Il y eut dix années pendant lesquelles Samuel régna seul, de la mort d'Éli jusqu'au couronnement de Saül, puis une année où Saül régna tandis que Samuel était encore en vie — c'est-à-dire que Saül régna un an de son vivant — et deux années où Saül régna seul, après la mort de Samuel. S'y ajoutent trente-sept années de règne de David, d'abord à Hébron, puis à Jérusalem. Cela fait au total quarante années depuis que le peuple juif avait demandé un roi pour la première fois ; Absalom estima que c'était maintenant son tour de régner sur le peuple juif.
עֶשֶׂר שָׁנִים מָלַךְ שְׁמוּאֵל בְּעַצְמוֹ, שָׁנָה אַחַת שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל וּשְׁמוּאֵל, וּשְׁתַּיִם שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל בְּעַצְמוֹ, וּשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שֶׁמָּלַךְ דָּוִד.
Mishna 1
MICHNA : Il existe une halakha transmise à Moïse au Sinaï selon laquelle cinq offrandes pour le péché sont impropres au sacrifice sur l'autel, sans remède, et sont donc laissées pour mourir. Ce sont : la progéniture d'une offrande pour le péché ; le substitut d'une offrande pour le péché ; une offrande pour le péché dont le propriétaire est mort ; une offrande pour le péché dont le propriétaire a obtenu l'expiation par une autre offrande pour le péché, lorsque l'originale avait été perdue ou volée puis retrouvée ; et une offrande pour le péché dont la première année depuis la naissance est passée. La michna poursuit en distinguant offrandes individuelles et communautaires : une offrande pour le péché individuelle dont le propriétaire a obtenu l'expiation par une autre après sa perte est laissée pour mourir, mais dans le cas d'une offrande pour le péché communautaire, elle ne l'est pas.
מַתְנִי׳ חַטַּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ — מֵתָה, וְשֶׁל צִבּוּר — אֵינָהּ מֵתָה.(משנה)
Rabbi Yehouda dit : même une offrande pour le péché communautaire doit être laissée pour mourir. Rabbi Shimon dit : de même que nous avons constaté pour la progéniture d'une offrande pour le péché, pour le substitut d'une offrande pour le péché et pour une offrande pour le péché dont le propriétaire est mort que ces règles s'appliquent à une offrande individuelle et non à une offrande communautaire, il en va de même pour une offrande dont le propriétaire a obtenu l'expiation par une autre et pour une offrande dont la première année est passée : ces cas sont énoncés pour l'individuel, et non pour la communauté.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּמוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָה מָצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת, וּבִתְמוּרַת חַטָּאת, וּבְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ — דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד וְלֹא בְּצִבּוּר, אַף שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ וְעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ — בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים וְלֹא בְּצִיבּוּר.
Guémara
GUEMARA : Les Sages ont enseigné dans une baraïta : que nous apprend le verset lorsqu'il dit : « Et s'il apporte un agneau comme son offrande pour le péché, il l'apportera, une femelle sans défaut » (Vayikra 4, 32) ? D'où déduit-on que si quelqu'un a séparé son offrande pour le péché et qu'elle fut perdue, qu'il en a séparé une autre à sa place et que la première fut retrouvée vivante — les deux se tenant aptes au sacrifice — il peut apporter celle qu'il veut ? Le verset dit : « une offrande pour le péché ». On aurait pu penser qu'il doit apporter les deux ; c'est pourquoi la suite du verset dit : « il l'apportera » — une seule, et non deux.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַהוּ אוֹמֵר חַטָּאת ״יָבִיא״? מִנַּיִן לְמַקְדִּישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה קַיֶּימֶת, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת — מִנַּיִן שֶׁאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יָבִיא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״חַטָּאת״. יָכוֹל יָבִיא שְׁתֵּיהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְבִיאֶנָּה״ — אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם.
La Guemara demande : et cette seconde bête, que devient-elle ? Rav Hamnuna dit qu'il est enseigné dans une baraïta : Rabbi Yehouda dit qu'elle est laissée au pâturage jusqu'à ce qu'elle devienne impropre, puis rachetée et l'argent sert à acheter une offrande de don. Rabbi Shimon dit qu'elle doit être laissée pour mourir, car il s'agit d'une offrande pour le péché individuelle dont le propriétaire a obtenu l'expiation par une autre.
וְאוֹתָהּ שְׁנִיָּה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר רַב הַמְנוּנָא, תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תִּרְעֶה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תָּמוּת.
La Guemara demande : mais Rabbi Yehouda a-t-il vraiment dit qu'elle est laissée au pâturage ? N'avons-nous pas entendu dans la michna que Rabbi Yehouda prescrit qu'elle doit mourir ? La Guemara répond : inversez les noms dans la baraïta — Rabbi Yehouda dit qu'elle doit mourir, Rabbi Shimon dit qu'elle est laissée au pâturage. La Guemara objecte : mais Rabbi Shimon a-t-il vraiment dit qu'elle est laissée au pâturage ? N'a-t-il pas dit : il y a cinq offrandes pour le péché qui sont laissées pour mourir, dont celle dont le propriétaire a obtenu l'expiation par une autre ?
וּמִי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תִּרְעֶה? וְהָא רַבִּי יְהוּדָה ״תָּמוּת״ שָׁמְעִינַן לֵיהּ! אֵיפוֹךְ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּמוּת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תִּרְעֶה. וּמִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תִּרְעֶה? וְהָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת!
Plutôt, la Guemara explique — en réalité, n'inversez pas les opinions, et il n'y a pas de contradiction. Ici, où Rabbi Yehouda dit dans la baraïta que la seconde bête doit être laissée au pâturage, il s'agit d'un animal perdu au moment de la séparation du substitut, mais retrouvé avant que le second ne soit sacrifié — puisqu'il fut retrouvé avant l'autre, il est laissé au pâturage. Là, dans la michna où Rabbi Yehouda dit qu'il doit mourir, il s'agit d'un animal encore perdu au moment de l'expiation, c'est-à-dire lorsque le substitut fut sacrifié.
אֶלָּא (אֲמַר לֵיהּ) לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — בַּאֲבוּדָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, כָּאן — בַּאֲבוּדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה.
Et si vous préférez, dites plutôt : dans les deux cas — baraïta et michna — il s'agit d'un animal perdu seulement au moment de la séparation du second, et pourtant il n'y a pas de contradiction. Ici, dans la michna, Rabbi Yehouda prescrit qu'il doit mourir conformément à l'avis de Rabbi Yehouda haNassi dans une michna (22b), selon lequel même si l'animal n'était perdu qu'au moment de la séparation du second et fut retrouvé avant le sacrifice de celui-ci, il doit quand même mourir. Là, dans la baraïta, Rabbi Yehouda dit qu'il est laissé au pâturage conformément à l'avis des Sages dans cette même michna, qui contestent Rabbi Yehouda haNassi et règlent qu'il ne meurt que s'il n'était pas encore retrouvé lorsque l'animal de remplacement fut sacrifié.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, וְלָא קַשְׁיָא — הָא רַבִּי יְהוּדָה אַלִּיבָּא דְּרַבִּי, הָא רַבִּי יְהוּדָה אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן.
§ La michna enseignait que Rabbi Yehouda dit : même une offrande pour le péché communautaire doit être laissée pour mourir si la communauté a déjà obtenu l'expiation par un autre animal. La Guemara demande : mais existe-t-il quelqu'un qui ait dit qu'une offrande pour le péché communautaire dont les propriétaires ont obtenu l'expiation par une autre après sa perte doit être laissée pour mourir ?
וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר חַטַּאת צִיבּוּר שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלִים מֵתָה?
Rachi
עשר שנים מלך שמואל בעצמו - יחידי בלא שאול הלכך שנה עשירית אינה נמנית באותן מ' שנה. ל"ז מלך דוד קודם למרדו של אבשלום הא מילתא פירש רבי במקום אחר כן שנה עשירית לשמואל היתה לגדולתו של שמואל ולא נפקא לן מקרא בהדיא אלא מדלא משכחת לה מ' שנה למניינא אחרינא וצא וחשוב למיתתו של עלי שהיא תחילת גדולתו של שמואל עד שנת מרדו של אבשלום מ"ט שנה י"ג לשמואל ושאול ושלשים ושש לדוד ועלי מת כשנשבה הארון שנא' (שמואל א ד׳:י״ח) ויהי כהזכירו וגו' וכתיב (שם ו) ויהי ארון ה' בשדה פלשתים ז' חדשים הביאוהו פלשתים (שם ז) ויבאו אנשי קרית יערים וגו' וכשמלך דוד בירושלים על כל ישראל הביא משם את הארון כדכתיב (שם ב ו) ויוסף עוד דוד וגו' וכתיב (שם א ז) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו כ' שנה צא מהן ז' שנים שמלך דוד בחברון ומהן מלך שמואל בעצמו י"א שנה ושאול עם שמואל ב' שנים כדכתיב (שם יג) ושתי שנים מלך וגו' ושמואל לא מת קודם לשאול אלא ד' חדשי' שכך מפורש בספר שמואל (שם כה) ושמואל מת וגו' וכתיב בתריה (שם כז) ויאמר דוד [וגו'] עתה אספה יום אחד ביד שאול וגו' וברח לו אל אכיש עד שמת שאול וכתיב (שם) ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים ימים וד' חדשים מצינו י"ג שנים לשמואל ושאול משמת עלי עד שמלך דוד ושלשים ושש לדוד כשמרד אבשלום הרי ארבעים וכו' צא מהן ט' שנים לשמואל קודם ששאלו להם מלך הרי מ' שנים מששאלו המלוכה עד שנת מרדו של אבשלום ועד בכלל והכי תניא בסדר עולם היא שנת שלשים ושש למלכות דוד וה"ג עשר שנים מלך שמואל בעצמו ושנה אחת שמלך שאול בעצמו ושלשים ושש לדוד ואני הוספתי משלי על זה. ועוד צא וחשוב נמי מלידתו של שמואל ותמצא כמו כן שי"ג שנה נהג שמואל שררה על ישראל דאמר מר בסדר עולם ועלי הכהן יושב על הכסא והיא מרת נפש וגו' ובאותה שנה נתמנה עלי להיות שופט על ישראל והוא שפט את ישראל ארבעים שנה צא מהן שנה אחת לעיבורו נמצא שמואל בן ל"ט שנה בשעה שנתנבא ועלה לגדולה דמשעה שמת עלי זרחה שמשו של שמואל י"ג שנה לשררותו דכל שנותיו לא היו אלא נ"ב כדנפקא לן בעלמא (מ"ק כג) מעד הגמל הנער דהיינו כ"ד חדש כדי הנקת תינוק והדר וישב שם עד עולם עולמו של יובל דהיינו נ' שנה ובהללו י"ג שנה היו מובלעים השתי שנים שמלך שאול שהרי שניהם מתו בשנה אחת כדמפרש למעלה:
מתני' שכיפרו הבעלים - שאבדה ונתכפר באחרת ונמצאת הראשונה:,ושל ציבור - שכפרו באחרת:,אינה מתה - דחטאות המתות (הפנימיות) הלכה למשה מסיני בהא מסכתא וס"ל לת"ק דשל יחיד גמירי ולא של ציבור:
תמות - דבצבור נמי גמירי:,אמר רבי שמעון מה מצינו כו' - כלומר קי"ל חמשה חטאות מתות חטאת שמתו בעליה ושכפרו בעליה ושעיברה שנתה ולד חטאת ותמורת חטאת וכי היכי דתלת מינייהו לאו בציבור גמירי דהא לא משכחת להו בקרבנות צבור ולד חטאת (לא משכחת בציבור) דאין נקבה בציבור ותמורת חטאת נמי אין קרבן ציבור עושה תמורה ושמתו בעליה אין הציבור מתים כדאמרי' לקמן בגמרא: ,אף שכפרו בעליה ושעברה שנתה - אע"ג דמצינן לאשכוחינהו בציבור לא גמירי דמתות:
גמ' מהו אומר חטאת יביא - למה לי למיכתב (ויקרא ד׳:ל״ב) אם כבש יביא קרבנו לחטאת לכתוב אם כבש קרבנו לחטאת וגו':,יביאנה - סיפיה דקרא נקבה תמימה יביאנה:
ר' שמעון אומר תמות - דחטאת יחיד שכיפרו בעליה היא:
והאמר רבי יהודה תמות - דהכי שמעת ליה במתני' אפי' גבי ציבור וכל שכן יחיד: ,והאמר ר"ש - במתני' גבי יחיד חמשה חטאות מתות וקחשיב להך חטאת שכפרו בעליה וקתני ביחיד דברים אמורים:
אבודה בשעת הפרשה - שלא בשעת כפרה דנמצאת הראשונה קודם שנתכפר בשניה כדקתני בברייתא בההיא קאמר רבי יהודה דתרעה דלא גמירי דמתה לרבי יהודה אלא היכא דנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים ודקתני מתניתין תמות באבודה בשעת כפרה גרסינן דאף בשעת כפרתו בשניה היתה עדיין הראשונה אבודה:
אידי ואידי בשעת הפרשה - שנמצאת קודם כפרת השניה ומתניתין דקאמר לרבי יהודה תמות רבי יהודה קאמר לה אליבא דרבי דאמר לקמן בפרק ולד חטאת (תמורה דף כב:) במשנה אבודה בשעת הפרשה אע"פ שנמצאת קודם כפרה מתה וברייתא דקאמר רבי יהודה תרעה אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי קאמר לה דאמרי אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים:
ומי איכא למ"ד כו' - אמתני' פריך:
Tossafot
ושלשים ושש שמלך דוד - ה"ג והיינו ארבעים שנה מששאלו להם מלך ושנת עשירית לשמואל ששאלו להן מלך היה מן המנין של ארבעים שנה ומנלן דשמואל שפט ישראל י"ג שנה שהרי כשמת עלי אז נשבה הארון כדכתיב ויהי בהביא את ארון האלהים ואז נתמנה שמואל מיד אחר מיתת עלי וכתיב ויהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים והביאוהו בקרית יערים ודוד כשמלך על ישראל לקחו משם והביאו בירושלים כדכתיב ויוסף עוד דוד וגו' וכתיב ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו (עד) עשרים שנה צא מהן שבע שנים שמלך דוד בחברון נשתיירו י"ג שנה לשמואל ושאול משמת עלי ונשבה הארון עד שמת שאול ומלך דוד בחברון ומהן מלך שמואל בעצמו עשר שנים ושנה אחת שמלך שמואל ושאול פי' באותה שנה שמשחו שמואל אותה שנה לא היתה שלימה לשאול שמקצתה היה שמואל נגיד על ישראל ושתי שנים שמלך שאול בעצמו וגם שמואל היה חי שהרי שמואל לא מת אלא ארבעה חדשים קודם שאול שכן מצינו מפורש בספר שמואל ושמואל מת וגו' וכתיב ויאמר דוד [וגו'] אספה יום אחד ביד שאול וברח לו אל אכיש עד שמת שאול וכתיב ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים ימים וארבעה חדשים מצינו י"ג שנים לשמואל ושאול משמת עלי (ומלך דוד) ושלשים ושש לדוד כשמרד אבשלום הרי מ"ט צא מהן ט' שנים קודם ששאלו להן מלך שהרי בשנה עשירית שאלו להן מלך והעשירית ממנין הארבעים הרי מ' שנים מששאלו מלך עד מרדו של אבשלום ועד בכלל והשלשה עשר שני' שמלך שמואל בעצמו ושנה אחת שמלך שאול ושמואל וב' שנים שמלך שאול בעצמו ושלשים ושש שמלך דוד ותימה לפ"ז הא דתניא בסדר עולם שמלך דוד חמש שנים אחר המרד שלשה שנים של רעב שנאמר (שמואל ב כ״א:א׳) ויהי רעב שלש שנים שנה אחר שנה ושנה של שיטה דכתיב (שם כד) וישוטו [בכל הארץ] ויבואו מקץ תשעה חדשים ועוד שנה שתיקן משמרות דכתיב (ד"ה א כו) בשנת ארבעים לדוד נדרשו וגו' צריך לומר ששנת המרד היתה שנה ראשונה של רעב ויש ספרים דגרסינן שלשים ושבע שמלך דוד ולפ"ז צ"ל שהתחיל הרעב שנה אחת קודם המרד וגם צ"ל ששנת עשר לשמואל ששאלו מלך אינו מן המנין של מ' שנה ואינו צריך למנות רק שלש שנים משאול ושלשים ושבעה מדוד הרי ארבעים ובסדר עולם תניא רבי נהוראי אמר שנת ל"ה למלכות דוד היה המרד ולפי דבריו לא מצינו מ' שנה מששאלו מלך עד שמרד אבשלום וי"מ למנות י"ג של שמואל כל שנותיו של שמואל הרמתי היו נ"ב שנה שהרי כשהגמל שמואל הביאתו חנה לירושלים ואז היה לו מסתמא ב' שנים כדרך הנקת תינוק וכתיב וישב שם עד עולם והיינו נ' שנים דהוא עולמו של יובל ותפלת חנה היתה יום שנתמנה עלי וקיי"ל דארבעים שנה שפט עלי את ישראל צא מהן שנה מעיבורו דשמואל נשתיירו ל"ט שנה דעלי נשתיירו י"ג שנים לשמואל דמיד כשמת עלי נתמנה שמואל דאמר מר (קדושין דף עב:) וזרח השמש ובא השמש עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל נמצא דשררתו של שמואל התחילה כשהיה בן ל' ותשע ונמשכה י"ג שנה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.