[Suite de la liste des étapes par lesquelles l'enfant devient apte aux mitsvot :] s'il sait abattre rituellement [un animal], on peut manger de ce qu'il a abattu. Rav Houna a dit : cela n'est valable qu'à condition qu'un adulte se tienne près de lui [pour surveiller l'abattage et s'assurer qu'il n'y a eu ni interruption (chehiya) ni pression de la lame (derassa)].
הַיּוֹדֵעַ לִשְׁחוֹט — אוֹכְלִין מִשְּׁחִיטָתוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו.
S'il est capable de manger un kazaït [un volume équivalent à une olive] de céréales, on s'écarte de ses excréments et de son urine de quatre amot [avant de prier ou de réciter le Chéma], car à ce stade les excréments d'un enfant dégagent une odeur incommodante comme ceux d'un adulte. Rav Hisda a dit : cela ne vaut que si l'enfant peut manger ce kazaït de céréales dans le temps que met un adulte moyen à manger un demi-pain (kedei akhilat peras) ; s'il lui faut plus de temps, il n'est pas nécessaire de s'en écarter. Rav Hiya, fils de Rav Yéiva, a dit : et pour un adulte, même s'il est incapable de manger un kazaït de céréales dans le temps d'un akhilat peras, on doit néanmoins s'écarter de ses excréments [avant de prier], ainsi qu'il est écrit : « et qui augmente le savoir augmente la douleur » (Kohélet 1, 18) — c'est-à-dire qu'en vieillissant l'homme devient plus déficient [et son corps plus malodorant].
יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת דָּגָן — מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר רַב חִסְדָּא: וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְאוֹכְלוֹ בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא: וּבַגָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכוֹל בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס — דִּכְתִיב: ״וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב״.
S'il est capable de manger un kazaït de viande rôtie, on abat pour lui l'agneau pascal [et il peut être compté dans le groupe (havoura) inscrit pour le consommer], ainsi qu'il est dit : « Chacun selon ce qu'il mange, vous compterez pour l'agneau » (Chemot 12, 4). Rabbi Yehouda dit : être capable de manger un kazaït ne suffit pas à l'inclure dans le groupe ; il n'y est inclus que lorsqu'il sait distinguer ce qu'il mange. Comment le détermine-t-on ? Si on lui donne un caillou et qu'il le jette, et si on lui donne une noix et qu'il la prend [il fait preuve de discernement et peut être compté dans le groupe pour manger l'agneau pascal].
יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת צָלִי — שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵר אֲכִילָה. כֵּיצַד? נוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר — וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז — וְנוֹטְלוֹ.
[Conclusion du chapitre :] Nous reviendrons vers toi, chapitre « Le loulav volé » (Loulav haGazoul).
הֲדַרַן עֲלָךְ לוּלָב הַגָּזוּל
Mishna 1
MICHNA : Le loulav [est pris] et [l'autel est entouré] avec l'arava [la branche de saule] pendant six ou sept jours, selon le jour de la fête qui tombe le Chabbat. Le Hallel [complet] et la réjouissance [la mitsva de se réjouir, c'est-à-dire de manger la viande des sacrifices de paix (chelamim)] durent huit jours [les sept jours de Soukot et Chemini Atséret]. La souka et le versement de l'eau [sur l'autel, nissoukh hamayim] durent sept jours. Le halil [la flûte, jouée au Temple pour rehausser la joie] est joué cinq ou six jours, selon le jour de la fête qui tombe le Chabbat.
לוּלָב וַעֲרָבָה — שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה — שְׁמוֹנָה. סוּכָּה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם — שִׁבְעָה. הֶחָלִיל — חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה.(משנה)
[La Michna détaille :] le loulav, sept jours, comment cela ? Si le premier jour de la fête tombe le Chabbat — puisque la mitsva de prendre le loulav le premier jour est une mitsva de la Torah, elle repousse le Chabbat et l'on prend le loulav ce jour-là ; de la sorte le loulav est pris pendant sept jours. Et si le premier jour tombe un autre jour de la semaine [et que l'un des autres jours de la fête coïncide avec le Chabbat], le loulav n'est pris que six jours — car la mitsva de prendre le loulav pendant le reste de Soukot n'est que d'ordre rabbinique et ne repousse donc pas le Chabbat.
לוּלָב שִׁבְעָה, כֵּיצַד? יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת — לוּלָב שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים — שִׁשָּׁה.
L'arava [autour de l'autel], sept jours, comment cela ? Si le septième jour de la mitsva de l'arava tombe le Chabbat — puisque ce jour-là c'est une mitsva de la Torah, elle repousse le Chabbat et la mitsva de l'arava est alors accomplie pendant sept jours. Et si le septième jour tombe un autre jour de la semaine [et que l'un des autres jours coïncide avec le Chabbat] — puisque la mitsva de l'arava n'est alors que d'ordre rabbinique et ne repousse donc pas le Chabbat — elle n'est accomplie que six jours.
עֲרָבָה שִׁבְעָה, כֵּיצַד? יוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת — עֲרָבָה שִׁבְעָה, וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים — שִׁשָּׁה.
Comment accomplissait-on la mitsva du loulav [au Temple lorsque le premier jour de la fête tombait le Chabbat] ? Si le premier jour de la fête tombait le Chabbat, tout le peuple apportait ses loulavim au mont du Temple la veille [le vendredi]. Les bedeaux (hazanim) les recevaient et les disposaient sur un banc (itstaba), tandis que les Anciens déposaient les leurs dans une chambre [on le leur permettait de peur qu'ils ne soient blessés le lendemain dans la cohue de ceux qui chercheraient leur loulav]. Et [le tribunal] enseignait au peuple à dire : « Quiconque mon loulav parvient en sa main, qu'il soit à lui en don. » [On agissait ainsi pour éviter que l'on ne prenne par mégarde un loulav qui ne soit pas le sien, car le premier jour on ne s'acquitte pas de son obligation avec un loulav qui ne nous appartient pas.]
מִצְוַת לוּלָב, כֵּיצַד (בַּשַּׁבָּת)? יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת, וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי אִיצְטְבָא, וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בְּלִשְׁכָּה. וּמְלַמְּדִין אוֹתָם לוֹמַר: כׇּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי לְיָדוֹ — הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה.
Le lendemain, [tous] se levaient tôt et venaient, et les bedeaux jetaient les loulavim devant eux ; dans la confusion, les gens se les arrachaient et, ce faisant, se frappaient les uns les autres. Et lorsque le tribunal vit qu'ils en venaient à un danger [potentiel], il institua que chacun prendrait son loulav chez lui [et y accomplirait la mitsva].
לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵירוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה — הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.
Guémara
GUEMARA : [À propos de l'interdiction de prendre le loulav le Chabbat, la Guemara demande :] pourquoi cela [est-il interdit] ? Ce n'est là qu'un simple déplacement d'objet [interdit seulement au titre de mouktsé, interdiction rabbinique] ; et puisque la mitsva de prendre le loulav est une mitsva de la Torah, qu'elle repousse donc le Chabbat [cette interdiction relativement légère] ! Rabba répondit : cette interdiction est un décret, de peur que quelqu'un ne prenne le loulav en main et n'aille chez un expert pour apprendre [comment l'agiter ou en réciter la bénédiction],
גְּמָ׳ אַמַּאי? טִלְטוּל בְּעָלְמָא הוּא, וְלִידְחֵי שַׁבָּת! אָמַר רַבָּה: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל בָּקִי לִלְמוֹד,
Rachi
היודע לשחוט - לאמן ידיו לשחיטה אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה:,מותר לאכול משחיטתו - כדאמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס:
כזית דגן - כל חמשת המינין קרי דגן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:,מרחיקין מצואתו - משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת:,ד' אמות - לענין קריאת שמע ותפלה:,והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס - לבינוני אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו:,פרס - חצי ככר ששיערו בו חכמים מזון שתי סעודות לעירוב ולשון פרס פלגא כדתנן בעירובין (דף פב:) חציה לבית המנוגע לבא בבית המנוגע ליטעון כיבוס בגדים שתלאן הכתוב בשהיית שיעור אכילה דכתיב (ויקרא יד) והאוכל בבית יכבס בגדיו:,מכאוב - מסריח:
שוחטין עליו את הפסח - ממנין אותו על בני החבורה ואי לא לא דכתיב (שמות י״ב:ד׳) איש לפי אכלו תכסו הראוי לאכילה:
מתני' לולב וערבה - שהן במקדש כל שבעה לולב לנטילה וערבה להקיף מזבח כדלקמן בפירקין (סוכה דף מה.):,ששה ושבעה - פעמים שדוחין שבת והן כל שבעה ופעמים שאין דוחין והוו להו ששה ימים ולקמיה מפרש ואזיל לה:,ההלל - לגמור כל שמונה כן תקנו נביאים הראשונים ובערכין (דף י.) מפרש מאי שנא מפסח מפני שימי החג חלוקים בקרבנותיהן:,והשמחה - לאכול בשר שלמים דקיימא לן בפסחים (דף קט.) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואף על גב דהאי קרא לאו ברגלים כתיב דהאי קרא בהר גרזים ובהר עיבל כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגך:,סוכה - לישב בסוכה:,ניסוך המים - בתמידי החג שחרית ולא ערבית כדאמרינן בסדר יומא בפ' שני (דף כו:):,החליל - שמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומחללים בחלילים ובכנורות ואותו חליל אינו דוחה יום טוב הלכך פעמים שהוא חמשה ימים בחג כגון שלא חל יום טוב הראשון בשבת דכיון דלא דחי יום טוב וכל שכן שבת שבחולו של מועד פשו להו חמשה ופעמים שהוא ששה כגון שחל יום טוב ראשון בשבת דפשו להו ששה של חול המועד דבזמן מקדש אין עושין יום טוב שני:
לולב שבעה - דיום טוב ראשון דחי שבת:,ושאר כל הימים - שחל בהן יום טוב ראשון ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע"ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש לא דחי כדאמרינן טעמא בגמרא וכן ערבה בשביעי ובגמרא מפרש מאי שנא שביעי:
מצות לולב - ביום טוב הראשון שחל להיות בשבת כיצד: ,ה"ג י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית מערב שבת:,החזנין - שמשין שהיו שם לצורכי צבור:,ע"ג האיצטבא - רחבה של הר הבית היתה מוקפת איצטבאות לישב שם ומסוככת למעלה מפני הגשמים. על גב האיצטבא גר' במתני' דהיינו על גבי הספסלים:,והזקנים - שדואגין שלא ידחפום למחר ויתמעכו בהקהל הכל לקחת איש לולבו:,ומלמדין - ב"ד את כולם לומר אם יבא לולבו לידי חבירו הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול:
גמ' טלטול בעלמא - אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים וכיון דמן התורה הוא במקדש כל שבעה למה אסרוהו מה סייג לתורה מצאו בו:,ללמוד - נענועו או ברכתו:
Tossafot
והיודע לשחוט. לאמן ידיו לשחיטה אע"פ שאינו בקי בהלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו כדמפרש רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס כך פירש בקונטרס משמע דאם אין יודע לאמן ידיו לשחיטה אע"פ שראהו גדול מתחילה ועד סוף שלא שהה ולא דרס אסור לאכול משחיטתו:
יכול לאכול כזית צלי. יש שיכול לאכול כזית מבושל ואינו יכול לאכול כזית צלי ומשערין בצלי לפי שדינו של פסח צלי:
מתני' לולב וערבה. והשמחה. לאכול בשר שלמים דקאמר בע"פ (פסחים דף קט.) בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואע"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא בהר גרזים ובהר עיבל מיהו ברגלים שמחה כתיב דכתיב ושמחת בחגך כך פירש בקונטרס וא"ת זימנין דאינם נאכלין כל ח' כגון שחל י"ט ראשון דסוכות באחד בשבת ויום שמיני בא' בשבת דאי אפשר לומר כל ח' שלמים דליל מוצאי שביעי לא ישחטו דבעינן יום הקרבה ויום השביעי נמי לא דאין חגיגת שמחה דוחה שבת וע"כ מהני דנשחטו ביום [ששי] אכיל בשביעי ואין שלמים נאכלין לשני ימים ושני לילות נמצא דבליל מוצאי שבת שהוא ליל שמיני עצרת לא יאכל שלמים ויש לומר כדאמר רב פפא פרק אלו דברים (פסחים דף עא.) על קושיא אחרת משמחו בכסות נקיה וביין ישן ה"נ נימא הכי:
טלטול בעלמא הוא. אע"ג דחזי למצוה שייך ביה איסור מוקצה לטלטול מאחר דאין עשוי כלי כדאשכחן גבי קנים דלחם הפנים דכתיבי כדתניא במנחות פרק שתי הלחם (מנחות דף צז.) ומנקיותיו אלו קנים ותנן התם לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת אלא נכנס מע"ש אלמא חשיב להו מוקצה אע"ג דחזו ללחם ובפ' ארבעה אחין (יבמות דף לג:) גבי זר ששימש דקאמר אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ומיהו התם ניחא טפי כיון דזר הוא:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.