Guémara
C'est pourquoi le verset déclare : « Comme le sacrifice expiatoire (hatat), ainsi est le sacrifice de culpabilité (acham) » (Vayikra 7, 7) — pour enseigner que, de même que le hatat exige le versement du sang et la combustion des parties sacrificielles sur l'autel, de même le acham [du métsora, le lépreux] exige le versement du sang et la combustion des parties sacrificielles sur l'autel.
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא״. מָה חַטָּאת טְעוּנָה מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ — אַף אָשָׁם טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.
La Guemara observe : et si le verset n'avait pas explicitement réintégré ce cas du acham [du métsora] dans sa règle générale, j'aurais dit : ce qui a été extrait de la règle générale [comme particularité de ce cas] en est extrait, mais ce qui n'en a pas été extrait n'en est pas extrait — et la halakha aurait alors différé selon les divers cas. Ici de même, j'aurais dit : la femme du frère, qui a été permise [au lévirat], demeure permise, tandis que les autres unions interdites (arayot), elles, ne sont nullement permises. Il n'y aurait donc, de là, aucune preuve qu'on aurait pu penser les arayot permises au lévirat.
וְאִי לָא אַהְדְּרֵיהּ קְרָא — הֲוָה אָמֵינָא: לְמַאי דִּנְפַק — נְפַק, וּלְמַאי דְּלָא נְפַק — לָא נְפַק. הָכָא נָמֵי, הֲוָה אָמֵינָא: אֵשֶׁת אָח דְּאִישְׁתְּרַא[י] — אִישְׁתְּרַאי, שְׁאָר עֲרָיוֹת — לָא.
§ En réalité, la suggestion selon laquelle d'autres femmes, habituellement interdites, pourraient être permises au lévirat reposait sur un autre raisonnement : il pourrait te venir à l'esprit de dire que cela se déduit par le principe herméneutique du « que trouvons-nous » (ma matsinou) — règle de raisonnement par analogie qui rapproche deux cas partageant des traits semblables. Autrement dit, la halakha de toutes les autres arayot pourrait se déduire de celle de la femme du frère : de même que la femme du frère est soumise au lévirat, de même la sœur de l'épouse devrait être soumise au lévirat.
אֶלָּא, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תֵּיתֵי בְּ״מָה מָצִינוּ״ מֵאֵשֶׁת אָח. מָה אֵשֶׁת אָח מִיַּיבְּמָה — אַף אֲחוֹת אִשָּׁה תִּתְיַיבֵּם.
La Guemara s'en étonne : est-ce comparable ? Comment déduire un cas de l'autre ? Là, dans le cas de la femme du frère, une seule interdiction a été levée — celle qui pèse sur la femme du frère ; tandis qu'ici nous avons affaire à deux interdictions : à la fois celle de la femme du frère et celle de la sœur de l'épouse. La Guemara répond : il est néanmoins nécessaire de réfuter cette suggestion, de peur que tu ne dises : puisque c'est permis, c'est permis (hoïl ve'ishtri ishtri). Autrement dit : de même que la Torah a permis la femme du frère au lévirat bien qu'elle soit ordinairement interdite, elle resterait permise même si l'interdiction supplémentaire de sœur de l'épouse venait s'y ajouter.
מִי דָּמֵי? הָתָם חַד אִיסּוּרָא — הָכָא תְּרֵי אִיסּוּרֵי! מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרִי — אִישְׁתְּרִי.
Et d'où dis-tu que l'on énonce ce raisonnement de « puisque c'est permis, c'est permis » ? De ce qui est enseigné dans une baraïta : à propos d'un métsora dont le huitième jour — jour où il devient pur de sa tsaraat et apporte au Temple ses derniers sacrifices — tombe la veille de Pessah, et qui a eu une émission séminale ce jour-là puis s'est immergé au mikvé, les Sages ont dit : bien que tout autre homme qui s'est immergé ce jour-là [pour se purifier d'une impureté] ne puisse entrer au Temple avant le coucher du soleil, ce métsora, lui, qui a eu une émission séminale et s'est immergé, peut entrer au Temple.
וּמְנָא תֵּימְרָא דְּאָמְרִינַן הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרִי אִישְׁתְּרִי — דְּתַנְיָא: מְצוֹרָע שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ בָּעֶרֶב הַפֶּסַח, וְרָאָה קֶרִי בּוֹ בַּיּוֹם, וְטָבַל, אָמְרוּ חֲכָמִים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם אַחֵר נִכְנָס, זֶה — נִכְנָס.
La baraïta explique la raison de cette exception : mieux vaut qu'une mitsva positive assortie de karet — à savoir l'offrande de l'agneau pascal en son temps — vienne supplanter une mitsva positive non assortie de karet, à savoir ne pas entrer au Temple en état d'impureté rituelle. [Car] si le métsora ne se purifie pas de sa tsaraat, il ne pourra pas offrir l'agneau pascal. Et Rabbi Yo'hanan a dit : selon la loi de la Torah, il n'y a même pas, dans ce cas, de mitsva positive à supplanter lorsqu'un tévoul yom entre au Temple en cours de journée.
מוּטָב שֶׁיָּבֹא עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת וְיִדְחֶה עֲשֵׂה שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַר תּוֹרָה אֲפִילּוּ עֲשֵׂה לֵית בֵּיהּ,
Rabbi Yo'hanan explique son affirmation : ainsi qu'il est dit : « Yehochafat se tint dans l'assemblée de Yehouda et de Yerouchalayim, dans la Maison de l'Éternel, devant la cour nouvelle » (Divré haYamim II 20, 5). Que signifie « la cour nouvelle » ? Rabbi Yo'hanan a dit : cela désigne le lieu où ils édictèrent des dispositions nouvelles, déclarant qu'un tévoul yom n'entrerait pas dans le camp lévitique — qui, à Yerouchalayim, est le Mont du Temple — bien que, selon la loi de la Torah, aucune interdiction de la sorte ne s'applique.
שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמוֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה״. מַאי ״חָצֵר הַחֲדָשָׁה״? אָמַר (רַבִּי יוֹחָנָן): שֶׁחִדְּשׁוּ בָּהּ דְּבָרִים, וְאָמְרוּ: טְבוּל יוֹם לֹא יִכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה.
Et à propos de cette halakha même — qu'un métsora ayant eu une émission séminale peut néanmoins offrir ses sacrifices au Temple — Oulla a dit : quelle en est la raison ? Puisque [l'entrée] lui a été permise pour sa tsaraat — la Torah l'autorisant à pénétrer sur le Mont du Temple alors qu'il est encore métsora afin d'achever sa purification, laquelle requiert qu'il offre ses sacrifices — elle lui est permise aussi pour son émission séminale. Cela montre que ce tana admet le principe selon lequel, une interdiction étant levée, deux interdictions le sont pareillement. La Guemara rejette ce rapprochement : ce cas est-il vraiment comparable à celui d'Oulla ?
וְאָמַר עוּלָּא: מַה טַּעַם? הוֹאִיל וְהוּתַּר לְצָרַעְתּוֹ — הוּתַּר לְקִרְויוֹ. מִי דָּמֵי לִדְעוּלָּא?
Rachi
תרי איסורי - אשת אח ואחות אשה:,הואיל ואישתרי - איסור אשת אח שהיה עליה כשמת אחיו בלא בנים אישתרי נמי איסור אחות אשה:
שמיני שלו - שהוא יום הבאת קרבנותיו וצריך לבא בהר הבית ולעמוד בשער נקנור ולהכניס ידיו לעזרה ליתן מן הדם לבהונות:,וראה קרי - להכי נקט קרי ולא טומאת שרץ ונבלה דטמא שרץ ואפי' טמא מת נכנסין להר הבית כדמפרש באלו דברים (פסחים דף סז.) שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו ושערי נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה כדאמרינן בכיצד צולין (שם דף פה:) והרי הן כהר הבית ויכול טמא מת ליכנס לשם אבל בעל קרי משתלח חוץ לשני מחנות כזב כדמפרש באלו דברים זב וכל זב לרבות בעל קרי:,וטבל - לקרויו:,אע"פ - דטבול יום אחר דקרי אינו נכנס להר הבית דכל טבול יום הרי הוא בטומאה עדיין לתרומה ולקדשים ולמקדש:,זה - יבא להר הבית ויכניס ידיו לבהונות ויטהר לאכול פסחו לערב:
שיבא עשה דפסח שיש בו כרת - דאם לא יכניס ידיו לבהונות לא יטהר לאכול פסחו לערב:,וידחה עשה - דוישלחו מן המחנה שאין בו כרת שאין ענוש כרת אלא על ביאת עזרה וזה לא יכנס לעזרה אלא לשערי ניקנור שלא נתקדשו ויכניס ידיו לבהונות ויטהר מצרעתו וישלח פסחו לעזרה לשחוט ולערב יערב שמשו ויטהר מקרויו:
ויעמוד יהושפט - אותו היום נטהרו ישראל מטומאה שבידיהם בדברי הימים:,למחנה לויה - להר הבית:
ואמר עולא - במסכת זבחים (דף לב:) דאמר עולא ביאה במקצת שמה ביאה ואותיבניה מהא דקתני זה נכנס ומכניס ידו לבהונות ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה נהי נמי דנכנס להר הבית משום דעשה שאין בו כרת הוא לבהונות היכי מצי מעייל ידיה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא דקיימא לן במנחות בהקומץ רבה (מנחות דף כז:) מחוסר כפורים שנכנס למקדש ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאים ושני עולא שאני מצורע הואיל והותרה לו ביאה במקצת לצרעתו שהרי עדיין מחוסר כפורים הוא ובכרת והותרה לו מן התורה ביאה זו במקצת הותר נמי לקרויו. אלמא הואיל ואישתראי חד איסורא אישתראי נמי אידך דהוה גביה:
Tossafot
ת"ל כי כחטאת האשם הוא - והשתא לא צריך קרא דושחט את הכבש דכולה מילתא מיניה גמר מהיקשא ובריש איזהו מקומן (זבחים דף מט.) מוקי ליה לעכב:
למאי דנפק נפק - דהיינו מתן בהונות ושחיטת צפון שכתוב בהדיא ולמאי דלא נפק כגון מתן דמים ואימורים לא נפק ולא יהיה בו מתן דמים ואימורים עד שיכתב בהדיא:
וראה קרי בו ביום וטבל - פירש בקונטרס דלהכי נקט קרי ולא טמא שרץ ונבילה דטמא שרץ ואפי' טמא מת נכנסים במחנה לויה כדאמר בפר' אלו דברים (פסחים דף סז.) דאפי' מת עצמו נכנס שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ואין נראה לר"י דהא דאמר וידחה עשה שאין בו כרת היינו עשה דרבנן [כדמפרש ר' יוחנן וטמא מת אין נכנס בחיל נמי מדרבנן] כדתנן במסכת כלים (פ"א מ"ח) החיל מקודש הימנו שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ובכל טבול יום איירי בין דבעל קרי בין דטמא מת שרץ ונבילה דקא איירי בהו התם לעיל ואר"י דנקט בעל קרי לרבותא דאע"ג דאשתלח חוץ לב' מחנות התירו לו חכמים ליכנס דבמקום כרת לא העמידו דבריהם וא"ת בפ' היה נוטל (סוטה דף כ: ושם) דקתני גבי סוטה והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא העזרה ופריך מהא דאפילו מת עצמו שרי ומאי קושיא והא מדרבנן אסור ותירץ ר"ת שלא גזרו אלא שלא יכנס אבל אם הוא כבר שם לא גזרו עליו שיצא כיון דמדאורייתא שרי ליכנס שם ודקדק מהא דאמרינן בפרק הנשרפים (סנהדרין דף פא:) כהן ששימש בטומאה אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין מוחו בגיזרין משמע דאין מוציאין אלא מחוץ לעזרה שהוא מחנה שכינה וממיתין אותו בעזרת נשים כיון שכבר היה שם ור"י מפרש דבסוטה דייק מדקתני הוציאוה הוציאוה תרי זימני דאי לאו דהוי איסור דאורייתא לא היו ממהרין כל כך ואין להאריך כאן:,זה נכנס - שהיה צריך לבא להר הבית לעמוד בשער נקנור ולהכניס ידיו לעזרה וליתן לו מן הדם בבהונות ושערי נקנור לא נתקדשו כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פה: ושם) שכל השערים נתקדשו חוץ משערי נקנור ששם מצורע עומד ומכניס ידיו לבהונות וא"ת למה נמנעו בשביל כך מלקדשם יעמוד בעזרת נשים ויכניס ידיו לשער נקנור ופירש ריב"ן דאין זה לפני ה' דלא הוי באויר העזרה ואין נראה דאי הוה קדוש כקדושת העזרה הוי שפיר לפני ה' ואומר רבינו תם דעשוי בשביל תקנת מצורעים שיעמדו שם שיגין עליהם השער בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים:
מוטב יבא עשה שיש בו כרת כו' - לאו מילתא דפסיקא היא דיש מקומות שהעמידו דבריהם במקום כרת כדאמרינן בפסחים בפרק האשה (דף צב.) אלא כאן לא היה נראה לחכמים להחמיר:,רבי יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה אין בו - רבי יוחנן לא אתא לפלוגי אברייתא דלאו תנא הוא כדמוכח בפרק קמא דכתובות (דף ח.) דמשני ארב תנא הוא ופליג ולא בעי לשנויי הכי לר' יוחנן אע"ג דיש לדחות דר' יוחנן כמתני' דכלים (פ"א מ"ח) דתנן עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל בהר הבית וחיל שרי והיינו מדרבנן דאי מדאורייתא אסור ליכנס במחנה לויה אם כן בהר הבית נמי ליתסר דמפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה כדתניא בתוספתא ובספרי מכל מקום אין נראה דפליגי ברייתא דהכא אמתני' דכלים אלא רבי יוחנן לפרושי ברייתא אתא דעשה דקתני לאו דוקא ולאו משום דסבר רבי יוחנן טבול יום דזב לאו כזב דמי דהא רבא אית ליה דרבי יוחנן בסוף האשה (פסחים צב.) ורבא אית ליה בפ"ב דכריתות (דף י.) דמחוסר כפורים דזב כזב דמי אלא דוקא לענין פסח הבא בטומאה דלא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות קאמר דכזב דמי להכי מייתי לה בכריתות אבל לענין ביאת מקדש לאו כזב דמי וניחא השתא בריש פ"ב דזבחים (דף יז:) מסיק לכ"ע דמחוסר כפורים דזב כזב דמי ובפרק ג' מינים (נזיר דף מה.) מסיק דאפילו טבול יום דזב לאו כזב דמי אלא ההיא דזבחים לענין פסח הבא בטומאה וההיא דנזיר לענין ביאת מקדש והא דמשמע בההיא סוגיא דג' מינים דאפילו נאמר טבול יום דזב לאו כזב דמי אסור ליכנס למחנה לויה ומקרא דריש התם אר"י דהתם בזב בעל ג' ראיות דאיכא תרתי שהוא טבול יום ומחוסר כפורים ואע"ג דבשמעתין נמי בראה קרי בו ביום דהוי טבול יום ומחוסר כפורים שרי מדאורייתא היינו משום דאינו על טומאה אחת אלא על טבול יום משום קריו ומחוסר כפורים משום צרעתו: [וע"ע תוספות זבחים לב: ד"ה ור"י]:
שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה - וא"ת מנא ליה שחדשו מטבול יום דלמא חדשו מטמא מת עצמו ויש לומר דמשמע ליה שלא חדשו אלא על החצר וחצר היינו עזרת נשים כדמוכח ביחזקאל (מד) ואילו טמא מת אסור אפי' בחיל:
ואמר עולא מה טעם כו' - פירוש כיון דביאה במקצת שמה ביאה מה טעם התירו חכמים להכניס ידיו לבהונות ואם תאמר וכיון דשמה ביאה ואפילו הכי שרי מקצתו משום דאי אפשר בענין אחר א"כ כולו נמי לישתרי וי"ל דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה עולא התם מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת כו' ועוד יש לומר כיון דאפשר על ידי ביאה במקצת אם יכנס כולו חייב מידי דהוה אהיה לו דרך קצרה ובא לו בארוכה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.