Traité Yevamot

73a

Étude de Yevamot 73a

Étude de la Guémara 73a

Guémara

Il est encore dit : « Et l'homme pur fera l'aspersion sur l'impur » (Bamidbar 19, 19). Le verset précise « pur » : cela enseigne par déduction qu'il est, à un certain égard, lui aussi en état d'impureté rituelle. Autrement dit, le verset parle d'un homme qui n'est « pur » que relativement à celui qui est impur. Car s'il n'en était pas ainsi, il n'aurait nullement été nécessaire de mentionner sa pureté : on aurait compris d'emblée que, puisque la vache rousse est appelée « expiatoire » (hatat) — et que pour un expiatoire la pureté est primordiale —, celui qui accomplit le rite doit être pur. Nécessairement donc, ce « pur » n'est pas entièrement pur à tous égards. Cela enseigne que celui qui s'est immergé le jour même [un tevoul yom] est apte à accomplir les rites liés à la vache rousse.

״וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא״, ״טָהוֹר״ — מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא, לִימֵּד עַל טְבוּל יוֹם שֶׁכָּשֵׁר בַּפָּרָה.

La Guemara revient à la discussion précédente. On posa la question suivante à Rav Chéchet : dans le cas d'un homme incirconcis [arel], quelle est la loi quant à la consommation de la seconde dîme [maaser cheni] ? Peut-on prétendre que, de même que la loi régissant l'agneau pascal se déduit de celle régissant la seconde dîme à propos du deuil aigu [aninout] — en ce qu'un endeuillé du jour même, qui ne peut manger la seconde dîme, ne peut pas davantage consommer l'agneau pascal —, de même la loi concernant la seconde dîme se déduirait de celle concernant l'agneau pascal à propos de l'incirconcision — en ce qu'un incirconcis, qui ne peut consommer l'agneau pascal, serait pareillement empêché de manger la seconde dîme ?

בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: עָרֵל מַהוּ בַּמַּעֲשֵׂר? כִּי הֵיכִי דְּיָלֵיף פֶּסַח מִמַּעֲשֵׂר לְעִנְיַן אֲנִינוּת, יָלֵיף נָמֵי מַעֲשֵׂר מִפֶּסַח לְעִנְיַן עֲרֵלוּת,

Ou peut-être faut-il dire ceci : la loi régissant le cas rigoureux qu'est l'agneau pascal se déduit bien de celle régissant le cas plus indulgent qu'est la seconde dîme, mais la loi concernant le cas indulgent de la seconde dîme ne se déduit pas, elle, de celle concernant le cas rigoureux de l'agneau pascal. Dans ce cas, il serait interdit à un incirconcis de consommer l'agneau pascal, mais il lui serait permis de manger la seconde dîme.

אוֹ דִלְמָא: חָמוּר מִקַּל יָלֵיף, קַל מֵחָמוּר לָא יָלֵיף.

Rav Chéchet leur répondit : vous avez déjà appris la réponse à cette question dans une michna (Halla 1, 9). Les lois suivantes s'appliquent à la fois à la téroumah et aux prémices [bikkourim] de la nouvelle récolte, qui doivent être remises aux Cohanim : si un Cohen en a mangé en état d'impureté rituelle, il est passible de la peine de mort de la main du Ciel ; si un non-Cohen [zar] en a mangé par inadvertance, il doit en restituer la valeur de ce qu'il a consommé, en y ajoutant un cinquième de sa valeur à titre d'amende ; et l'une comme les autres sont interdites aux non-Cohanim.

אֲמַר לְהוּ, תְּנֵיתוּהָ: הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים חַיָּיבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה וָחוֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִין לְזָרִים,

La michna poursuit : et elles sont considérées à tous égards comme le bien propre du Cohen à qui elles ont été remises ; et elles sont annulables — c'est-à-dire rendues permises à la consommation des non-Cohanim — dans un mélange de cent-et-un, lorsqu'il y a au moins cent parts d'aliment permis pour chaque part de téroumah ou de prémices ; et l'une comme les autres requièrent le lavage des mains avant d'être mangées ; et si un Cohen est en état d'impureté rituelle, il ne peut manger de la téroumah ni des prémices, même après immersion, qu'à partir du coucher du soleil [héérev chémech] le jour de son immersion. Toutes ces lois s'appliquent à la téroumah et aux prémices, ce qui n'est pas le cas pour la seconde dîme.

וְהֵן נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ. הֲרֵי אֵלּוּ בַּתְּרוּמָה וּבַבִּכּוּרִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר.

Rav Chéchet reprend son raisonnement : et s'il était vrai qu'un incirconcis puisse manger la seconde dîme, que le Tana enseigne aussi : il est interdit à un incirconcis de manger de la téroumah et des prémices, ce qui n'est pas le cas pour la seconde dîme ! [Or il ne le mentionne pas ; signe que l'incirconcis est interdit dans la seconde dîme tout autant.]

וְאִם אִיתָא — נִיתְנֵי: עָרֵל אָסוּר בָּהֶן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר!

La Guemara rejette cet argument : ceci ne prouve rien, car le Tana de la michna n'a enseigné qu'une partie des différences entre, d'un côté, la téroumah et les prémices, et de l'autre, la seconde dîme, en en omettant d'autres. La Guemara objecte : la michna, certes, n'est parfois pas exhaustive, mais elle n'omet jamais un seul cas isolé. Quelle autre différence a-t-il donc omise, pour que tu puisses dire qu'il a également omis celle-ci ?

תְּנָא וְשַׁיַּיר. וּמַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר?

La Guemara répond : il a omis le cas suivant, ainsi qu'il l'enseigne dans la clause finale de la michna. Il existe des lois qui s'appliquent à la seconde dîme et aux prémices, ce qui n'est pas le cas pour la téroumah. Car la seconde dîme et les prémices requièrent d'être apportés en un lieu précis, Jérusalem, où ils doivent être consommés — tandis que la téroumah peut se manger en tout lieu ; et l'une comme les autres requièrent une déclaration [vidouï] — car une déclaration doit être prononcée le dernier jour de Pessah, la quatrième et la septième année du cycle sabbatique, attestant que l'on s'est dûment acquitté de ses obligations agricoles relatives aux dîmes, de même qu'une déclaration doit être faite lorsqu'on apporte les prémices au Temple ; et elles sont interdites à l'endeuillé du jour [onen] — mais Rabbi Chimon permet à un onen de consommer les prémices. Et l'une comme les autres requièrent l'élimination [biour] avant Pessah, la quatrième et la septième année du cycle sabbatique, si l'on a omis de les apporter auparavant — mais Rabbi Chimon exempte les prémices de l'obligation d'élimination.

שַׁיַּיר דְּקָא תָנֵי סֵיפָא: יֵשׁ בַּמַּעֲשֵׂר וּבַבִּכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה, שֶׁהַמַּעֲשֵׂר וְהַבִּכּוּרִים טְעוּנִין הֲבָאַת מָקוֹם, וּטְעוּנִין וִידּוּי, וַאֲסוּרִין לְאוֹנֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְחַיָּיבִין בְּבִיעוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

Et pourtant, la seconde dîme et les prémices diffèrent encore de la téroumah en ceci : il est interdit de brûler les premières et d'en tirer profit, même lorsque le produit est en état d'impureté rituelle et donc impropre à la consommation — ainsi, on ne peut pas brûler de l'huile [de seconde dîme ou de prémices] devenue impure pour s'éclairer.

וְאִילּוּ אָסוּר לְבַעֵר מֵהֶן בְּטוּמְאָה,

Rachi

הטהור - שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס"ד טהור ממש לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור דכתיב (ויקרא י״ד:ח׳) ורחץ במים וטהר:

אנינות - גבי מעשר כתיב ולא בפסח ומיניה ילפינן:

מיתה - טמא האוכלה כדכתיב (שם כב) ומתו בו כי יחללוהו ובכורים כתרומה דאמר מר (מכות יז.) ותרומת ידך אלו הבכורים:,וחומש - זר האוכלן בשוגג אבל במעשר שני לא דהא זרים אכלי ליה ואין חומש אלא בפודה את מעשרו:

והן (הן) נכסי כהן - לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין אשה מתקדשת בו וסתם משנה ר"מ דאמר (ב"ק דף סט:) מעשר ממון גבוה הוא ואע"ג דקולא הוא לגבי תרומה ובכורים אפ"ה חשיב ליה והכי נמי אמרינן בב"מ פ' הזהב (בבא מציעא דף נג.) דקולא הוא:,באחד ומאה - אבל מעשר בטל ברוב ולא בעי אחד ומאה:,וטעונין רחיצת ידים - אפילו הן פירות דסתם ידים שניות הן מדרבנן ופוסלות את התרומה אבל מעשר וחולין קי"ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח:,והערב שמש - כדילפינן בהאי פירקא (לקמן יבמות עד:) טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה:

ואם איתא - דקל מחמור לא יליף ומותר ערל במעשר:

הבאת מקום - אבל תרומה נאכלת בגבולין:,וטעונין וידוי - בערתי הקדש מן הבית (דברים כו) הנה הבאתי את ראשית בבכורים:,ואסורין לאונן - בכורים:,ור"ש מתיר - בכורים לאונן. ולקמן מפרש טעמייהו:,וחייבין בביעור - בכורים ומעשר שני בשנה השלישית שאם שהה מעשרותיו שנה ראשונה ושניה מוליכן בשלישית לירושלים ומתודה בערתי הקדש מן הבית וכו' ואם לא הוליכן מתבערין בכל מקום שהן:,ור"ש פוטר - בבכורים:

ואילו אסור לבער מהן בטומאה - לת"ק דמקיש בכורים למעשר לכל מילי ה"ל למיתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו דאין טומאתן מתירתן להבערה ולא אמרי' אע"ג דלא ניתן מעשר אלא לאכילה ושתיה וסיכה כדכתיב (שם יד) ואכלת הני מילי טהור אבל היכא דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו אלא אסור לבער בטומאה כדכתיב (שם כו) ולא בערתי ממנו בטמא: משא"כ בתרומה דטומאתה מתירתה בהבערה כדיליף לקמן בשמעתין:

Tossafot

לימד על טבול יום שכשר בפרה - וא"ת מהיכא תיסק אדעתיה לפסול דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי הזאה לשאר עבודה שהרי הזר כשר בה וי"ל מדקפיד קרא אהנחה במקום טהור וא"ת והיכי ילפינן מהזאה להכשיר טבול יום בשאר עבודות דפרכינן מה להזאה שכן זר כשר בה וי"ל דאפ"ה כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא ואכשר בה רחמנא טבול יום כל שכן בשאר עבודות וא"ת ואימא לרבות מחוסר כפורים שהעריב שמשו דלא מחסר אלא כפרה לחודה אבל טבול יום לא ואמר ר"י דמוקמא קרא בטומאה דכתיבא בהאי פרשה כגון טומאת מת דלא שייך כפרה והכי אמרינן בזבחים בפ"ב (דף יז: ושם) דמאן דמכשיר מחוסר כפרה קסבר טומאה דכל התורה כולה דבכל טבול יום מכשיר אפילו הוא מחוסר כפרה ומאן דפסל קסבר טומאה דאותה פרשה היינו טבול יום דמת [דלא בעי כפרה] אבל דזב ומצורע ויולדת אפי' העריב שמשו לא:

קל מחמור לא יליף - וא"ת מאי מיבעיא ליה פשיטא דהיכי נילף קל מחמור וי"ל דמספקא להו הא דיליף פסח ממעשר אי בג"ש דממנו יליף ילפינן נמי מעשר מפסח אע"ג דהוי קל מחמור או בק"ו יליף ולא בג"ש א"נ מספקא ליה אי ג"ש מופנה או אינו מופנה:

ואסורים לזרים - וא"ת כיון דתנא דחייבין חומש אמאי איצטריך תו למתני ואסורים לזרים ואין לומר משום דבעי למתני משא"כ במעשר דשרי לזרים דהא במסכת חלה (פ"א מ"ט) קתני (התרומה והבכורים) חייבין עליהן מיתה וחומש ואסור לזרים אע"ג דלא מסיים התם משא"כ במעשר ותירץ בערוך ערך טען דאסור לזרים איצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמ"ד מדאורייתא עוד פי' לשון אחר ואסור לזרים אפי' ע"י פדיון ואין נראה פירוש זה דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר:

נכסי כהן - בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלא.) מפרש למה אמרו בכורים נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא"כ במעשר שני כדתנן במסכת מעשר שני (פ"א מ"ז) ומייתי לה בקידושין בפ"ב (דף נו.) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ולכאורה משמע דדוקא הני הוא דאסירי אבל ליקח מהן מלבושין שרי וכן תנן במסכת מעשר שני (פ"ה משנה יב) ומייתינן לקמן (יבמות דף עד.) לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע הא לחי דומיא דמת נתתי דהיינו מלבושים דהכי דייק לקמן גבי סיכה וקשה דבירושלמי אמר בהדיא לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימינן אם להביא ארון ותכריכין דבר זה אסור לחי ולמת משמע דאסור לקנות מלבושים לחי ובכמה מקומות תנן במסכת מעשר שני (פ"א מ"ז) דאסור לעשות שום סחורה במעשר ולא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואר"י דמ"ל דהנהו משניות דאסרי אתו כר"מ דאמר (בקידושין דף נב:) ממון גבוה הוא והנך כר"י דשרי דאמר (שם) ממון הדיוט הוא והא דמשמע בפ"ב דקידושין (דף נד: ושם) דליכא אלא חד סתמא כרבי יהודה אע"ג דההיא דשרי מלבושים אתיא כוותיה מ"מ יש יותר סתמות כר"מ עוד נראה לר"י דהמשניות אינן חולקין זו על זו ומן התורה לא אסירי אלא עבדים וקרקע ובהמה טמאה אבל מלבושים שרו ומדרבנן אסרו אפילו מלבושים והא דדריש בירושלמי לא נתתי למת ליקח לו ארון ותכריכין לחי נמי אסור אסמכתא בעלמא היא ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה למ"ד ממון הדיוט הוא נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ"ד ממון גבוה נראה דאסור מן התורה להאכיל לבהמה:,מה שאין כן במעשר - תימה כיון דלקמן (יבמות עג ע"ב) ילפינן בכורים ממעשר דאסורין לאונן מדאיתקוש למעשר שני נילף נמי מעשר מביכורים שיתחייב מיתה האוכלו בטומאת הגוף ולענין איסור זרות ניחא דבהדיא שריא רחמנא לזרים וי"ל דדרשינן ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כ״ב:ט׳) בו ולא במעשר כדדרשינן ביש מותרות (לקמן יבמות פו. ושם) בו ולא במעשר ראשון דאפילו לר"מ דאסר לזרים לא מחייב מיתה ודרשינן נמי בהנשרפין (סנהדרין פד. ושם) בו ולא במעילה והא דמעשר שני בטל ברוב היכא דאין לו מתירין ולא ילפינן מבכורים דעולים באחד ומאה משום דבכורים גופייהו בטלים ברוב מדאורייתא והא דדרשינן בספרי מאת מקדשו ממנו אסמכתא בעלמא היא כדאמר בהניזקין (גיטין דף נד: ושם) נפלו ונתפצעו והא הכא דמדאורייתא בטלי ברובא כו' אלמא ערלה וכלאי הכרם בטלים ברוב מדאורייתא ועוד בשילהי פירקין (לקמן יבמות פב.) גבי שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו דתלינן להקל כשרבו חולין על התרומה משמע דבטל ברוב מדאורייתא ומיהו קשה דנילף בכורים ממעשר לענין דלא ליהוי נכסי כהן דהיינו לחומרא ולא מתרומה לקולא ואם מעשר גופיה הוי מדרבנן הא דאין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות הוה ניחא אבל אי אפשר לומר כן למאי דפרישית לעיל דמדרבנן אפי' כל מילי נמי אסור (אבל לענין ערל כי קאמר תנא ושייר ק"ק אמאי לא יליף מעשר מבכורים ולמאי דפי' לעיל דאיכא למעוטי א"ש) וא"ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים משא"כ במעשר והתניא בפ"ב דחולין (ד' לג:) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסיר בתרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרים במעשר ואר"י דהתם לאכילה והכא לנגיעה וא"ת וליתני חלה דבכורים ותרומה פטור מן החלה ומעשר חייב וי"ל דהא תנן במסכת חלה (פ"א מ"ג) מעשר שני והקדש שנפדו חייבים בחלה נפדו אין לא נפדו לא:

טעונין הבאת מקום - אע"ג דתרומה נמי ילפא מבכורים כדמוכח בהעור והרוטב (חולין קכ:) שמא לענין שתהא טעונה הבאת מקום אין ללמוד: ,וטעונין וידוי - אע"ג דדרשינן בפ' בתרא דמ"ש (מ"י) וגם נתתיו ללוי זו תרומה אר"י דלא היה מתודה על התרומה אלא אגב מעשר אבל אם אבד המעשר לא היה מתודה עליה בפני עצמה: ,וחייבין בביעור - פי' ריב"ן דביעור מעשר לאו כביעור בכורים דביעור מעשר בשנה ד' וביעור דבכורים לאחר החג כדאמר במכות (ד' יח: ושם) הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהן החג ירקבו ואין נראה לר"י דאין זה ביעור והתם טעמא דירקבו לפי שנראו לקריאה ונדחו וביעור דבכורים הוי כשל מעשר דכי נתנן לכהן קודם החג או הפרישן לאחר החג יכול לשומרן עד שנה ד' וא"ת תרומה נמי טעונה ביעור כדתנן במסכת מעשר שני (פ"ה משנה ו) כיצד היה הביעור תרומה ותרומת מעשר לבעלים וי"ל דתרומה א"צ ליה רק ליתנה לכהן והכהן יכול לשומרה כל זמן שירצה אבל מעשר שני ובכורים צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ור"ש דפטר בבכורים היינו שאין הכהן צריך לבערם אבל ישראל צריך ליתנם לכהן כתרומה והכי תנן בפרק בתרא דמעשר שני עי"ט של שנה רביעית ושל שביעית היה הביעור כיצד היה ביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו אבל מעשר שני ובכורים מתבערים בכל מקום שהן ור"ש אומר בכורים ניתנין לכהן כתרומה:

Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.

Yevamot 73a

100%

יבמות ע״ג אמַסֶּכֶת יְבָמוֹת