Guémara
En revanche, s'il était vêtu de ses habits, ses sandales aux pieds et ses bagues aux doigts [lorsqu'il entra dans une maison frappée de la plaie de lèpre, le néga'], lui devient impur aussitôt, tandis qu'eux — les habits, les sandales et les bagues — restent purs tant qu'il ne séjourne pas dans la maison le temps de manger une demi-miche de pain [kedei akhilat pras]. Ce calcul se fait d'après du pain de blé, qui se mange plus vite, et non d'après du pain d'orge ; et il vise celui qui est accoudé et le mange accompagné d'un mets ou d'un condiment, ce qui accélère le repas. Voilà une mesure de la Torah rattachée précisément au blé.
הָיָה לָבוּשׁ כֵּלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו — הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִים עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, פַּת חִטִּין וְלֹא פַּת שְׂעוֹרִין, מֵיסֵב וְאוֹכֵל בְּלִיפְתָּן.
L'orge sert elle aussi de base à une mesure, ainsi que nous l'avons appris dans une mishna : un os [provenant d'un cadavre] de la taille d'un grain d'orge transmet l'impureté par contact et par portage, mais il ne la transmet pas par « tente » [ohel] — c'est-à-dire que si cet os se trouve à l'intérieur d'une maison, il ne rend pas impurs tous les objets qui s'y trouvent.
שְׂעוֹרָה — דִּתְנַן: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה — מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.
La mesure que la vigne détermine est la quantité d'un revi'it de vin pour le nazir. Le nazir, à qui il est interdit de boire du vin, encourt la flagellation s'il en boit cette mesure.
גֶּפֶן — כְּדֵי רְבִיעִית יַיִן לְנָזִיר.
La figue renvoie à la mesure d'une « grosse figue sèche » [kigrogeret] pour les lois du transport d'un domaine à l'autre le Chabbat. On est passible [pour avoir transporté] de la nourriture propre à la consommation humaine le Chabbat, à condition d'en avoir transporté l'équivalent d'une figue sèche.
תְּאֵנָה — כִּגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת.
La grenade enseigne la mesure suivante, ainsi que nous l'avons appris dans une mishna : tous les ustensiles de bois appartenant à des particuliers [devenus impurs] redeviennent purs lorsqu'ils sont brisés — car un ustensile brisé ne peut plus contracter ni conserver l'impureté. Ils sont considérés comme brisés s'ils sont percés d'un trou de la taille d'une grenade.
רִמּוֹן — דִּתְנַן: כָּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָתִּים — שִׁיעוּרָן כְּרִמּוֹנִים.
Les Sages ont interprété [le verset] « un pays d'huile d'olive et de miel » (Devarim 8, 8) ainsi : un pays dont toutes les mesures sont « de la taille d'une olive » [kezaïtim]. La Guemara objecte : t'imaginerais-tu vraiment qu'il s'agisse d'un pays dont toutes les mesures sont d'une olive ? Mais n'y a-t-il pas justement celles que l'on vient de mentionner plus haut [grain d'orge, revi'it, figue sèche, grenade], qui ne sont pas d'une olive ? Dis plutôt : un pays dont la plupart des mesures sont d'une olive — car la plupart des mesures touchant aux aliments interdits (les graisses, le sang, le piggoul, le notar, un aliment impur, le nerf sciatique) sont d'une olive ; de même que les mesures à partir desquelles un cadavre transmet l'impureté par « tente » et une charogne par contact.
״אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן (וּדְבָשׁ)״ — אֶרֶץ שֶׁכׇּל שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. ״כָּל שִׁיעוּרֶיהָ״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! הָא אִיכָּא הָנֵי דְּאָמְרִינַן! אֶלָּא אֵימָא: שֶׁרוֹב שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים.
Le « miel » — c'est-à-dire les dattes dont on extrait le miel de datte — fixe lui aussi une mesure : s'agissant de la consommation à Yom Kippour, on n'est passible que si l'on mange le volume d'une « grosse datte » [koteveth].
דְּבָשׁ — כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
[De tout ce qui précède, on conclurait :] il appert que toutes ces mesures halakhiques sont tirées de ce verset de la Torah, et qu'elles ne sont pas des halakhot transmises à Moché au Sinaï ! La Guemara réfute cet argument : mais peux-tu vraiment le soutenir ? Ces mesures sont-elles donc explicitement écrites dans la Torah [pour chacune des lois ci-dessus] ? [Non.] Elles sont plutôt des halakhot transmises à Moché au Sinaï, et le verset cité n'est qu'un simple appui [asmakhta] pour ces halakhot, non leur véritable source.
אַלְמָא דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! וְתִסְבְּרָא? שִׁיעוּרִין מִי כְּתִיבִי? אֶלָּא הִלְכְתָא נִינְהוּ, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא.
[On avait enseigné plus haut que] Rabbi Hiya bar Achi a dit au nom de Rav que les lois régissant les interpositions [hatsitsot] qui invalident l'immersion rituelle sont des halakhot transmises à Moché au Sinaï. La Guemara conteste cette affirmation : celles-là aussi sont écrites dans la Torah, car il est écrit « il baignera sa chair dans l'eau » (Vayikra 14, 9), et les Sages en ont déduit que rien ne doit s'interposer entre sa chair et l'eau. Il appert donc que les lois d'interposition dérivent d'un verset de la Torah, et non d'une tradition orale !
חֲצִיצִין דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! דִּכְתִיב: ״וְרָחַץ (אֶת בְּשָׂרוֹ) בַּמַּיִם״, שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּיִם!
La Guemara répond : quand la halakha transmise à Moché vient enseigner, ce n'est pas au sujet d'une interposition sur la peau — laquelle dérive bien des versets de la Torah. Elle vient plutôt enseigner qu'une interposition dans les cheveux invalide l'immersion, conformément à l'avis de Rabba bar bar Hana ; car Rabba bar bar Hana a dit : un seul cheveu [nima] noué fait interposition et invalide l'immersion ; trois cheveux noués ensemble ne font pas interposition — car trois cheveux ne peuvent être noués assez serré pour que l'eau ne les pénètre pas ; quant à deux cheveux noués ensemble, je ne connais pas la halakha. [Cette règle relative aux cheveux] est une halakha transmise à Moché au Sinaï.
כִּי אֲתַאי הִלְכְתָא — לִשְׂעָרוֹ, כִּדְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה. דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא: נִימָא אַחַת קְשׁוּרָה — חוֹצֶצֶת, שָׁלֹשׁ — אֵינָן חוֹצְצוֹת, שְׁתַּיִם — אֵינִי יוֹדֵעַ.
La Guemara soulève une difficulté : la loi concernant les cheveux est, elle aussi, écrite dans la Torah ! Car on enseigne dans une braïta, à propos de ce qui est écrit « il baignera [eth] sa chair dans l'eau » : le mot superflu « eth » vient inclure ce qui est subordonné à sa chair — et qu'est-ce donc ? Ce sont ses cheveux. [Ainsi, de même que pour le corps, il ne peut y avoir d'interposition entre les cheveux et l'eau] — et cela aussi se déduit d'un verset !
שְׂעָרוֹ נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: ״וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם״, אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ, וּמַאי נִיהוּ — שְׂעָרוֹ!
La Guemara répond : quand la halakha transmise à Moché au Sinaï vient enseigner, ce n'est pas au sujet d'une interposition dans les cheveux — laquelle dérive bien d'un verset de la Torah. Elle vient plutôt enseigner conformément à l'énoncé de Rabbi Yits'haq ; car Rabbi Yits'haq a dit :
כִּי אֲתַאי הִלְכְתָא, לְכִדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק:
Rachi
היה לבוש כליו - דאיקרו להו בגדיו:,הוא טמא מיד - דכתיב והבא אל הבית יטמא:,והן טהורין עד שישהה - דכתיב (ויקרא י״ד:מ״ז) והאוכל בבית יכבס וגו' ודרשינן בת"כ אין לי אלא אוכל ושוכב אוכל בלא שוכב שוכב בלא אוכל לא אוכל ולא שוכב מניין ת"ל יכבס בגדיו ריבה שתי פעמים כתיב יכבס בגדיו ואם סופנו לרבות הכל מה ת"ל והאוכל ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה כדי אכילה וגופו טמא מיד דהכי כתיב והבא אל הבית יטמא ולא כתיב כיבוס בגדים והאוכל בבית דהיינו שוהה כדי אכילה יכבס בגדיו:,אכילת פרס - חצי ככר שיערו חכמים אותו למזון שתי סעודות לעירוב דתנן בעירובין (דף פב:) חציה לבית המנוגע:,פת חטין - שהייתה מועטת משל שעורים:,מיסב - דהיינו דרך אכילה מי שהוא מיסב הוא עסוק באכילה ואינו טרוד בדברים אחרים:
עצם כשעורה - מן המת:,ואינו מטמא באהל - כשיעור זה עד שיהא שדרה או גלגולת שלמה או רוב מנין אברי אדם:
גפן - מה שיערו בו:,כדי רביעית יין - בשאר איסורי נזיר דאיכא למאן דאמר במסכת נזיר (דף לד:) דחרצנים ולולבין ועליו מצטרפין לשיעור רביעית יין שאם יתנם לכוס מלא יין עד שיצא ממנו רביעית יין ואין דומה המשער בכוס מלא מים למשער ביין משום דיין עב הוא ואינו ממהר לצאת אלא נברץ ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים:
תאנה - מה שיערו בה:,כגרוגרת להוצאת שבת - שיערו בכל האוכלים:
כל כלי בעלי בתים שיעורן - בנקביהם:,כרמון - דעד שניקב כמוציא רמון שם כלי עליו ומקבל טומאה לפי שבעל הבית חס על כליו וכשהוא מוציא זיתים הוא משתמש בו רמונים אבל כלי אומן שעומד לימכר טהור בנקב כל שהוא:
רוב שיעוריה כזיתים - מת ונבילה ואיסור חלב ודם ופיגול ונותר וטמא וגיד הנשה:
דבש - כל מיני מתיקה קרויין דבש ותמרים מיני מתיקה הן:,כותבת - תמרה:,ליום הכפורים - דלא כתיב ביה אכילה אלא אשר לא תעונה (ויקרא כג) מידי דמייתב דעתיה ומפקע ליה מעינוי:
מי כתיבי - כלום כתיב בתורה עצם כשעורה ובית המנוגע בחטין וכן כולם:
ה"ג בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ כו':
נימא אחת קשורה - ומקפיד עליו חוצצת דמיהדק שפיר ולא עיילי בה מיא ואמרינן לקמן גזרינן על מיעוטו המקפיד:,שלש אינן חוצצות - לפי שהשער קשה ולא מיהדק שפיר ועיילי ביה מיא:
את הטפל לבשרו - יהא במים הטפל הדבוק:
Tossafot
גפן כדי רביעית יין לנזיר. פי' בקונטרס כדי רביעית בשאר איסורי נזיר דאיכא למאן דאמר במס' נזיר (דף לד:) דלולבין ועלין וחרצנין מצטרפין לשיעור רביעית יין דאם יתנם לכוס מלא יין ויצא ממנו רביעית יין ואינו דומה המשער בכוס מלא יין למשער בכוס מלא מים דיין עב ואינו ממהר לצאת אלא נברץ ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים ובריש עירובין (דף ד.) פי' בקונטרס גפן כדי רביעית יין לנזיר לחייבו מלקות משמע שרוצה לומר אם שתה רביעית יין ואין זה מענין האחרים דמשערינן בהו מילתא אחריתי וכמו שפירש כאן עיקר וכי האי גוונא תניא בתוספתא דנזיר כיצד הוא עושה מביא כוס מלא יין ומביא זית איגורי ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב ואם לאו פטור דברי ר' עקיבא ר' אלעזר בן עזריה אומר אינו חייב עד שישתה רביעית והשתא סוגיא דשמעתין כר' אלעזר בן עזריה ואין לחוש בכך דהכי נמי ההיא דעשר רביעית דפרק שלשה מינין (נזיר דף לח.) כוותיה ואע"ג דאמרינן התם בפלוגתא לא קמיירי לא חייש בהו אע"ג דפליג עלה רבי עקיבא ובנזיר נמי איכא בפלוגתא בפ' ג' מינין (נזיר דף לד.) דתנן ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה אומרת עד שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב ואמרינן בגמ' [דף לח:] ת"ק מדמה להו איסורי נזיר לשתיה ובאכילת עלין ולולבין נמי בעי רביעית כמו בשתיה ור' עקיבא סבר כיון דאמר קרא וענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל בכזית כלומר אף שתיה וקצת קשה לגירסא זו דהיכא אשכחן דמצריך רביעית במידי דאכילה וצריך לומר דמשמע ליה דכי קתני עד שיאכל מן הענבים כזית ה"ה בשתיה ומשנה ראשונה דאומרת עד שישתה רביעית ה"ה באכילה אלא מר נקיט אכילה משום דיליף מיניה לענין שתיה ומר נקיט שתיה משום דיליף מיניה לענין אכילה ור"ת גריס שם בנזיר ת"ק לא מדמה להו לכל איסורי נזיר לאכילה וכן מצא בספר ישן ויש ספרים שכתוב בהן ולא מדמי להו לאיסורי נזיר לשתיה והכל אחד אבל לאכילה ניחא טפי פי' משנה ראשונה מחלקת בין אכילה לשתיה ולא ילפינן מהדדי ולגירסא זו הויא אכילה בכזית לכולי עלמא ובשמעתין גרס ר"ת כזית יין לנזיר ואתיא ככ"ע ובמידי דאכילה וקשה לפי' ר"ת דמאי נפקא מינה דמשערינן אותו זית בכוס מלא יין דכן יכול לשער במים כמו יין במקום שישימו הזית איגורי בין ביין בין במים שם ישימו כמו כן החרצנים והזגים ואם נעמיד שמעתין במידי דשתיה כיון דאמרינן לחייב בשותה מה שמפיל שיעור כזית מן היין דהוא דבר מועט הא פשיטא דכיון דשתה יין דשעוריה. (מהכא) דאי אפשר לשערו אלא ביין וקצת משמע בירושלמי דנזיר כפר"ת דאכילה לכולי עלמא בכזית דקאמר התם משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין דהוו דרשינן שכר שכר מה שכר שנאמר להלן רביעית אף שכר האמור כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית:
כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. גבי כלי עץ מיתניא פי"ז דכלים אבל בכלי חרס תנן פ' שלישי דכלים [מ"א] העשוי לאוכלין שיעורן כזיתים העשוי למשקים כו' והא דאמר בסוף המצניע (שבת דף צה:) חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא זית טהור מלקבל זיתים ועדיין כלי הוא לקבל רמונים היינו אם יחדו לרמונים אבל סתמו כמוציא זית:,שיעורן כרמונים. במס' כלים פ' י"ז [מ"ד] תנן הרמונים שאמרו שלשה אחוזים זה בזה ולא שיהא צריך נקב גדול כל כך כדי שיצאו שלשתן בבת אחת אלא אחד לבד דהא אמר בסוף המצניע (שבת דף צה:) כמוציא רמון משמע רמון אחד דלא קאמר רמונים ועוד בפ' אלו קשרים (שבת דף קיב:) ובפ' עושין פסין (עירובין דף כד.) דבעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון מהו הוה ליה למינקט ניקב כמוציא רמון וסתמו וחזר וניקב כמוציא רמון וסתמו עד שהשלימו לשלשה רמונים מהו ונראה לפרש דהא דנקט שלשה רמונים אחוזים דאע"פ שמוציאם זה אחר זה אין נוחין לצאת דרך נקב צר כמו שהיה יוצא זה אחר זה בפני עצמו עוד יש לפרש דנקט שלשה אחוזים זה בזה משום דרמון דגדל יחידי בפני עצמו או שנים גדולים יותר מדאי והגדלים ארבעה אחוזים קטנים יותר מדאי אבל הגדלים שלשה בינונים ומשערים בהן: [וע"ע תוספות שבת קיב: ד"ה עד ותוספות עירובין ד: ד"ה שיעורן]:
אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא. מכאן קשה לגירסת הספרים דבפ' בתרא דיומא (דף פ. ושם) דא"ר יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני ופריך שיעורין מיכתב כתיבי ארץ חטה ומשני אלא אימא שיעורין של עונשין וקשה לאותה גירסא דמאי קפריך מיכתב כתיבי הא מסיק הכא דקרא אסמכתא היא ועוד מאי קמשני אימא שיעורין של עונשין הלא על השיעור הקשה מיכתב כתיבי ועוד דבכל דוכתא דמייתי האי קרא דשיעורין מייתי כולה מילתא דר' חנן דהכא ומתוך כך גריס התם בקונטרס עונשין מיכתב כתיבי אלא אימא שיעורין של עונשין ובפ' כיצד מברכין (ברכות ד' מא. ושם) משמע קצת דרשה גמורה דאמר רב (חמא אמר) ר' יצחק כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה שנאמר ארץ חטה וגו' והדר אמר ופליגא דר' חנין דאמר ר' חנין כל הפסוק לשיעורין נאמר ושמא למאי דמסיק התם ואידך שיעורין מי כתיבי לא פליגי:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.