Guémara
GUEMARA : Il a été énoncé que Rav Yehouda et Rav Eina divergeaient : l'un d'eux enseigne que cette célébration s'appelait la Réjouissance du Puisement [Simhat Beit haChoeva, de « choeva » = puiser], et l'autre enseigne qu'on l'appelait la célébration « importante » [hachouva]. Mar Zoutra dit : celui qui a enseigné « choeva » ne se trompe pas, et celui qui a enseigné « hachouva » ne se trompe pas non plus. Celui qui a enseigné « choeva » ne se trompe pas, car il est écrit : « Et vous puiserez [ouchavtem] de l'eau dans la joie aux sources du salut » (Yechayahou 12, 3) — son nom reflète qu'il s'agit d'une réjouissance liée à la libation d'eau [nissoukh hamayim]. Et celui qui a enseigné « hachouva » ne se trompe pas non plus, car Rav Nahman a dit : c'est une mitsva importante, et elle remonte aux six jours de la Création.
גְּמָ׳ אִיתְּמַר: רַב יְהוּדָה וְרַב עֵינָא, חַד תָּנֵי: שׁוֹאֵבָה, וְחַד תָּנֵי: חֲשׁוּבָה. אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאן דְּתָנֵי שׁוֹאֵבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי חֲשׁוּבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ. מַאן דְּתָנֵי שׁוֹאֵבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּכְתִיב: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״. וּמַאן דְּתָנֵי חֲשׁוּבָה לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: מִצְוָה חֲשׁוּבָה הִיא, וּבָאָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.
Nos maîtres ont enseigné [dans une baraïta] : la flûte [le halil que l'on jouait au Temple] repousse le Chabbat ; telle est l'opinion de Rabbi Yossi bar Yehouda. Et les Sages disent : elle ne repousse même pas un jour de fête (Yom Tov). Rav Yossef dit : la controverse porte sur le chant qui accompagne le sacrifice [le chant que les Lévites entonnaient sur l'offrande quotidienne, le tamid]. Car Rabbi Yossi bar Yehouda estime que l'essentiel du chant réside dans l'accompagnement par les instruments de musique ; ceux-ci font donc partie du service du Temple [avoda] et repoussent le Chabbat. Tandis que les Sages estiment que l'essentiel du chant réside dans le chant de la bouche [la voix] ; les instruments ne font donc pas partie du service — ils ne font qu'accompagner le chant à l'occasion — et ils ne repoussent pas le Chabbat. En revanche, pour le chant de la Réjouissance du Puisement, tout le monde s'accorde : c'est une simple réjouissance, et non un élément du service du Temple ; aussi ne repousse-t-il pas le Chabbat.
תָּנוּ רַבָּנַן: הֶחָלִיל דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף יוֹם טוֹב אֵינוֹ דּוֹחֶה. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחְלוֹקֶת בְּשִׁיר שֶׁל קׇרְבָּן, דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, וַעֲבוֹדָה הִיא, וְדוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְרַבָּנַן סָבְרִי: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וְלָאו עֲבוֹדָה הִיא, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אֲבָל שִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה, דִּבְרֵי הַכֹּל שִׂמְחָה הִיא, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
Rav Yossef dit : d'où puis-je affirmer que c'est sur ce point [voix contre instrument] qu'ils divergent ? De ce qui est enseigné dans une baraïta : des ustensiles du service [du Temple] que l'on a confectionnés en bois — Rabbi [Yehouda haNassi] les déclare invalides, et Rabbi Yossi bar Yehouda les déclare valides. N'est-ce pas précisément sur ce point qu'ils divergent ? Celui qui les déclare valides [le bois] estime que l'essentiel du chant réside dans l'instrument, et nous déduisons [que l'on peut faire des ustensiles sacrés en bois] de la flûte de Moché, qui était en roseau et qui, selon cette opinion, était un ustensile de service. Et celui qui les déclare invalides estime que l'essentiel du chant réside dans la bouche ; nous ne tirons donc aucune halakha relative aux ustensiles de service de la flûte de Moché, car selon cette opinion elle n'était pas un ustensile de service.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא דִּבְהָא פְּלִיגִי, דְּתַנְיָא: כְּלֵי שָׁרֵת שֶׁעֲשָׂאָן שֶׁל עֵץ, רַבִּי פּוֹסֵל וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה מַכְשִׁיר. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, מַאן דְּמַכְשַׁיר סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, וְיָלְפִינַן מֵאַבּוּבָא דְמֹשֶׁה. וּמַאן דְּפָסֵיל סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וְלָא יָלְפִינַן מֵאַבּוּבָא דְמֹשֶׁה.
La Guemara rejette cette lecture de la baraïta. Non, ce n'est pas nécessairement là-dessus qu'ils divergent, car on pourrait dire que tout le monde s'accorde : l'essentiel du chant réside dans l'instrument. Et ici, c'est sur la question de savoir si « l'on déduit le possible de l'impossible » qu'ils divergent. [Peut-on établir un principe valable dans tous les cas à partir d'un cas qui présente une particularité unique ?] Celui qui déclare valides les ustensiles de service en bois estime que l'on déduit le possible — à savoir les ustensiles ordinaires du service — de l'impossible, à savoir la flûte de Moché : bien qu'il n'y ait eu nul autre choix que de faire cette flûte en roseau, on en déduit que les ustensiles sacrés, même lorsqu'on pourrait les faire en métal, peuvent être faits en bois. Et celui qui les déclare invalides estime que l'on ne déduit pas le possible de l'impossible.
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, וְהָכָא בְּדָנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר קָמִיפַּלְגִי. מַאן דְּמַכְשַׁיר סָבַר: דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר, וּמַאן דְּפָסֵיל סָבַר: לָא דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר.
Et si tu veux, dis plutôt [en réfutation de la preuve de Rav Yossef] : tout le monde s'accorde que l'essentiel du chant réside dans la bouche, et que l'on ne déduit pas le possible de l'impossible. Et ici, c'est sur la manière de déduire les lois de la Ménora — soit par la règle des « généralité et particularité » (kelalim ou-fratim), soit par la règle des « amplification et restriction » (ribbouïm ou-mi'outim) — qu'ils divergent. Rabbi [Yehouda haNassi] interprète les versets par la règle des généralité et particularité, tandis que Rabbi Yossi bar Yehouda les interprète par la règle des amplification et restriction.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא דְּעִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וְאֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר, וְהָכָא בְּמֵילַף מְנוֹרָה בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי אוֹ בְּרִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי קָא מִיפַּלְגִי. רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי.
Rabbi [Yehouda haNassi] interprète selon la règle des généralité et particularité. Le verset « Et tu feras une Ménora de… » (Chemot 25, 31) — « et tu feras une Ménora de » est une généralité, car la matière de la Ménora n'y est pas précisée ; « …d'or pur » est une particularité, qui restreint la matière au seul or ; « …d'une seule pièce battue sera faite la Ménora » — le verset généralise de nouveau. On obtient une généralité, puis une particularité, puis une généralité, dont tu déduis que le verset ne vise que ce qui est semblable à la particularité : de même que la particularité énonce explicitement que la Ménora est faite d'or, qui est un métal, de même tout [ce dont on la fait] doit être en métal. [Et la Ménora sert de prototype pour tous les autres ustensiles du service du Temple.]
רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְעָשִׂיתָ מְנוֹרַת״ — כָּלַל, ״זָהָב טָהוֹר״ — פָּרַט, ״מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה״ — חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת.
Rabbi Yossi bar Yehouda, lui [qui déclare valides les ustensiles de service en bois], interprète les versets par la règle des amplification et restriction. « Et tu feras une Ménora de… » est une amplification, car la matière de la Ménora n'y est pas précisée ; « …d'or pur » est une restriction, qui limite la matière au seul or ; « …d'une seule pièce battue sera faite la Ménora » — le verset reprend et amplifie. On obtient une amplification, puis une restriction, puis une amplification, dont on déduit qu'il faut tout inclure, hormis ce qui est le plus dissemblable de la restriction. Qu'a donc amplifié le verset ? Il a amplifié toutes les matières, même le bois. Et qu'a-t-il exclu par cette restriction ? Il a exclu une Ménora faite d'argile [de terre cuite, hérès].
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה, דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְעָשִׂיתָ מְנוֹרַת״ — רִיבָּה, ״זָהָב טָהוֹר״ — מִיעֵט, ״מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְנוֹרָה״ — חָזַר וְרִיבָּה, רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה — רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רַבִּי — רַבִּי כֹּל מִילֵּי, מַאי מַיעֵט — מַיעֵט שֶׁל חֶרֶס.
Rav Pappa dit : [Rav Yossef a soutenu que la controverse entre Rabbi Yossi bar Yehouda et les Sages — sur le point de savoir si la flûte repousse ou non le Chabbat et les jours de fête — repose sur la valeur et le rôle du chant dans l'offrande des sacrifices.]
אָמַר רַב פָּפָּא:
Rachi
גמ' מששת ימי בראשית - דאמרן לעיל שיתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים:
בשיר של קרבן - בחליל המכה לפני המזבח בשעת ניסוך (המים ו) היין לתמיד של שחר וניסוך היין לתמיד של בין הערבים שהלוים עומדין על דוכנם ואומרים שיר והחליל מכה לפניהם כדתנן במסכת ערכין (דף י.) בי"ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח ואין אומרים שיר על המזבח אלא על היין כדאמרינן התם ובאותו חליל נחלק רבי יוסי בר יהודה לומר שהוא דוחה:,עיקר שירה - שקרבן צבור טעון שיר מן התורה כדאמרינן במסכת ערכין (דף יא.) מכמה מקראות וסבר ר' יוסי עיקר השיר אינו אא"כ חליל מכה עם השיר וכן כנורות ונבלים הכל כמנין המפורש שם הלכך עבודה היא וכי היכי דתמיד דוחה שבת שיר שלו נמי דוחה שבת:,בפה - הלוים אומרים השיר דבר יום ביומו כגון לה' הארץ ומלואה (תהילים כ״ד:א׳) בראשון גדול ה' ומהולל (שם מח) בשני וכן כולם ובשבת שאי אפשר לחליל אינו דוחה שאין כלי שיר המצוה ולקמן ילפינן טעמייהו מקראי:,אבל שיר של שואבה - שהיה כל הלילה על מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כדקתני במתני' והלוים בכנורות ובנבלים:,דברי הכל שמחה יתירה היא - ואינה מן התורה אלא לחבב את המצות ולא דחי שבת:
דבהכי פליגי - בעיקר שירה בפה או בכלי:,מאן דמכשר - עץ לכל כלי שרת סבר עיקר שירה בכלי והוו להו כלי השיר כלי שרת ואבוב היה במקדש מימות משה והוא של קנה כדתנן בערכין (דף י:) הלכך שאר כלי שרת מיניה ילפינן לאכשורי בשל עץ:,עיקר שירה בפה - וכלי לבסומי קלא בעלמא הוא הלכך כלי השיר אינן כלי שרת ולא ילפינן מינייהו לדמויי כלי שרת לאבוב של משה:
אין דנין אפשר משאי אפשר - שאר כלים אפשר שיהיו של מתכת והן מכובדים הלכך ממנורה ילפינן להו ולא מאבוב של משה דהתם טעמא משום שאי אפשר לעשות של מתכת כדמפרש בערכין (דף י:) שצפהו זהב ולא היה קולו ערב נטלו את ציפויו והיו קולו ערב ומאן דמכשר סבר דנין אפשר משאי אפשר דמ"מ אשכחן כלי שרת דעץ:
ה"ג ואיבעית אימא עיקר שירה בפה ואין דנין אפשר משאי אפשר - וה"פ דכ"ע עיקר שירה בפה וליכא למילף מאבוב ואת"ל עיקר בכלי אפילו הכא מאבוב לא גמר דאין דנין אפשר משאי אפשר:,והכא במילף מנורה בכללי ופרטי או בריבויי ומיעוטי קמיפלגי ה"ג ול"ג ממנורה - יש שדורשין את התורה בכלל ופרט ויש שדורשין אותה במדת רבוי ומיעוט הדורשה בכלל ופרט משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל הלכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ואפילו דברים הדומין לפרט אין נדונין עמו לפי שהוא פירושו מהו כלל הכלול למעלה זה שאני אומר לך עכשיו ולא יותר וכי אתי כלל שני אחר הפרט בא להוסיף עליו ודייך אם תוסיף עליו את הדומים לו הלכך אי אתה דן על ידי כלל האחרון אלא דברים הדומין לפרט שלא נתרבו מתחילה והדורשה בריבוי ומיעוט לא משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל דנימא אין בכלל אלא מה שבפרט אלא משום דבכלל קמא נתרבה הכל במשמע אתי פרטא בתראה למעוטי ממשמעותיה וכי הדר אתי ריבוי אחריני בהדיה אהני לרבויי כל מילי דאלו דברים שהן כעין הפרט לא איצטריך דלא אימעיטו להו ממיעוטא והכי אמר בהדיא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) גבי כל הנסקלין נתלין דמאן דדריש ריבויי ומיעוטי משמע ליה בריבוי ומיעוט לחודיה בלא ריבוי אחרון כל הדומין לפרט:
מיעט של חרס - דע"כ מיעוטא למעוטי אתא וזהו הראוי להתמעט יותר מן הכל:
Tossafot
חד תני שואבה. בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה' ומייתי עובדא דיונה בן אמיתי שהיה מעולי רגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה:,וחד תני חשובה. בריש מסכת ע"ז (דף ב. ושם) גבי עידיהן ואדיהן מפרש טעמא מאן דתני אדיהן מ"ט לא תני עידיהן ובשמעתין לא דייק הכי ולא בדוכתי טובא בריש כיצד מעברין (עירובין דף נג.) מעברין ומאברין ובפ' הגוזל בתרא (ב"ק קטז:) גבי מסיקין ומציקין ובריש פרק שני דיבמות (דף יז. ושם) גבי ראשונה ושניה ובפרק משילין (ביצה דף לה:):
ורבנן סברי עיקר שירה בפה. תימה דבפ' המוצא תפילין (עירובין קב:) תנן קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה ואיכא תנא בגמ' דאמר לא היה קושרה אנא עונבה ועד כאן לא פליגי אלא בתיקון כלי אי דחי שבת משום מכשירי קרבן אבל שיר עצמו לכ"ע דחי ותנן נמי פרק שני דערכין (דף י.) בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון ובפסח שני ובי"ט הראשון של פסח ובי"ט של עצרת ושמנה ימי החג אלמא דחי שבת וי"ט דא"א לשמנת ימי החג בלא שבת ולרב ירמיה בר אבא דמסיק בשמעתין בשיר של שואבה פליגי אבל שיר של קרבן לכ"ע דחי ניחא ורב יוסף דהכא איתותב מברייתא וצ"ל דמתניתין דערכין ודעירובין הוה מוקי להו רב יוסף כרבי יוסי בר יהודה ומיהו אכתי קשה דבסוף תמיד נשחט (פסחים סה.) משמע דמילתא דפשיטא היא דאין שבות במקדש ואפי' ר' נתן דמחמיר התם מודה דשבות צריכא התירו ועוד תנן בפירקין (דף נג:) גבי תקיעות של מקדש דבכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות ואפילו בשבת כדדייק בגמרא דבכל יום תנן. ולא אשתמיט דפליג שום תנא ואין לומר דהנהו תקיעות דאורייתא דהא (דקתני) שלש לפתיחת שערים ותקיעות נמי שלש כדי להבטיל העם ממלאכה דוחות י"ט שחל להיות בערב שבת כדתנן פרק קמא דחולין (דף כו:) י"ט שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין שהיו משנין בהם במקצת כדמפרש התם טעמא בגמרא וכל הני דהתם דרבנן ולא גזור במקדש ובמילוי המים דכתיב ושאבתם מים בששון. גזור וי"ל דלפי שהיה שם רוב כלי שיר חלילים כנורות מצלתים נבלים שצריכים לתקן תדיר גזור בהו טפי מהנך דסגי בשופר דלא בעי תיקון ואגב דגזור בהו גזור נמי שלא יתקעו למילוי המים בי"ט כדמוכח בפירקין (דף נד:) דפריך אי הכי ערב שבת שבתוך החג נמי לא ליחשביה זימנין דלא אשכחן כגון דחל יו"ט ראשון של חג בע"ש כלומר דבצרי להו תקיעות משום דלא תקעי למילוי המים והיינו טעמא כדפרישנא לפי שרגילין בהו להרבות בשאר כלי שיר בלא מספר כדתנן בפירקין (דף נא:) גזרו שלא יתקעו כלל:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.