[La Guemara réfute la lecture selon laquelle on déposait les loulavim sur le toit pour les faire sécher.] Or, a-t-il besoin de les faire sécher ? À l'évidence, telle n'est pas son intention [le loulav sec est invalide] — pourquoi alors les poserait-on sur le toit ? Il faut donc corriger ta version et dire : sur le banc situé sous le toit [la galerie], en un endroit prévu à cet effet. Ra'hava dit au nom de Rav Yehouda : le mont du Temple était formé d'une double colonnade [setav], une colonnade à l'intérieur d'une autre colonnade — et il y avait là de la place pour déposer les loulavim.
וְכִי לְיַיבְּשָׁן הוּא צָרִיךְ? אֶלָּא אֵימָא: עַל גַּב הָאִיצְטְבָא. אָמַר רַחֲבָא אָמַר (רַב) יְהוּדָה: הַר הַבַּיִת סְטָיו כָּפוּל הָיָה, סְטָיו לְפָנִים מִסְּטָיו.
Mishna 1
MICHNA : Comment accomplit-on la mitsva de la arava [le saule] ? Il y avait un lieu en contrebas de Jérusalem, appelé Motsa. On y descendait et l'on y cueillait de longues branches [mourbiyot] de saule. On revenait ensuite les dresser sur les côtés de l'autel, leurs cimes inclinées par-dessus le sommet de l'autel. On sonnait alors une tekia [son long et continu], une teroua [son entrecoupé, suite de brèves saccades], puis une nouvelle tekia. Chaque jour [de la fête], on faisait une fois le tour de l'autel en disant : « De grâce, Éternel, sauve-nous ! De grâce, Éternel, fais-nous prospérer ! » (Tehilim 118, 25). Rabbi Yehouda dit qu'on disait : « Ani vaho, sauve-nous, de grâce. » Et ce jour-là — le septième jour de Soukot — on faisait sept fois le tour de l'autel. À l'instant de prendre congé, à la fin de la fête, que disait-on ? « Beauté à toi, autel ! Beauté à toi, autel ! » Rabbi Elazar dit qu'on disait : « À l'Éternel et à toi, autel ! À l'Éternel et à toi, autel ! »
מַתְנִי׳ מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא ״מוֹצָא״, יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מוּרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכׇל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָא״. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים: ״יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ, יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ!״ רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ, לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ״.(משנה)
La Michna poursuit : son accomplissement un jour de Chabbat est identique à son accomplissement en semaine, à ceci près qu'on cueillait les branches dès la veille de Chabbat et qu'on les déposait dans des cuves d'or pleines d'eau, afin qu'elles ne se flétrissent pas. Rabbi Yo'hanan ben Beroka dit : il y avait une coutume particulière le septième jour — on apportait au Temple des palmes [‘hariot, rameaux de dattier] que l'on battait contre le sol sur les côtés de l'autel ; et ce septième jour de Soukot était appelé « le jour du battage des palmes » (‘hibout ‘hariot). Aussitôt [après avoir accompli, le septième jour, la mitsva de la prise des quatre espèces], les enfants détachaient leurs loulavim de leur lien et mangeaient leurs etroguim, en signe de joie débordante.
כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין, וְחוֹבְטִין אוֹתָן בְּקַרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא חִבּוּט חֲרִיּוֹת. מִיַּד תִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן.
Guémara
GUEMARA : Il a été enseigné [dans une baraïta] : Motsa, le lieu mentionné dans la Michna, était une colonie militaire romaine [kelanya]. La Guemara demande : et le Tana de notre Michna, pour quelle raison l'appelle-t-il « Motsa » ? La raison en est que, ce lieu étant exempté de l'impôt royal [karga], on le nomme « Motsa » — c'est-à-dire « sorti, écarté » [de l'impôt].
גְּמָ׳ תָּנָא: מְקוֹם קָלָנְיָא הֲוָה. וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא קָרֵי לֵיהּ ״מוֹצָא״? אַיְּידֵי דְּמִיפָּק מִכְּרָגָא דְמַלְכָּא — קָרֵי לֵיהּ ״מוֹצָא״.
[La Michna a dit :] « On revenait les dresser sur les côtés [de l'autel]… » Il a été enseigné [dans une baraïta] : les branches de saule étaient nombreuses, longues, et hautes de onze coudées [amot], afin de surplomber l'autel d'une coudée.
וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי כּוּ׳. תָּנָא: רַבּוֹת, וַאֲרוּכוֹת, וּגְבוֹהוֹת אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ גּוֹחוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ אַמָּה.
Mareimar dit au nom de Mar Zoutra : apprends-en que l'on posait [les branches] sur la base [yessod] de l'autel, et non sur le sol. Car si tu venais à penser qu'on les posait sur le sol, cela rendrait la Michna incompréhensible. En effet, voici ce qui est enseigné touchant la structure de l'autel : il montait d'une coudée et se rétractait d'une coudée — c'est la base [yessod] ; il montait encore de cinq coudées et se rétractait d'une coudée — c'est la corniche tournante [sovev] ; il montait encore de trois coudées — c'est l'emplacement des cornes [de l'autel] ; la hauteur totale de l'autel atteignait donc neuf coudées. Dès lors, comment trouver le cas où les saules surplombent l'autel d'une coudée ? À cause des retraits successifs, les branches devaient se tenir inclinées [en biais, leur pied écarté de l'autel], si bien que onze coudées ne suffiraient pas à dépasser le sommet d'une coudée. Ne faut-il donc pas en conclure que les branches étaient posées sur la base — ce qui ajoute une coudée à leur hauteur ? La Guemara conclut : oui, déduis-en bien qu'il en est ainsi.
אָמַר מָרִימָר מִשּׁוּם מָר זוּטְרָא: שְׁמַע מִינַּהּ עַל הַיְּסוֹד מַנַּח לְהוּ, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אַאַרְעָא מַנַּח לְהוּ, מִכְּדֵי: עָלָה אַמָּה וְכָנַס אַמָּה — זֶהוּ יְסוֹד. עָלָה חָמֵשׁ וְכָנַס אַמָּה — זֶהוּ סוֹבֵב. עָלָה שָׁלֹשׁ — זֶהוּ מְקוֹם הַקְּרָנוֹת. גּוֹחוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ אַיְּסוֹד מַנַּח לְהוּ. שְׁמַע מִינַּהּ.
Rabbi Abahou dit : quel est le verset [qui fait allusion au fait que les branches doivent surplomber d'une coudée le sommet de l'autel] ? Il est dit : « Liez la fête de branches [isrou ‘hag baavotim] jusqu'aux cornes de l'autel » (Tehilim 118, 27) — ce qui indique que les branches de saule doivent entourer les cornes de l'autel, ce que permet de les dresser sur la base. [La Guemara va citer des déductions fondées sur diverses interprétations des termes de ce verset.] Rabbi Abahou dit au nom de Rabbi Elazar : quiconque prend un loulav dans son lien et un hadass [myrte] dans sa frondaison touffue, l'Écriture le lui compte comme s'il avait bâti un autel et y avait offert un sacrifice, ainsi qu'il est dit :
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי קְרָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַנּוֹטֵל לוּלָב בְּאִגּוּדוֹ וַהֲדַס בַּעֲבוֹתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר:
Rachi
וכי לייבשן הוא צריך - והרי היבש פסול:,סטיו כפול - אצטבאות מקיפות אותו ואצטבאות אחרים היקף לפנים מהיקף:
מתני' ונקרא מוצא - בגמרא מפרש טעמא:,אני והו - בגימטריא אנא ה' ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע וגו' ויבא בין מחנה ויט משה את ידו ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון וכן בזה הסדר כולן השם הראשון והו וי"ו של ויסע ה"א דכל הלילה וי"ו דויט ושם השלשים ושבע הוא אני אל"ף דמאחריהם ונו"ן ראשון דהענן בחשבון של מפרע ויו"ד דרוח קדים:,ואותו יום - בשביעי:
גיגיות - קונ"ש של זהב מלאות מים:,חריות של דקל היו מביאין - בין בחול בין בשבת ובגמרא מפרש טעמא:,חריות - ענפים:,מיד תינוקות שומטין את לולביהן - הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם בשביעי:,ואוכלין אתרוגיהן - של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה:
גמ' קלניא - בן חורין מן המס של מלך:,דמיפק מכרגא - מוצא מכלל המס של המלך והיינו נמי קלניא דתוספתא:
כדי שיהו גוחות על המזבח - גרסינן גוחות מוטות כמו כותל הגוחה לרה"ר דפ"ק דמועד קטן (ד' ז.):
ש"מ - מדקתני גוחות על המזבח אמה וא"א להיות גוחות על המזבח אמה אלא א"כ גבוהות ממנו אמתים ואם יותר יותר דאם אינם גבוהות אמתים ומוטות אמה הרי הן נגררות בגב המזבח ואין זה לשון גוחות:,כי מנח רגליהם איסוד מנח להו - על אמה של כניסת היסוד של מזבח:,עלה אמה - מן הארץ ברוחב שלשים ושתים על שלשים ושתים שמתחילה הביאו מלבן מרובע שלשים ושתים על שלשים ושתים והושיבוהו על הארץ כעין איישטר"א וגובהו אמה ומילאוהו סיד וקוניא וזפת נמצא שעלה אמה וחזרו והביאו מלבן שהוא שלשים על שלשים וגובהו חמש אמות והושיבוהו על זה משוך אמה מכל צד ומילאוהו סיד וקוניא וזפת הרי שנכנס אמה ועל אותה כניסה היו שופכין הדמים ומשם יורדין לרצפה דרך שני נקבים שהיו באחת הזויות וכשנתמלא מלבן זה נמצא שעלה חמש מן היסוד ומעלה הרי שש מן הארץ חזרו והביאו מלבן שהוא כ"ח על כ"ח והושיבו על זה משוך אמה מכל צד וגבהו ג' אמות ומילאוהו סיד וקוניא וזפת נמצא גבוה תשע אמות והוא גג המזבח וכניסה זו של סוף שש הוא הסובב שבה מקום הילוך לכהנים סביב למזבח כשבאין להקטיר ולמתן דמים והיינו דקאמר עלה אמה וכנס אמה זה היסוד עלה חמש וכנס אמה זה הסובב עלה שלש זה מקום הקרנות ולא גרסינן וכנס אמה שלא היו משוכין הקרנות כלום לפנים אלא הביא מלבן שהוא אמה על אמה ברום אמה ונתנו לקרן ומילאוהו חלקי אבנים וסיד וקוניא וזפת וכן לכל קרן מ"מ גובה המזבח אנו למידין מכאן שהוא תשע אמות לבד הקרנות ואי אארעא מנח להו והתם צריך לתת באלכסון רגליהם משוכין להלן מן המזבח מפני הכניסיות כדי שיהו ראשיהן גוחין על המזבח תו לא משכחת להו גבהו שתי אמות למעלה מגג המזבח שיהו גוחות עליו אמה אלא לאו שמע מינה איסוד מנח להו דהוי ליה שמונה אמות לגובהו של מזבח מן היסוד ולמעלה והטייתן מפני כניסת הסובב ממעטת קצת מגובהן שצריך למשוך רגליהם לשפת כניסת היסוד נמצאו גבוהות יותר משתי אמות ומהן אמה גחייה ולמטה מן הגחייה יותר מאמה שלא יהו נגררות על גבי המזבח:
מאי קראה - דעולות למעלה מן המזבח:,אסרו חג בעבותים - באילנות כמו ובין עבותים היתה צמרתו (יחזקאל ל״א:ג׳) בצד שלו אסרו כמו הקיפו כמו אסרי לגפן יסחר ישראל (בראשית מ״ט:י״א):,עד קרנות המזבח - עד קרנות שהם גבוהות מן המזבח:
Tossafot
וכי לייבשן הוא צריך. תימה שאותו תנא נתחלפה שיטתו דהכא דהוה ליה למיתני על גב הוה תני על גג ובפ"ק דפסחים (ד' יג:) גבי שתי חלות של תודה דה"ל למיתני על גג הוה תני על גב ויש לומר דאותו התנא היה שונה שניהם בשוה על גב או שניהם על גג וכשהגיע לו לרב יהודה בראשון ואמר לו שטעה והיה סבור שכן יש להיות גם באחר:
זוקפין אותן בצדי המזבח. היינו לאחר שהקיפוהו פעם אחת למ"ד ערבה בנטילה:,תקעו והריעו ותקעו. משום שמחה:,אני והו. בגימטריא אנא ה' ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובין בשלשה מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע מלאך וגו' ויבא בין מחנה וגו' ויט משה את ידו וגו' ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות ומהם שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון אחרונה של אמצעי וראשון של אחרון וכן בסדר הזה כולם כך פי' הקונטרס ועדיין צריך טעם לזה למה נשתנו שני שמות הללו דאמרינן להו טפי מאחריני משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל (א). ואני בתוך הגולה וקרא דכתיב בירמיה (מ) והוא אסור בזיקים כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו:
מיד תינוקות שומטין לולביהן. לולבי התינוקות שומטין הגדולים מידן ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר גזל ולא משום דרכי שלום אלא שכך נהגו בו מחמת שמחה כך פי' בקונט' ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן ועוד יש לומר דמתני' לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידן של תינוקות אלא מיד כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא דפריך בגמרא למאן דאמר אתרוג בשביעי מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולים לא ובקונט' דחק לפרש דהכי פריך תינוקות דווקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים הוקצה למצוה גמורה אסורין כל היום וקשה דא"כ הוה ליה למימר דתינוקות אין דגדולים לא:
עלה שלש זהו מקום קרנות. ולא גרסינן וכנס אמה שהקרנות לא היו משוכין לפנים כלום אלא מביא מלבן שהוא אמה על אמה ברום אמה ונתנו לקרן ומלאהו חלקי אבנים וסיד וזפת וקוניא וכן בכל קרן כך פירש בקונט' וכן מוכיח בזבחים פרק איזהו מקומן (זבחים ד' נד.) ובפרק שתי הלחם (מנחות ד' צז:) שהקרנות לא היו משוכין לפנים כלום אבל מ"מ מוחק בחנם גרסת הספרים שכתוב בכל הספרים עלה שלש וכנס אמה וזה מקום קרנות כלומר דבאותה כניסה היו הקרנות בנוים והשתא הוי ממש דומיא דאחריני עלה אמה וכנס אמה כו' זה מקום קרנות מקום הכניסה הוא מקום קרנות:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.