[À propos de l'enseignement selon lequel celui qui transporte un loulav dans le domaine public le jour de Hag est exempt du sacrifice expiatoire :] les Sages n'ont enseigné cette exemption que dans le cas où il ne s'était pas encore acquitté de son obligation [avec ce loulav avant de le porter] ; mais s'il s'en était déjà acquitté, puis l'a transporté, il est tenu [d'apporter un sacrifice expiatoire, car il n'était plus alors occupé par la mitsva]. La Guemara objecte : mais comment porter le loulav sans s'être acquitté de son obligation ? Dès l'instant où il l'a soulevé, il s'en est acquitté [puisque la mitsva consiste justement à le prendre en main] ! Abaye répondit : il s'agit d'un cas où il l'a retourné [la pointe en bas] et l'a soulevé ainsi — or on ne s'acquitte qu'en le prenant dans le sens où il pousse.
לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יָצָא בּוֹ, אֲבָל יָצָא בּוֹ — חַיָּיב. הָא מִדְּאַגְבְּהֵיהּ נְפַק בֵּיהּ! אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁהֲפָכוֹ.
Rava donna une autre explication : tu peux même dire qu'il ne l'a pas retourné. De quoi s'agit-il ici ? D'un cas où il a sorti le loulav [dans le domaine public] à l'intérieur d'un récipient [et ne s'est donc pas acquitté de son obligation en le soulevant]. La Guemara objecte : mais n'est-ce pas Rava lui-même qui a dit que prendre [le loulav] par l'intermédiaire d'un autre objet est considéré comme une prise valable ? Réponse : cela ne vaut que lorsque cet intermédiaire ajoute de la dignité [par exemple un linge dont on enveloppe ses mains pour saisir le loulav avec respect] ; mais d'une manière dégradante — comme ici, où l'on jette le loulav dans un récipient pour le transporter — non, ce n'est pas une prise valable.
רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁלֹּא הֲפָכוֹ, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּכְלִי. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר: לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר — שְׁמָהּ לְקִיחָה! הָנֵי מִילֵּי דֶּרֶךְ כָּבוֹד, אֲבָל דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן — לָא.
Rav Houna rapporta que Rabbi Yossi disait : dans le cas d'un oiseau offert en holocauste (ola) qui se trouve mêlé à d'autres oiseaux dans l'un des coins de l'autel, et que le Cohen, le croyant offert en sacrifice expiatoire (hatat) — dont la chair revient aux Cohanim —, l'a mangé : il est exempt [du sacrifice de culpabilité dû pour détournement (méïla) d'un bien consacré]. La Guemara demande : que vient nous apprendre Rav Houna ? Que celui qui se trompe en s'occupant d'une mitsva est exempt ? Mais c'est exactement le même principe [que l'enseignement précédent sur le loulav] ! Quel élément nouveau Rav Houna apporte-t-il donc ?
אָמַר רַב הוּנָא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי יוֹסֵי, עוֹלַת הָעוֹף שֶׁנִּמְצֵאת בֵּין אֲגַפַּיִים, וּכְסָבוּר חַטַּאת הָעוֹף הִיא וַאֲכָלָהּ — פָּטוּר. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה — פָּטוּר? הַיְינוּ הָךְ!
La Guemara répond : on aurait pu croire que c'est seulement là-bas [dans le cas du loulav] que celui qui se trompe en s'occupant d'une mitsva est exempt, et cela parce qu'il a effectivement accompli une mitsva [en prenant le loulav] ; mais ici, où il s'est trompé en s'occupant d'une mitsva sans pour autant accomplir aucune mitsva [puisqu'il n'avait pas le devoir de manger cet oiseau-ci], on aurait pu dire : non [il n'est pas exempt et doit le sacrifice de culpabilité]. C'est pourquoi Rav Houna nous apprend qu'en réalité il est exempt.
מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה פָּטוּר — הַיְינוּ דַּעֲבַד מִצְוָה. אֲבָל הָכָא, דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה וְלָא עֲבַד מִצְוָה — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
La Guemara soulève une objection. Rabbi Yossi dit : celui qui égorge le Chabbat l'offrande quotidienne (tamid) sans qu'elle ait été dûment examinée [et qu'on y découvre ensuite un défaut qui la disqualifie] — il a accompli par inadvertance le travail interdit d'abattage le Chabbat : il est tenu d'apporter un sacrifice expiatoire (hatat), et il doit présenter un autre tamid. [Bien qu'il se soit trompé en s'occupant d'une mitsva, il est tenu — ce qui contredit Rav Houna !]
מֵיתִיבִי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתָּמִיד שֶׁאֵינוֹ מְבוּקָּר כְּהִלְכָתוֹ בַּשַּׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת, וְצָרִיךְ תָּמִיד אַחֵר!
Rav Houna lui répondit : on peut apporter une preuve, mais pas à partir de cette baraïta-là. Car il a été enseigné à son sujet — Rav Chmouel bar Hattaï au nom de Rav Hamnouna Sava au nom de Rav Yits'haq bar Achyan au nom de Rav Houna au nom de Rav — qu'il s'agit d'un cas où l'on a apporté l'agneau du tamid depuis une chambre où se trouvaient des bêtes non examinées. [Puisqu'on ne doit en aucun cas prendre l'animal du tamid parmi des bêtes non vérifiées, son erreur ne peut être imputée à l'absorption dans la mitsva : tout proche de l'intentionnel, il reste donc tenu au sacrifice expiatoire, bien qu'il fût occupé par une mitsva.]
אֲמַר לֵיהּ: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא. דְּהָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר חַתַּאי אָמַר רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כְּגוֹן שֶׁהֱבִיאוֹ מִלִּשְׁכָּה שֶׁאֵינָן מְבוּקָּרִין.
Mishna 1
MICHNA : Une femme peut recevoir le loulav de la main de son fils ou de la main de son mari et le remettre, le Chabbat, dans l'eau où il avait été placé. Rabbi Yehouda dit : le Chabbat, on peut le remettre [dans son eau] ; à Yom Tov, on peut même ajouter de l'eau [fraîche dans le récipient, afin que le loulav ne se flétrisse pas] ; et pendant les jours intermédiaires de la fête (hol hamoèd), on peut même changer l'eau.
מַתְנִי׳ מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיָּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ, וּמַחְזִירָתוֹ לְמַיִם בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת מַחְזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחְלִיפִין.(משנה)
Un enfant [mineur] qui sait agiter [le loulav] est tenu à la mitsva du loulav [au titre de l'éducation aux mitsvot, qui incombe à son père].
קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ — חַיָּיב בְּלוּלָב.
Guémara
GUEMARA : À propos de la règle de la Michna selon laquelle une femme peut recevoir le loulav, la Guemara demande : cela va de soi — pourquoi cela serait-il interdit ? La Guemara répond qu'il fallait l'énoncer, de peur que tu ne dises : puisqu'une femme n'est pas astreinte à l'obligation [des quatre espèces, mitsva positive liée au temps], dis qu'elle ne doit pas recevoir le loulav — car pour elle, le manier reviendrait à déplacer un objet mis de côté (mouqtsé) [interdit le Chabbat]. C'est pourquoi la Michna nous apprend que cela lui est permis.
גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאִשָּׁה לָאו בַּת חִיּוּבָא הִיא, אֵימָא לָא תְּקַבֵּל, קָא מַשְׁמַע לַן.
[La Michna enseigne :] « Un enfant qui sait agiter le loulav. » Nos maîtres ont enseigné [dans une baraïta] : un enfant qui sait agiter le loulav est tenu à la mitsva du loulav ; celui qui sait s'envelopper [dans un vêtement] est tenu à la mitsva des tsitsit ; celui qui sait préserver [la pureté des] téfilines [en ne les emportant pas dans un lieu malpropre], son père lui achète des téfilines ; celui qui sait parler, son père lui enseigne [un verset de] la Torah ainsi que le Chéma.
קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ. תָּנוּ רַבָּנַן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ — חַיָּיב בְּלוּלָב, לְהִתְעַטֵּף — חַיָּיב בְּצִיצִית, לִשְׁמוֹר תְּפִילִּין — אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִילִּין, יוֹדֵעַ לְדַבֵּר — אָבִיו מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע.
La Guemara demande : et de quel passage de la Torah s'agit-il [que l'on enseigne à l'enfant qui vient d'apprendre à parler] ? Rav Hamnouna répondit : du verset « Moché nous a prescrit une Torah, héritage de l'assemblée de Yaaqov » (Devarim 33, 4) [qui souligne le lien entre le peuple d'Israël et la Torah]. La Guemara demande encore : et de quoi s'agit-il pour le Chéma [que l'on enseigne à cet enfant] ? La Guemara répond : du premier verset du Chéma.
תּוֹרָה מַאי הִיא? אָמַר רַב הַמְנוּנָא: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״. קְרִיאַת שְׁמַע מַאי הִיא? פָּסוּק רִאשׁוֹן.
[La baraïta poursuit :] celui qui sait préserver son corps [de l'impureté] — on peut consommer des aliments purs (téharot) qui ont touché son corps ; celui qui sait préserver ses mains — on peut consommer des aliments purs qui ont touché ses mains. Celui qui sait répondre lorsqu'on l'interroge [sur ce qu'il a touché], son statut est celui d'un adulte selon cette distinction : si la question portait sur une impureté survenue dans le domaine privé et qu'il y a doute, l'objet est déclaré impur ; mais si elle portait sur une impureté survenue dans le domaine public et qu'il y a doute, l'objet est déclaré pur. Et l'enfant [Cohen] qui sait étendre les mains [pour la bénédiction sacerdotale] — on lui distribue la téroumah dans les aires de battage, comme à tout autre Cohen.
הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר גּוּפוֹ — אוֹכְלִין עַל גּוּפוֹ טְהָרוֹת. לִשְׁמוֹר אֶת יָדָיו — אוֹכְלִין עַל יָדָיו טְהָרוֹת. הַיּוֹדֵעַ לִישָּׁאֵל, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵיקוֹ טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — סְפֵיקוֹ טָהוֹר. הַיּוֹדֵעַ לִפְרוֹס כַּפָּיו — חוֹלְקִין לוֹ תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת.
Rachi
לא שנו - דפטור אלא שלא יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דהשתא טרוד במצוה וטעה בדבר מצוה אבל יצא בו קודם שהוציאו תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה:,ה"ג הא מדאגבהיה נפיק ביה אמר אביי כשהפכו - הכי קשיא ליה ה"ד לא יצא בו הא לא הוציאו אא"כ הגביהו ומדאגבהיה נפק ביה ידי חובת לקיחה וקתני פטור אמר אביי כשהפכו כשהגביהו הפך העליון למטה והאגד למעלה ואמרינן לקמן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן:
דרך כבוד - כגון בסודר שכורך ידיו בסודר כדאמרן לעיל (סוכה ד' לז.):,ודרך בזיון - כגון בקערה:
אומר היה רבי יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים - נראה בעיני דהאי בין אגפיים אינו אלא לשון עופות עולת העוף שנמצאת בין עופות המלוקים לחטאת המפרכסין אצל המזבח שפעמים שהן נעשין על קרן אחת כדתנן בשחיטת קדשים (זבחים ד' סג.) חטאת העוף היתה נעשית על קרן מערבית דרומית ושלשה דברים היתה אותה הקרן משמשת מלמטה וג' מלמעלה מלמטה חטאת העוף והגשות ושירי הדם ומלמעלה ניסוך המים והיין ועולת העוף כשהיא רבה במזרח שעיקר מקום עולת העוף בקרן דרומית מזרחית וכשהיו כהנים רבים עומדים ומולקים עולת העוף במזרח באים למערב ונעשית שם בקרן חטאת העוף אלא שהעולה למעלה מחוט הסקרא והחטאת למטה:,וכסבור - הכהן חטאת העוף היא:,ואכלה - ונמצא שמעל בקדשי שמים בשוגג:,פטור - מקרבן מעילה הואיל דעם החטאת נמצאת ואכילתה מצוה דכתיב (שמות כ״ט:ל״ג) ואכלו אותם אשר כפר בהם הוה ליה טועה בדבר מצוה ופטור:,היינו הך - למה ליה לרב הונא למימר פשיטא דממתני' שמעי' ליה:
מהו דתימא - במתני' הוא דפטור משום דטעה בדבר מצוה וסוף סוף עשה מצוה שנטל הלולב בהוצאה זו אבל הכא לא עשה מצוה באכילתה אם עולת העוף היא:,קא משמע לן - רב הונא דשמיע ליה מרביה דלא שני לרבי יוסי בין טעה בדבר מצוה ועשה מצוה לטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה:
הכי גרסינן רבי יוסי אומר השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו מן המומין בשבת חייב חטאת משום שחיטה בשבת שאינה של מצוה ואינה דוחה אלמא טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב שהרי טרוד זה במצוה שהיה רוצה לשחוט תמיד של שבת וכסבור שהוא מבוקר:,להכשירן לא גרסינן:
מלשכה שאינן מבוקרין - דאין זה טועה בדבר מצוה שבטלאים שבלשכה זו אינו טרוד שאינן עומדין להקרבה להיות חרד עליהם מתי יקרבו ואף חרדת זמן התמיד לא שייכא הכא שקרוב למזיד הוא ולא דק בלשכות להבחין מאיזו יביא:
מתני' מקבלת אשה מיד בנה ובעלה - את לולביהן ולא אמרינן קמטלטלא מידי דלא חזי:,מחזירין למים - שלא יכמוש:,בשבת מחזירין - שהרי מכאן נטלום היום אבל לא מוסיפין מים כ"ש שאין מחליפין המים לשפוך את אלו ולתת אחרים צונן מהני דטרח לתקוני מנא:,במועד מחליפין - בחולו של מועד מצוה להחליף:
גמ' אימא לא - דלגבה איכא איסור טלטול:,קא משמע לן - כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל:
חייב בלולב - לחנכו מדבריהם:,לשמור תפילין - שלא יכנוס בהן לבית הכסא:
היודע לשמור גופו - מטומאת מגע ומשא ואהל:,אוכלין על גופו טהרות - אם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם אבל לא על ידיו אם נגע בידיו בטהרות חוששין להם שיש יודע לשמור גופו ואין יודע לשמור ידיו מתורת סתם ידים שגזרו עליהם להיות שניות אלא אם כן יודע לשומרם אבל היודע לשמור את ידיו משנטלם אינו נוגע בשום דבר ספק או בספק המטמא את הידים ואם לא נזהר ובא ליגע בטהרות נוטל ידיו:,אוכלין על ידיו טהרות - שנגעו ידיו בהם:,והיודע לישאל - שאם שואלין אותו נגעת בטומאה זו יודע להשיב הן או לאו או איני יודע:,ברשות הרבים ספיקו טהור - אם שאלוהו ואמר איני יודע:,ברשות היחיד ספיקו טמא - הכי גמירי לה הלכתא מסוטה כדאמרינן במסכת סוטה (דף כח.) ומכאן אתה דן לשרץ כו':,היודע לפרוס כפיו - כשהוא כהן:,חולקין לו תרומה בבית הגרנות - ומקמי הכי אין חולקין לו בגורן אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה דהכי תניא בגמרא דנושאין על האנוסה ביבמות (דף צט:) עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות חרש שוטה וקטן כו' וכולן משגרין להם לבתיהם בבית הגרנות אין חולקין להם שבזיון תרומה הוא שאין כל רואיו יודעים בו שהוא בקי לשומרה אבל לביתן משגרין להם הבקיאים ומכירין בהם ומשיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור הכל יודעים שהביא שתי שערות שאין קטן פורס כפיו כדאמרינן במגילה (דף כד.) הלכך חולקין לו:
Tossafot
אמר אביי כשהפכו. מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דסבירא ליה דמצות אינן צריכות כוונה דהא קאי אמוציא לרשות הרבים והתם אין שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד ותימה דבסוף ראוהו ב"ד (ר"ה ד' כח:) דאמר רבא מצות אינן צריכות כוונה קא מותיב ליה אביי טובא ושמא אביי קיבלה מיניה:
עולת העוף שנמצאת בין אגפיים. למאי דאמרי' בשילהי אלו דברים (פסחים ד' עב:) דלא פטר רבי יוסי בלולב אלא משום דזמנו בהול צריך לומר דהאי נמי זמנו בהול כדי שלא תבא חטאת לידי נותר:
מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה אבל הכא טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אימא לא קא משמע לן. פלוגתא היא בפסחים פרק אלו דברים (שם) דמחייב התם בנתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו ואית ספרים דגרסי מהו דתימא הני מילי מצוה דרמי עליה אבל מצוה דלא רמי עליה אימא לא כלומר לולב דלא סגי ליה דלא שקיל דאי אפשר על ידי אחרים אבל חטאת אפשר שיאכלנה אחר:
שאינו מבוקר כהלכתו. ואפי' נמצא תם משום דטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה דבפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו.) יליף לה מפסח בגזרה שוה:
היודע לישאל ברשות היחיד ספקו טמא. אבל אינו יודע לישאל אפילו ברשות היחיד ספקו טהור כדדרשינן בסוטה פרק כשם (ד' כח:):,היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. מקמי הכא אין חולקין לו בגורן אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה והכי תניא בגמרא דנושאין על האנוסה ביבמות (ד' צט: ושם) עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות וקא חשיב חרש שוטה וקטן וקתני סיפא משגרין להן בבתיהן ובבית הגרנות אין חולקין לו שבזיון תרומה היא שאין כל רואיו בקיאין בו שיודע לשומרה בטהרה אבל לביתו משגרין לו הבקיאין בו ומי שיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור הכל יודעין שהביא שתי שערות שאין קטן פורס את כפיו כדתנן במגילה (דף כד.) כך פי' בקונט' ולא משמע הכי אלא בקטן ממש איירי דומיא דהיודע לדבר אביו מלמדו תורה והיודע לשחוט וכן כולהו אחריני והא דאמר בנושאין על האנוסה (יבמות דף צט: ושם) דאין חולקין תרומה לקטן בבית הגרנות היינו כשאינו יודע לישא את כפיו והא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כד. ושם) דקטן אינו נושא את כפיו היינו בפני עצמו אבל עם הגדולים נושא כדאשכחן גבי שיר של מקדש פרק אין נערכין (ערכין דף יג:) דתנן בין רגלי [הלוים] היו עומדים וצעירי הלוים היו נקראים והא דאמרינן בשילהי פרק קמא דחולין (ד' כד: ושם) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שיתמלא זקנו איכא לאוקומה ביחידי שאין עמו אחר אי נמי לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים ברחמים כגון ביום הכפורים ובתעניו' ובמעמדות וכן צריך לחלק נמי משום לירד לפני התיבה דבהקורא את המגילה עומד (מגילה ד' כד.) תנן קטן קורא בתורה אבל לא פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא גדול יורד לפני התיבה ואף על פי שלא נתמלא זקנו אלא על כרחך צריך לאוקומה ההיא דחולין כגון ליעשות שליח צבור קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.