Guémara
…équivalente à deux. Et quelle est cette faute ? L'idolâtrie, comme il est écrit : « Car Mon peuple a commis deux maux : ils M'ont abandonné, Moi la source d'eaux vives, pour se creuser des citernes — des citernes crevassées qui ne tiennent pas l'eau » (Yirmeyahou 2, 13) ; et il est écrit au sujet du peuple juif : « Car passez aux îles des Kittim et voyez, envoyez vers Kédar et observez bien, et voyez s'il s'est produit chose semblable. Une nation a-t-elle changé de dieux — et ce ne sont même pas des dieux ? Mais Mon peuple a échangé sa gloire contre ce qui ne profite point » (Yirmeyahou 2, 10-11).
שְׁקוּלָה כִּשְׁתַּיִם, וּמַאי נִיהוּ — עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים״, וּכְתִיב בְּהוּ: ״כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וְגוֹ׳ הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל״.
Il est enseigné dans une baraïta au sujet de ce verset : les Kittim — c'est-à-dire les habitants des îles de Kittim — adorent le feu, et les habitants de Kédar adorent l'eau ; et bien qu'ils sachent que l'eau éteint le feu, ils n'ont pourtant pas changé de dieu. Mais « Mon peuple a échangé sa gloire contre ce qui ne profite point ».
תָּנָא: כּוּתִיִּים עוֹבְדִים לָאֵשׁ, וְקֵדָרִיִּים עוֹבְדִין לַמַּיִם, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ — לֹא הֵמִירוּ אֱלֹהֵיהֶם, ״וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל״.
Et Rav Na'hman dit à Rabbi Yits'hak : que signifie ce qui est écrit : « Et il advint, lorsque Chmouel fut vieux » (I Chmouel 8, 1) ? Or Chmouel devint-il vraiment si vieux ? Mais il n'avait que cinquante-deux ans à sa mort, comme l'a dit le Maître dans une baraïta qui traite du châtiment divin du karet : celui qui meurt à l'âge de cinquante-deux ans n'est pas tenu pour avoir subi la mort prématurée du karet, car tel est l'âge de la mort de Chmouel de Rama. Cela montre que Chmouel mourut à l'âge relativement jeune de cinquante-deux ans.
וַאֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל״, וּמִי סִיב שְׁמוּאֵל כּוּלֵּי הַאי? וְהָא בַּר חֲמִישִּׁים וּשְׁתַּיִם הֲוָה, דְּאָמַר מָר: מֵת בַּחֲמִישִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, זֶהוּ מִיתָתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי.
Rabbi Yits'hak dit à Rav Na'hman que Rabbi Yo'hanan a dit ainsi : la vieillesse fondit sur lui — ce qui le fit paraître plus âgé que son âge réel —, comme il est écrit : « Je regrette d'avoir fait régner Saül » (I Chmouel 15, 11). Chmouel dit devant Dieu : Maître du monde, Tu m'as compté l'égal de Moïse et d'Aaron, comme il est écrit : « Moïse et Aaron parmi Ses prêtres, et Chmouel parmi ceux qui invoquent Son Nom » (Téhilim 99, 6). De même que, pour Moïse et Aaron, l'œuvre de leurs mains ne fut pas annulée de leur vivant, de même que l'œuvre de mes mains ne soit pas annulée de mon vivant : j'ai oint Saül ; n'annule pas, de grâce, son règne.
אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זִקְנָה קָפְצָה עָלָיו, דִּכְתִיב: ״נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שְׁקַלְתַּנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, דִּכְתִיב: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״, מָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא בָּטְלוּ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם בְּחַיֵּיהֶם, אַף אֲנִי לֹא יִתְבַּטֵּל מַעֲשֵׂה יָדַי בְּחַיַּי.
Le Saint, béni soit-Il, dit : comment ferai-Je ? Que Saül meure maintenant — Chmouel ne le permet pas, lui qui a supplié que Saül ne meure point. Que Chmouel meure jeune, Saül s'éteignant aussitôt après — on murmurera à son sujet, se demandant quelle faute Chmouel a commise pour mériter une fin si précoce. Que ni Saül ni Chmouel ne meurent — mais le temps du règne de David est déjà arrivé, et un règne n'empiète pas sur un autre ni n'en retranche le temps imparti, fût-ce de l'épaisseur d'un cheveu [nima].
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵיכִי אֶעֱבֵיד? לֵימוּת שָׁאוּל — לָא קָא שָׁבֵיק שְׁמוּאֵל, לֵימוּת שְׁמוּאֵל אַדְּזוּטַר — מְרַנְּנִי אַבָּתְרֵיהּ. לָא לֵימוּת שָׁאוּל וְלָא לֵימוּת שְׁמוּאֵל — כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת דָּוִד, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא.
C'est pourquoi le Saint, béni soit-Il, dit : Je ferai fondre sur lui la vieillesse, et chacun pensera que Chmouel est âgé. Tel est le sens de ce qui est écrit : « Et Saül était assis à Guiva, sous le tamaris, à Rama » (I Chmouel 22, 6). Or qu'a donc Guiva à voir avec Rama — ce sont deux lieux distincts ? Plutôt, le verset vient te dire : qui a fait que Saül demeurât à Guiva [c'est-à-dire qu'il régnât] deux ans et demi ? La prière de Chmouel de Rama.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַקְפִּיץ עָלָיו זִקְנָה. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֶשֶׁל בָּרָמָה״, וְכִי מָה עִנְיַן גִּבְעָה אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מִי גָּרַם לְשָׁאוּל שֶׁיָּשַׁב בַּגִּבְעָה שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה — תְּפִלָּתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי.
La Guemara demande : et un homme est-il écarté devant un autre homme ? Autrement dit, la vie de Chmouel est-elle abrégée simplement parce que le temps du règne de David est arrivé ? La Guemara répond : oui, car Rabbi Chmouel bar Na'hmani a dit que Rabbi Yo'hanan a dit : que signifie ce qui est écrit : « C'est pourquoi Je les ai taillés par les prophètes, Je les ai tués par les paroles de Ma bouche » (Hochéa 6, 5) ? Il n'est pas dit « par leurs actes », mais « par les paroles de Ma bouche » — c'est-à-dire que Dieu met parfois fin à la vie d'un individu par le seul effet de Son décret. Il appert donc qu'un homme est bel et bien écarté devant un autre homme.
וּמִי מִידְּחֵי גַּבְרָא מִקַּמֵּי גַּבְרָא? אִין, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״עַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי״ — ״בְּמַעֲשֵׂיהֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״בְּאִמְרֵי פִי״, אַלְמָא: מִידְּחֵי גַּבְרָא מִקַּמֵּי גַּבְרָא.
§ Dans le prolongement des questions de Rav Na'hman à Rabbi Yits'hak, la Guemara rapporte : Rav Na'hman et Rabbi Yits'hak étaient assis et mangeaient ensemble lors d'un repas. Rav Na'hman dit à Rabbi Yits'hak : que le Maître dise quelque chose — partage avec moi une idée de Torah. Rabbi Yits'hak lui dit que Rabbi Yo'hanan a dit : on ne parle pas pendant le repas, de peur que la trachée ne devance l'œsophage : la nourriture est destinée à entrer dans l'œsophage, et lorsqu'on parle, la trachée s'ouvre et la nourriture risque d'y pénétrer. C'est pourquoi on ne doit pas parler pendant le repas, car on pourrait venir au danger de s'étouffer.
רַב נַחְמָן וְרַבִּי יִצְחָק הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוּדְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק: לֵימָא מָר מִילְּתָא. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֶשֶׁט וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה.
Une fois qu'ils eurent mangé, Rabbi Yits'hak lui dit que Rabbi Yo'hanan a dit ainsi : Yaakov notre père n'est pas mort. Rav Na'hman lui demanda, surpris : est-ce donc en vain que les pleureurs l'ont pleuré, que les embaumeurs l'ont embaumé et que les fossoyeurs l'ont enseveli ? Rabbi Yits'hak lui répondit : c'est un verset que j'interprète, car il est dit : « Et toi, ne crains pas, Mon serviteur Yaakov, dit l'Éternel, et ne t'effraie pas, Israël, car voici que Je te sauve de loin, et ta descendance du pays de leur captivité » (Yirmeyahou 30, 10). Ce verset met Yaakov en regard de sa descendance : de même que sa descendance sera vivante lors de la rédemption, de même Yaakov lui-même est vivant.
בָּתַר דִּסְעוּד אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי בִּכְדִי סְפַדוּ סַפְדָּנַיָּא וַחֲנַטוּ חָנְטַיָּיא וּקְבַרוּ קַבָּרַיָּיא? אֲמַר לֵיהּ: מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה׳ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם״, מַקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ: מָה זַרְעוֹ בַּחַיִּים — אַף הוּא בַּחַיִּים.
Rabbi Yits'hak dit : quiconque dit « Ra'hav, Ra'hav » connaît aussitôt une émission séminale, à cause de l'éveil du désir que provoquait la grande beauté de Ra'hav. Rav Na'hman lui dit : moi, je dis « Ra'hav » et cela ne me fait aucun effet ! Rabbi Yits'hak lui dit : lorsque j'ai dit cela, je visais précisément un homme qui l'avait connue et qui l'avait fréquentée — pour quiconque avait rencontré Ra'hav en personne, la seule mention de son nom éveillait le désir.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הָאוֹמֵר ״רָחָב״ ״רָחָב״ מִיָּד נִקְרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אֲנָא אָמֵינָא וְלָא אִיכְפַּת לִי! אֲמַר לֵיהּ: כִּי קָאָמֵינָא, בְּיוֹדְעָהּ וּבְמַכִּירָהּ.
La Guemara rapporte : lorsqu'ils prirent congé l'un de l'autre, Rav Na'hman dit à Rabbi Yits'hak : que le Maître me bénisse ! Rabbi Yits'hak lui dit : je vais te dire une parabole. À quoi la chose ressemble-t-elle ? À un homme qui cheminait dans le désert ; il était affamé, fatigué et assoiffé, et il trouva un arbre dont les fruits étaient doux, dont l'ombre était belle, et sous lequel passait un canal d'eau. Il mangea de ses fruits, but de son eau et s'assit à son ombre.
כִּי הֲווֹ מִיפַּטְרִי מֵהֲדָדֵי, אֲמַר לֵיהּ: לִיבָרְכַן מָר! אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְהָיָה רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא, וּמָצָא אִילָן שֶׁפֵּירוֹתָיו מְתוּקִין וְצִלּוֹ נָאֶה וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו. אָכַל מִפֵּירוֹתָיו, וְשָׁתָה מִמֵּימָיו, וְיָשַׁב בְּצִילּוֹ.
Et lorsqu'il voulut s'en aller, il dit : arbre, arbre, par quoi te bénirai-je ? Si je te dis que tes fruits soient doux — voici, tes fruits sont déjà doux ; que ton ombre soit belle — voici, ton ombre est déjà belle ; qu'un canal d'eau passe sous toi — voici, un canal d'eau passe déjà sous toi. Plutôt : que telle soit la volonté divine, que tous les plants qu'on plantera de toi…
וּכְשֶׁבִּיקֵּשׁ לֵילֵךְ, אָמַר: אִילָן אִילָן, בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם אוֹמַר לְךָ שֶׁיְּהוּ פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין — הֲרֵי פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין, שֶׁיְּהֵא צִילְּךָ נָאֶה — הֲרֵי צִילְּךָ נָאֶה, שֶׁתְּהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ — הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ, אֶלָּא: יְהִי רָצוֹן שֶׁכׇּל נְטִיעוֹת שֶׁנּוֹטְעִין מִמְּךָ
Rachi
ששקולה כשתים – דכותיים וקדריים כדמפרש שהרעו משניהן לא הבינו מהן דכותיים וקדרים אע"פ שיראתם פחותה לא רצו להמיר ועמי המירו באחר ולא עוד אלא בלא יועיל:
והאמר מר – במועד קטן (דף כח.) זו מיתתו של שמואל הרמתי ולא כרת היא במסכת שמחות (פ"ג) מפרש מת בכך שנים זו היא מיתת כרת בכך וכך זו היא מיתת אסכרה:,ימיו של שמואל נ"ב שנה – דכתיב עד יגמל הנער וגו' דשיבירי"ר בלע"ז וכ"ד חדשים נקרא תינוק וכתיב (שמואל א א׳:כ״ב) וישב שם עד עולם עולמו של לוי חמשים שנה שנאמר (במדבר ח׳:כ״ה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (בבכורות) ירושלמי ובסדר עולם תמצא כשני דפין תוספת על זה:
קפצה – הלבין שערו:,נחמתי – ורצה הקב"ה להורגו מיד: ,שקלתני כמשה ואהרן דכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו' – שוין הן:,מעשה ידיהן – יהושע אף הוא היה תלמידו של אהרן כדאמרי' בעירובין (דף נד:) יצא משה ושנה להן אהרן פירקו:
כי זוטר – בחור:,מרנני כולי עלמא אבתריה – דאמרי מדמית זוטר שמא ח"ו עבירה היתה בו:
וכי מה ענין גבעת בנימין אצל רמה – בהר אפרים:,שישב ב' שנים ומחצה – כדמפרש בסדר עולם שמלך מחצית שנת עשתי עשרה ושנים עשרה ושלשה עשר ושמואל מת בתוך שנת שלש עשרה לסוף שמונה חדשים:
מי מידחי גברא כו' – דאידחי שמואל מקמי דוד:,במעשיהם לא נאמר – דמשמע בעבור חטא:,אלא באמרי פי – מפני דבר שגזרתי כגון האי מעשה דשמואל:
ה"ג לימא לן מר מידי – ולא גרסינן חד לחבריה:,שמא יקדים קנה – כשיוציא הקול נפתח אותו כובע שעל פי הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן ולפיכך לא אומר לך כלום מאכל ומשתה הולך דרך הושט:
לא מת – אלא חי הוא לעולם:,בכדי – וכי בחנם ספדו ספדיא וחנטו חנטיא דכתיב ביה (בראשית נ) ויחנטו (אותו) ויספדו (לו):,מקרא אני דורש – והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת:,מה זרעו בחיים – כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים החיים הוא מקבץ שהן בשבי שהמתים אינן בשבי:,אף הוא בחיים – שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו' ודרשינן ישראל סבא ודחנטו חנטיא נדמה להם שמת אבל חי היה:
כל האומר רחב רחב מיד נקרי – נעשה בעל קרי:,לא איכפת לי – איני חושש:,ביודעה – היינו נמי מכירה:
כי הוה מיפטר – רב נחמן מרב יצחק:,ופירותיו מתוקין – לרעב:,והיה צילו נאה – שזה צריך לאדם עייף לנוח תחתיו:,ואמת המים – לצמא:
Tossafot
ומי סיב שמואל והא בר נ"ב שנין הוה וכו'. ועתה (אפי') חיי שמואל נ"ב שנה שהרי בשנה ראשונה שהיה עלי ממונה לכ"ג נולד שמואל כדכתיב (שמואל א א׳:ט׳) ועלי יושב כלומר אותו יום נתיישב ונתמנה ועלי היה נביא ושופט ארבעים שנה כדמפרש בקרא ושמואל היה נביא ושופט י' שנים קודם מלכות שאול כדאיתא בסדר עולם נמצא שהיה שמואל בן מ"ט שנה כשפסק מלהיות שופט וחצי שנה שבשנה ראשונה שהיה עלי נביא נולד ותרתין שנין ופלגא דשאול המלך הרי נ"ב שנין ולהכי קא פריך ומי סיב ומורי ש"י חשיב הני ארבעים שנה דעלי קודם שנשבה הארון ובאותו יום שנשבה מת כדכתיב ויהי כהזכירו ארון האלהים ויפול אחורנית ותשבר מפרקתו וגו' והארון היה בבית אבינדב בגבעה עשרים שנה כדכתיב (שמואל א ז׳:ב׳) וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה' ומיד כשמלך דוד בירושלים דהיינו לאחר כשמלך בחברון שבע שנים ומחצה הביאו לשם צא וחשוב ארבעים שחיה עלי עם עשרים שנה שהיה הארון בבית אבינדב היינו ששים נמצא שהיה ששים שנה משנולד שמואל עד שבא הארון בירושלים אע"ג דנולד בשנה הראשונה א"כ נכי לפחות חצי שנה דהריון אותן שבעה חדשים היה הארון בשדה פלשתים דלא קא חשיב ומלי' להנהו דשעת הריון נמצא שהיה שמונה שנים ממיתת שמואל עד שבא הארון לירושלים שהרי היה ששה חדשים ממיתת שמואל קודם שמשחו דוד למלך בחברון ומלך שם שבע שנים ומחצה ומיד מלך בירושלים והביא הארון ועתה הסר שמונה שנים מן ששים שנים שהיה משנולד שמואל עד הבאת הארון וישאר נ"ב שנים:
יעקב אבינו לא מת. וכן משמע דכתיב ויגוע ולא כתיב וימת כדמפרש בסוטה (דף יג.) גבי מעשה דחושים:
ביודעה ומכירה קאמינא. פי' ביודעה שבא עליה ומכירה שראה אותה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.