Guémara
Mais pour la progéniture de la substitution [temura] d'une offrande de culpabilité [asham], où il n'y a pas de statut d'offrande holocauste [olah] pour sa mère — car l'animal pour lequel elle a été substituée était une offrande de culpabilité — Rabbi Elazar concède qu'un animal acheté avec son argent, reçu de la vente de la progéniture, oui, est sacrifié comme offrande holocauste, mais la progéniture elle-même n'est pas sacrifiée comme offrande holocauste.
אֲבָל גַּבֵּי תְּמוּרַת וְלַד אָשָׁם, דְּלֵיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, מוֹדֵי רַבִּי אֶלְעָזָר דִּבְדָמָיו אִין הוּא עַצְמוֹ לָא קָרֵב.
Abaye soulève une objection à Rava : Rabbi Elazar exige-t-il qu'il y ait un statut d'offrande holocauste pour sa mère, afin que la progéniture soit sacrifiée comme offrande holocauste ? Mais n'est-il pas enseigné dans une baraïta : celui qui désigne une femelle pour son offrande pascale [Pessah], qui doit être un mâle — l'animal est laissé au pâturage jusqu'à ce qu'il devienne impropre, puis vendu, et il apporte une offrande pascale avec l'argent reçu de sa vente. Si la femelle a mis bas à un mâle, la progéniture ne peut pas être sacrifiée comme offrande pascale bien qu'elle soit un mâle ; elle est plutôt laissée au pâturage jusqu'à ce qu'elle devienne impropre, puis vendue, et il apporte une offrande pascale avec l'argent reçu de sa vente.
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וְכִי בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ? וְהָא תַּנְיָא: הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ — תִּרְעֶה עַד (שֶׁיִּסְתָּאֵב) [שֶׁתִּסְתָּאֵב], וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ פֶּסַח. יָלְדָה — יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמָיו פֶּסַח.
Si l'animal est resté sans défaut après Pessah, il est laissé au pâturage jusqu'à ce qu'il devienne impropre, et il apporte une offrande de paix [shelamim] avec l'argent reçu de sa vente. S'il a mis bas à un mâle après Pessah, la progéniture aussi est laissée au pâturage jusqu'à ce qu'elle devienne impropre, puis vendue, et il apporte une offrande de paix avec l'argent reçu de sa vente. Rabbi Elazar contredit dans ce dernier cas et dit : la progéniture elle-même est sacrifiée comme offrande de paix.
נִשְׁתַּיְּירָה אַחַר הַפֶּסַח, תִּרְעֶה עַד (שֶׁיִּסְתָּאֵב) [שֶׁתִּסְתָּאֵב], וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ שְׁלָמִים. יָלְדָה, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמָיו שְׁלָמִים. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב שְׁלָמִים.
Abaye explique son objection : mais ici, c'est un cas où il n'y a pas de statut d'offrande de paix pour sa mère, car la mère a été consacrée comme offrande pascale, et pourtant Rabbi Elazar dit que la progéniture est sacrifiée comme offrande de paix. Rava répondit à Abaye : dis-tu que cette déclaration de Rabbi Elazar concernant une offrande pascale après Pessah contredit mon explication ? Ce n'est pas le cas ; le statut d'une offrande pascale après Pessah est différent, car une offrande pascale restante [motar Pessah] est elle-même sacrifiée comme offrande de paix. La femelle désignée comme offrande pascale a donc le statut d'offrande de paix après Pessah.
וְהָא הָכָא, דְּלֵיכָּא שֵׁם שְׁלָמִים עַל אִמּוֹ, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר יִקְרַב שְׁלָמִים. אֲמַר לֵיהּ (רַבִּי אֶלְעָזָר) [רָבָא]: ״אַחַר הַפֶּסַח״ קָא אָמְרַתְּ? שָׁאנֵי אַחַר הַפֶּסַח, דְּמוֹתַר פֶּסַח גּוּפֵיהּ קָרֵב שְׁלָמִים.
Abaye demanda à Rava : si c'est le cas — que la raison pour laquelle Rabbi Elazar permet de sacrifier la progéniture est que la mère a aussi le statut d'offrande de paix — que Rabbi Elazar contredise aussi les Sages dans la première clause de la baraïta, où la femelle désignée comme offrande pascale a mis bas avant Pessah. Rabbi Elazar devrait dire que cette progéniture elle-même peut être apportée comme offrande de paix, car ici aussi la mère a le statut d'offrande de paix — puisqu'une offrande pascale abattue avant Pessah comme offrande de paix est valide. Rava répondit à Abaye : oui, c'est bien ainsi, et ils divergent aussi dans ce cas.
אִי הָכִי, נִיפְלוֹג נָמֵי בְּרֵישָׁא! אֲמַר לֵיהּ: אִין הָכִי נָמֵי, וּפְלִיגִי.
Abaye suggéra une autre explication de l'opinion de Rabbi Elazar et dit : dans le cas où la femelle désignée comme offrande pascale a mis bas avant Pessah, personne ne contredit ; plutôt, tous s'accordent que la progéniture ne peut pas être sacrifiée. Car il est appris comme tradition que là où va l'offrande restante, va aussi la progéniture. Par conséquent, après Pessah, lorsque l'offrande pascale restante est sacrifiée comme offrande de paix, la progéniture est aussi sacrifiée comme offrande de paix.
אַבָּיֵי אָמַר: לָא פְּלִיג מִידֵּי, דִּגְמִירִי לִמְקוֹם שֶׁהַמּוֹתָר הוֹלֵךְ — הַוָּלָד הוֹלֵךְ; לְאַחַר הַפֶּסַח, דְּמוֹתָר קָרֵב שְׁלָמִים — וָלָד נָמֵי קָרֵב שְׁלָמִים.
Mais avant Pessah, lorsque l'offrande pascale n'est pas encore considérée comme restante, la progéniture reçoit la même sainteté que la mère. De quelle manière la mère est-elle consacrée ? Elle est consacrée pour la valeur d'une offrande pascale — c'est-à-dire pour qu'elle soit vendue et qu'une offrande pascale soit achetée avec le produit de la vente, car la femelle elle-même ne peut pas être sacrifiée comme offrande pascale. Si c'est le cas, la progéniture aussi n'est consacrée que pour la valeur d'une offrande pascale.
אֲבָל לִפְנֵי הַפֶּסַח, אִימֵּיהּ לְמַאי אַקְדְּשַׁהּ? לִדְמֵי פֶסַח, וָלָד נָמֵי לִדְמֵי פֶסַח.
Rav Ukva bar Hama soulève une objection à cette explication d'Abaye : dit-on que Rabbi Elazar maintient que, comme sa mère n'est consacrée que pour sa valeur, la progéniture aussi n'est consacrée que pour sa valeur ? Mais n'est-il pas enseigné dans une baraïta : celui qui désigne une femelle comme offrande pascale — elle et sa progéniture sont laissées au pâturage jusqu'à ce qu'elles deviennent impropres, puis vendues, et il apporte une offrande pascale avec l'argent reçu de leur vente. Rabbi Elazar dit : la progéniture elle-même est sacrifiée comme offrande pascale.
מֵתִיב רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: וּמִי אָמְרִינַן מִדְּאִימֵּיהּ לִדְמֵי, וָלָד נָמֵי לִדְמֵי? וְהָתַנְיָא: הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לַפֶּסַח — הִיא וּוַלְדוֹתֶיהָ יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם פֶּסַח. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב פֶּסַח.
Mais ici, c'est un cas où sa mère est consacrée pour sa valeur, et néanmoins Rabbi Elazar a dit que la progéniture elle-même est sacrifiée comme offrande pascale — et nous n'établissons pas le statut de la progéniture d'après la sainteté de la mère !
וְהָא הָכָא, דְּאִימֵּיהּ לִדְמֵי, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הוּא עַצְמוֹ קָרֵב פֶּסַח, וְלָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ בְּאִימֵּיהּ!
Ravina dit : on peut répondre qu'ici nous traitons d'un cas où l'on a désigné une bête enceinte, et Rabbi Elazar est conforme à l'opinion de Rabbi Yohanan, qui a dit à propos de celui qui consacre une bête enceinte à un usage spécifique : s'il l'a laissée de côté — c'est-à-dire qu'il a désigné le fœtus comme ayant une sainteté différente — elle est laissée de côté de la sainteté de la mère et consacrée conformément à la sainteté désignée. La raison est qu'un fœtus n'est pas considéré comme la cuisse de sa mère, mais plutôt la mère et sa progéniture sont considérés comme deux animaux séparés. Ici aussi, c'est seulement sa mère qui n'est pas consacrée avec la sainteté inhérente d'une offrande pascale, mais seulement pour la valeur d'une offrande pascale, car elle est femelle. Mais la progéniture est consacrée comme offrande pascale.
אָמַר רָבִינָא: בְּמַפְרִישׁ בְּהֵמָה מְעוּבֶּרֶת עָסְקִינַן, רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: אִם שִׁיְּירוֹ מְשׁוּיָּיר, דְּעוּבָּר לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא, וְאִמּוֹ הִיא דְּלָא קָדְשָׁה קְדוּשַּׁת הַגּוּף, אֲבָל הִיא קָדְשָׁה.
Mar Zoutra, fils de Rav Mari, dit à Ravina : cela aussi est raisonnable — que nous traitons d'un cas où il a désigné une bête enceinte — du fait que la baraïta enseigne : « elle et sa progéniture ». Cela indique que la mère et sa progéniture existaient toutes deux au moment de la consécration. La Guemara commente : conclus-en que cette explication est correcte.
אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּבִבְהֵמָה מְעוּבֶּרֶת עָסְקִינַן, מִדְּקָתָנֵי ״הִיא וּוַלְדוֹתֶיהָ״, שְׁמַע מִינַּהּ.
Rachi
אבל ולד תמורת אשם אין שם עולה על אמו - הקדש ראשון שכולן באו מכחו לאשם הופרש ולאשם הקריבו ולא היה עולה הוא ולא דמיו. לשון ירושלמי ולריש שמעתין מהדר וכליל לאשים דברי הכל בתמיה כלומר אמאי לא פליגי רבנן בולדי תמורה כמו בולדי עולה:,ור"א היא - אבל לרבנן ימכר וה"ה נמי לולד תמורת עולה ורישא רבי אליעזר היא:,תמורת עולה - שניה היא להך קדמייתא דאפריש וקדמייתא דאפריש זכר הוה וקרב הילכך קרב נמי ולד תמורתו כו':,איכא שם עולה על אמו - בעולת העוף ועוד דמיה לעולה קיימי הילכך נחתא לה קדושה לגופה הואיל ודוגמתה מצינו בעוף דקריבה משום הכי קרב ולד אבל ולד תמורת אשם ליכא שם עולה על הראשון שהיא אם לכולן שמכחו בא והוא קרב אשם ולא מצינו תמורת אשם קריבה בעולה הילכך לא נחתא קדושה על התמורה אלא לדמי ומשום הכי לא יקרב הולד:
נשתיירה אחר הפסח כו' - דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי כדאמרינן במנחות בשילהי פרק התודה (מנחות דף פג:) והיא גופה לא קרבה שלמים ואע"ג דשלמים באין נקבה הני הואיל ומחמת קדושה פסולה הויין ולא חזו לפסח אידחו נמי משלמים:,ילדה - אחר הפסח:,הוא עצמו קרב שלמים - ואע"ג דליכא שם שלמים על אמו דהא לשם פסח אקדשה:
שאני אחר הפסח דמותר הפסח - כגון אם הפריש פסח ונתכפר באחר וניתותר זה קרב שלמים הילכך הך דניתותרה לאחר הפסח שם שלמים עלה ואזיל ליה שם פסח מינה וחייל עליה שם שלמים אלא שאינה יכולה ליקרב נקבה הואיל ומכח פסח אתא:
אי הכי - דטעמיה דר"א משום דאיכא שם שלמים על אמו לפלוג נמי ברישא ילדה קודם הפסח ונימא רבי אליעזר הוא עצמו יקרב דהולד עצמו יקרב שלמים דקודם פסח נמי אי שחיט לפסח לשם שלמים כשר דפסח בשאר ימות השנה שלא בי"ד בניסן שלמים הוא והילכך שם שלמים על אמו:
אביי אמר לא פליג מידי - דטעמיה דר' אליעזר לאו משום דאיכא שם שלמים על אמו אלא טעמיה דרבי אליעזר בכולהו משום דגמירי למקום שהמותר הולך אם היה מפריש ב' בהמות לאחריות אם אבדה והפריש ונתכפר באחרת ונמצאת ראשונה למקום שאותו מותר הולך הולד הולך הילכך גבי מפריש נקבה לעולה כי היכי דאם הפריש עולה ונתכפר באחרת קריבה השניה עולה דהא נדבה נינהו ותרוייהו חזו ולד דעולה נמי אם הפריש נקבה לעולה קרב דומיא דמותר גבי אשם נמי דמותר אשם רועה ולד תמורת אשם נמי רועה וגבי פסח נמי אחר הפסח דמותר הפסח דינו ליקרב לכתחילה שלמים אם נתכפר באחר ולד נמי קרב שלמים קודם הפסח דמותר לא חזי למידי כגון אם הפריש ב' פסחים לאחריות לא חזו לשלמים לכתחילה דסתמייהו לפסח וחד מינייהו דהוי מותר לא חזי לפסח דהא ב' פסחים לא יקריב הילכך ולד פסח נמי לא חזי למידי אלא אזיל בתר אימיה דקדושה לדמי פסח והא נמי קדיש לדמי פסח:
אם שיירו משוייר - המקדיש בהמה מעוברת ושייר עוברה לקדושה אחרת משוייר אלמא תרי גופי נינהו והילכך כי לא שייריה נמי לאו גופא דאם הוא ולאו מכחה דאם אתי ועליה דידיה חיילא קדושת פסח:
היא וולדותיה - משמע ששניהן היו בשעת הקדש מדלא תני המפריש נקבה לפסחו תרעה ילדה זכר ירעה כדקתני לעיל:
Tossafot
והא הכא דליכא שם שלמים על אמו - כאן נוכל להעמיד שפיר השתי לשונות שהרי אין שלמים בעופות וגבי תחילת הקדש לא לשם שלמים הופרש:
אי הכי ניפלוג נמי ברישא - פרש"י (לשון ראשון) ילדה לפני הפסח נימא רבי אליעזר הוא עצמו יקרב פסח דהא איכא שם פסח על אמו אלא שאינה יכולה ליקרב והכא אין יכולין להעמיד לשון ראשון דרש"י דלעיל דשם עולת העוף על אמו דהא הכא אין פסח בא נקבה דאין פסח בעופות אבל לשון שני ניחא שהרי תחילת הקדש לשם פסח הופרש והוה ליה לומר דהולד יקריב לשם פסח וא"ת לישני ליה דבעינן שם פסח על אמו בשום מקום ולא אשכחן ליה הכא דאין שם פסח על נקבה ליקרב היא עצמה ומשום הכי אין הולד קרב הוא עצמו לשם פסח מכאן אומר הרמ"ר דלעולם לא אמר דמהני שם עולת העוף על אמו להכשיר הוולד עצמו וכל היכא דאשכחנא להאי לישנא נפרשהו בע"ה וברישא פירש יפה:,אי הכי - ואם תאמר מאי אי הכי איכא הכא דהכי נמי מצי לפרוכי ממתני' בהדיא מ"ש במפריש נקבה לעולה וילדה אמר רבי אליעזר דבנה עצמו קרב עולה והכא גבי פסח אמר ירעה ויש לומר דה"פ אי אמרת בשלמא בלאו האי שינויא דרבא לא מצי למיפרך ממתניתין דשאני התם דאם הולד קרב עולה אין שם עולה נעקר מן האם דלעולם אדם יכול להקריב עולה בכל יום אבל הכא דאם הולד עצמו קרב פסח נמצא שם פסח נעקר מן האם ממנה ומדמיה שהרי אין בידו להקריב רק פסח אחד לפיכך אין להקריב הולד בפסח לעקור ממה שהופרשה אבל לרבא פריך שפיר מאחר דאית ליה דמשום דמותר פסח קרב שלמים חשיב ליה כאילו הוי שם שלמים על אמו ה"נ הוה ליה למימר מהאי טעם קודם פסח נמי שיהא הולד עצמו קרב פסח ולא כפרש"י שפירש ניפלוג נמי ברישא ונימא הולד עצמו יקרב שלמים קודם פסח דקודם פסח נמי אם שחט פסח לשם שלמים כשר דפסח בשאר ימות השנה (קרבה שלמים) שלא בארבעה עשר בניסן קרב שלמים הילכך שם שלמים על אמו:
אביי אומר לא פליג מידי למקום שהמותר הולך שם הולד הולך - אביי לא לפרש כל דבריו של ר"א גבי מפריש נקבה לעולה וילדה וכן מפריש נקבה לפסח ונשתיירה בהני שני מקומות אמר דהולד עצמו קרב שהרי אם לא נעקרה מקדושתה במפריש נקבה לעולה דמיה לא ידחו מהיות עולה וכן מפריש נקבה לפסח ונשתיירה וילדה אם בנה קרב לא ידחה האם משלמים דכיון שעבר הפסח אינה ראויה כ"א לשלמים אבל גבי תמורת אשם וכן הפריש נקבה לפסחו וילדה קודם הפסח דבשניהם אמר ר"א דהולד ירעה היינו משום דאם הולד דתמורת אשם היה קרב א"כ ידחה אמה ממה שהופרשה תחילה דהיינו אשם שהרי אינו יכול להקריב שני אשמות וכן מפריש נקבה לפסחו וילדה קודם הפסח אם יקרב הולד הוא עצמו אם כן ידחה אמו היא ודמיה מפסח דאינו יכול להביא כי אם פסח אחד בשנה כך שמעתי מיהו אין לשון הש"ס ממש מיושב על זה וגם רש"י לא פירש כן:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.