח שני זמניה בתר תמיד דכתיב ביה בין הערבים כמו פסח ראשון ועוד דלא חשיב להא התם בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צה.) בדברים שבין ראשון לשני וא"כ לא אפשר לאתנויי בשלמים דפסולין אחר תמיד של בין הערבים וליכא למימר משום דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה דלית ביה כרת כדאמר בר"פ תמיד נשחט (פסחים נט.) דהא ליכא הכא כרת דבכל חדא וחדא מינייהו איכא למימר שמא הוא מן הרוב שכבר יצאו ומיהו אפילו לא יהא נפסל אחר התמיד קשה דמ"מ לכתחילה אסור מדאורייתא ואי אמרינן דפסח שני מצי לאקדומיה לתמיד כיון דלא כתיב בערב אלא בין הערבים דהיינו טעמא דפסח ראשון קרב אחר התמיד דדרשינן יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים אבל פסח שני הי מינייהו דבעי קדים ועביד ברישא והא דלא חשיב בהדי דברים שבין ראשון לשני יש לומר תנא ושייר דהא נמי שייר כרת דאיכא למ"ד (שם דף צג.) חייב כרת על הראשון ולא על השני ואיכא למ"ד נשים בראשון חובה בשני רשות אז ניחא הא דפריך לייתי וליתני:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.