Guémara
[Le loulav volé est invalide] parce qu'il s'agit d'une mitsva qui s'accomplit par le biais d'une transgression, ce qui rend la mitsva non accomplie, comme il est dit : « Et vous apportez [une bête] volée, et la boiteuse, et la malade [c'est ainsi que vous apportez l'offrande ; l'agréerais-je de votre main ? dit l'Éternel] » (Malakhi 1, 13). De ce rapprochement opéré par le verset, on déduit que le statut légal d'une bête volée est comparable à celui d'une bête boiteuse : de même que la bête boiteuse, parce qu'elle est tarée, n'a pas de remède [et reste impropre], de même la bête volée n'a pas de remède. Et il n'y a pas de différence entre avant que les propriétaires ne parviennent au désespoir [de récupérer le bien volé] et après ce désespoir : dans les deux cas, il n'y a pas de remède.
מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה״. גָּזוּל דּוּמְיָא דְּפִסֵּחַ, מָה פִּסֵּחַ לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא — אַף גָּזוּל לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, לָא שְׁנָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ וְלָא שְׁנָא לְאַחַר יֵאוּשׁ.
La Guemara développe : certes, avant le désespoir du propriétaire, le voleur ne peut pas sacrifier la bête, car elle ne lui appartient pas — la Torah, par miséricorde, a dit : « Quand un homme, parmi vous, apportera une offrande [de votre bien] » (Vayikra 1, 2), et le mot « de votre bien » indique que la bête doit appartenir à celui qui l'offre, or cette bête volée n'est pas la sienne. Mais après le désespoir du propriétaire, le voleur n'a-t-il pas acquis la bête par ce désespoir [même] ? Une fois que le propriétaire a renoncé, la bête appartient au voleur — bien qu'il demeure débiteur de sa valeur envers le propriétaire. Puisqu'elle est légalement sienne, pourquoi lui est-il interdit de l'offrir en sacrifice ? N'est-ce pas, plutôt, parce que c'est une mitsva qui s'accomplit par le biais d'une transgression ? La bête étant entrée en sa possession par le biais d'une transgression, elle est impropre à l'accomplissement d'une mitsva.
בִּשְׁלָמָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ — ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלָאו דִּידֵיהּ הוּא. אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ — הָא קַנְיֵיהּ בְּיֵאוּשׁ! אֶלָּא לָאו, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה.
Et Rabbi Yohanan a dit au nom de Rabbi Chimon ben Yohaï : que signifie ce qui est écrit : « Car moi, l'Éternel, j'aime la justice, je hais le vol dans l'holocauste » (Yéchaya 61, 8) ? La Guemara cite une parabole : celle d'un roi de chair et de sang qui passait devant un poste de péage. Il dit à ses serviteurs : « Payez le droit de péage aux percepteurs. » Ils lui dirent : « Mais tout l'impôt, dans sa totalité, ne te revient-il pas ? [Si tout finit par rejoindre le trésor royal, à quoi bon acquitter le droit ?] » Il leur répondit : « De ma conduite, tous les voyageurs apprendront, et ils ne se déroberont pas au paiement de l'impôt. » De même, le Saint, béni soit-Il, a dit : « Moi, l'Éternel… je hais le vol dans l'holocauste. » [Bien que le monde entier soit à Lui et que les acquisitions de l'homme n'aient sur Lui aucune incidence,] D.ieu dit : « De Ma conduite, Mes enfants apprendront, et ils se tiendront à l'écart du vol » — même d'un vol sans rapport avec les besoins des offrandes.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אֲנִי ה׳ אוֹהֵב מִשְׁפָּט שׂוֹנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה״ — מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה עוֹבֵר עַל בֵּית הַמֶּכֶס, אָמַר לַעֲבָדָיו: תְּנוּ מֶכֶס לַמּוֹכְסִים. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא כׇּל הַמֶּכֶס כּוּלּוֹ שֶׁלְּךָ הוּא? אָמַר לָהֶם: מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ כׇּל עוֹבְרֵי דְּרָכִים וְלֹא יַבְרִיחוּ עַצְמָן מִן הַמֶּכֶס. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: ״אֲנִי ה׳ שׂוֹנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה״, מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ בָּנַי וְיַבְרִיחוּ עַצְמָן מִן הַגָּזֵל.
Cela a également été énoncé [par un autre maître] : Rabbi Ami a dit : un loulav sec est invalide parce qu'il ne satisfait pas au critère de la beauté [hadar], et un loulav volé est invalide parce que c'est une mitsva qui s'accomplit par le biais d'une transgression.
אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: יָבֵשׁ פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָדָר, גָּזוּל פָּסוּל מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה.
La Guemara note : et [par cette explication] Rabbi Ami est en désaccord avec l'opinion de Rabbi Yits'haq. Car Rabbi Yits'haq bar Na'hmani a dit au nom de Chmouel : les Sages n'ont enseigné que le loulav volé est invalide qu'à propos du premier jour de la fête de Soukot. Mais à partir du deuxième jour de la fête, il n'y a plus d'obligation de la Torah d'utiliser un loulav de son propre bien ; et puisque l'on s'acquitte alors de son obligation avec un loulav emprunté, on s'en acquitte aussi avec un loulav volé.
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ, אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, מִתּוֹךְ שֶׁיּוֹצֵא בְּשָׁאוּל — יוֹצֵא נָמֵי בְּגָזוּל.
Rav Na'hman bar Yits'haq soulève une objection à partir de la MISHNA : « Un loulav qui a été volé ou qui est complètement sec est invalide. » Par déduction, on conclut qu'un loulav emprunté, lui, est valide. La Guemara demande : de quand cette règle parle-t-elle ? Si tu dis qu'elle ne s'applique qu'au premier jour de la fête — n'est-il pas écrit : « Et vous prendrez pour vous, le premier jour… » (Vayikra 23, 40), ce qui indique que les quatre espèces doivent être prises de son propre bien, or ce loulav emprunté n'est pas le sien [et serait donc invalide, contredisant la déduction] ? La Michna ne parle donc manifestement pas du premier jour. Mais alors n'est-ce pas qu'elle parle du deuxième jour de la fête — et elle enseigne que le loulav volé est invalide même ce jour-là, ce qui contredit l'opinion de Chmouel ?
מֵתִיב רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ — פָּסוּל, הָא שָׁאוּל — כָּשֵׁר. אֵימַת? אִילֵּימָא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, הָא כְּתִיב: ״לָכֶם״ — מִשֶּׁלָּכֶם, וְהַאי לָאו דִּידֵיהּ הוּא. אֶלָּא לָאו, בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, וְקָתָנֵי גָּזוּל — פָּסוּל!
Rava dit : en réalité, la Michna peut s'expliquer comme parlant du premier jour de la fête, et le Tana énonce la règle selon le procédé pédagogique du « il n'était pas nécessaire [de le dire] ». Il n'était pas nécessaire de préciser que l'on ne s'acquitte pas de son obligation avec un loulav emprunté, car il n'est pas le sien [c'est évident]. Mais s'agissant d'un loulav volé, on aurait pu dire : sauf circonstances exceptionnelles, un vol ordinaire est un cas qui entraîne le désespoir des propriétaires, et bien que le loulav volé ait été acquis par le biais d'une transgression, son statut légal est comme celui du propre bien du voleur [il serait donc valide]. C'est pourquoi la Michna nous enseigne qu'il n'en est rien : on ne s'acquitte pas de son obligation avec un loulav volé. La Michna n'est donc pas une réfutation de l'opinion de Chmouel.
(רָבָא אָמַר:) לְעוֹלָם בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, וְלָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא שָׁאוּל דְּלָאו דִּידֵיהּ הוּא, אֲבָל גָּזוּל, אֵימָא: סְתַם גְּזֵילָה יֵאוּשׁ בְּעָלִים הוּא, וּכְדִידֵיהּ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
À propos de l'invalidité des quatre espèces acquises par le vol, la Guemara rapporte : Rav Houna dit aux marchands [avankaré] qui vendaient les quatre espèces : « Lorsque vous achetez des branches de myrte [hadass] à des non-Juifs, ne les coupez pas vous-mêmes ; laissez plutôt les non-Juifs les couper et vous les remettre. » Quelle en est la raison ? Parce que les non-Juifs sont, en règle générale, des accapareurs de terres,
אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא לְהָנְהוּ אֲוַונְכָּרֵי: כִּי זָבְנִיתוּ אָסָא מִגּוֹיִם — לָא תִּגְזְזוּ אַתּוּן, אֶלָּא לִגְזְזוּהּ אִינְהוּ וְיָהֲבוּ לְכוּ. מַאי טַעְמָא — סְתָם גּוֹיִם גַּזְלָנֵי אַרְעָתָא נִינְהוּ
Rachi
שנאמר והבאתם גזול וגו' - דאשכחן קרא דאוסר להביא מצוה בעבירה:,מה פסח אין לו תקנה - לאחר זמן להקריבו שהרי מום קבוע עולמית הוא:,אף גזול - ילפינן מינה דאין לו תקנה לאחר זמן ואפילו ביאוש דשמעינן ליה למריה דמייאש ואמר ווי ליה לחסרון כיס ואע"ג דלענין מקני אמרינן בבא קמא (סח.) דקני ליה ביאוש והוי דידיה ואפ"ה אקרובי למזבח לא:
שונא גזל בעולה - בעולות שאתם מביאין לי אני שונא את הגזל שאתם גוזלים אותם ואע"פ שהכל שלי ואף מתחלה שלי היתה:
אתמר נמי - דטעמא דמתני' בגזול בי"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה:
לא שנו - דגזול פסול:,מתוך שיוצא בשאול - דהא בי"ט שני לא כתיב לכם למעוטי:
לעולם בי"ט ראשון - ולא תידוק כדדייק' הא שאול כשר דכ"ש דשאול פסול ומתני' לא מיבעיא שאול קאמר:,אימא סתם גזילה - מיד ואע"ג דלא שמעינן דאייאש:,יאוש בעלים הוא - שהרי בפניו הוא גוזלו מידו ואין כח להציל:,קמ"ל - דעד דשמעינן דאייאש לא קני ליה דמימר אמר השתא הוא דתקיף מינאי למחר תפסינא ליה בדינא:
אוונכרי - תגרי כל דבר להשתכר בו כגון כלים קטנים מחטין ומסריקות ולולבין וקורין מרני"ש:,כי זבניתו אסא מנכרים - כשתקנו הדס מן הנכרים לאגוד בהן להושענא:,ליגזזו אינהו - הם יחתכוהו מן המחובר ויתנוהו לכם:,מאי טעמא סתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל נינהו - ושמא אותו קרקע מישראל הוה:
Tossafot
משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. והדתניא לקמן פ' לולב וערבה (סוכה ד' מג.) לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול משום שאול איצטריכא דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל מצות דהוי דאוריית' כדמוכח בריש הגוזל קמא (ב"ק ד' צד.) גבי הרי שגזל סאה של חיטין וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה דאין זה מברך אלא מנאץ וא"ת לקמן (סוכה ד' לא:) דפסלינן לולב של אשרה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה ותו אמאי שרינן דלאו אשרה דמשה וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה ומיהו יש ספרים דגרסי' לקמן (סוכה ד' לה.) אמתני' דאתרוג של אשרה מ"ט משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וגירסא משובשת היא אלא טעמא משום דמיכתת שיעוריה דאתרוג נמי בעי שיעור כאגוז או כביצה דאף על גב דאמרינן לקמן (סוכה ד' לא:) טעמא משום דלא גמר פירא מכל מקום בעינן דמינכר לקיחתה דמהאי טעמא פסלינן לקמן (סוכה ד' לה.) פלפלין ומיהו תימה בפרק כל שעה (פסחים ד' לה:) דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש ליה מקרא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה:
כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא. תימה דבמרובה (ב"ק ד' סו:) ממעט גזול מדכתיב קרבנו והכא ממעט ליה מדכתיב מכם ואע"ג דאיכא דמוקי לה התם בגזל קרבן דחבריה מ"מ קשה למאן דלא מוקי ליה הכי ועוד קשה דהתם משמע דלפני יאוש לא צריך קרא דדריש קרבנו ולא הגזול וקאמר ה"ד אילימא לפני יאוש למה לי קרא ועוד קשה דהא מכם דרשינן בפ"ק דחולין (ד' ה. ושם) מכם ולא כולכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא באומות ואע"פ שיש לומר דרישא דקרא מייתי הכא ומקרבנכם דסיפא דקרא קא דריש כמו שמפר"ת גבי לא תתחתן דסוף האומר בקדושין (ד' סח: ושם) לא משמע כן כלל וי"ל דהא דקאמר במרובה לפני יאוש למה לי קרא משום דלפני יאוש אין יכול להקדיש והרי הוא חולין כדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש דאיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו כדאי' במרובה (ב"ק דף סח:) ואפילו מאן דפליג לא פליג אלא בבעלים אבל בגזלן גופיה מודה דאין יכול להקדיש והא דמייתי הכא קרא דמכם אע"ג דמביתו נפקא אורחא דגמרא בהכי דמייתי מכם משום דאי לא כתיב ביתו הוה מוקמינן מכם להך דרשה אבל השתא דכתיבי הני קראי אייתר ליה מכם להוציא את המומר ולבכם חלקתי ודכוותה אשכחן פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד: ושם) דדרשי' נגעים ביום מדכתיב וביום הראות בו ובפ"ק דמועד קטן (ד' ח.) מוקי לה לחתן דיש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה וביום נפקא לן מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי וכן בשילהי פרק שני דמגילה (ד' כ. ושם) דלא מוהלין אלא ביום דכתיב ביום השמיני ובפרק ר"א דמילה (שבת ד' קלב.) מוקי ליה ביום אפילו בשבת ולילה ממעט מדכתיב בן שמונת ימים ועוד איכא דכוותייהו בדוכתי טובא:,הא קנייה ביאוש. וקרינא ביה לכם משלכם משמע דקסבר ר' יוחנן יאוש כדי קנה וקשה דבמרובה (ב"ק ד' סח:) קאמר ר' יוחנן דתשלומי ארבעה וחמשה חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ואי יאוש קני אמאי חייב שלו הוא טובח שלו הוא מוכר דכי האי גוונא דייק התם לעיל (דף סז:) רב ששת אמילתיה דרב דקאמר כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא ועוד דבהגוזל בתרא (שם דף קטו.) שמעינן בהדיא לר' יוחנן משמיה דר' ינאי דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני ויש ספרים דגרסינן הכא הא קנייה ותו לא ואפילו גרסינן ביאוש יש לפרש דהכי קאמר הא קנייה ביאוש ושינוי השם כדאמרינן במרובה (שם דף סז.) הגנב והגזלן הקדשן הקדש ואפילו למאן דאמר יאוש לא קני משום דהא איכא יאוש ושינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש וא"ת א"כ מאי פריך התם אביי לרבא דאמר יאוש קני מדכתיב קרבנו ולא הגזול ואמאי דחיק לשנויי דגזל קרבן דחבריה הא ממה נפשך התם קני דאיכא יאוש ושינוי השם ומ"מ מיפסיל להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן הכא וכמו כן קשה בסוף ההיא שמעתתא דדייק רבא דיאוש כדי לא קני מדכתיב קרבנו ולא הגזול ועולא נפקא ליה התם מגזול דומיא דפסח דלית ליה תקנתא וי"ל דאם איתא דיאוש כדי קני הוי שלו קודם הקדש ותו לא חשיב מצוה הבאה בעבירה וכן מוכח לקמן בשמעתין גבי (נכרי) וליקנינהו בשינוי השם משמע דאי קנו ליה מצו נפקי ביה ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה אבל אי יאוש כדי לא קני ועל ידי הקדשן קא קני ליה דאיכא יאוש ושינוי השם השתא אז חשיב מצוה הבאה בעבירה ובכולה שמעתין דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה היכא דקני ליה מצינן למימר דקני קודם באגודה אפילו למאן דלא בעי אגד הא קני ליה קודם י"ט דאכתי לא חל חיוב מצוה ואי נמי אפילו בי"ט דלא דמי למקדיש דחל קנין והקדש ביחד והא דשמעינן ליה לעיל לעולא בהגוזל בתרא (שם דף קיד.) גבי פלוגתא דר"ש ורבנן בעורות של גנב ושל גזלן אי סתם גניבה יאוש בעלים או סתם גזלה קאמר דקאמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל קני התם איכא יאוש ושינוי השם כדאמרינן בההיא שמעתא דמרובה (שם דף סו:) דמעיקרא קרו ליה משכא והשתא קרו ליה אברזא והא דמשמע בריש הגוזל קמא (בבא קמא דף צד.) בההיא דגזל סאה דאף על גב דשינוי קונה חשיב מצוה. הבאה בעבירה אף על פי שקנאו בשינוי מעשה קודם שבא לידי חיוב חלה התם דיחויא בעלמא הוא אי נמי שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים ולפי שיטה זו צריך ליישב סוגיא דהניזקין (גיטין דף נה.) דאמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת וסוגיא דהגוזל בתרא וסוגיא דמרובה ור"ת מפרש בענין אחר משום קשיא דעולא אדעולא והרבה הארכתי במרובה ובפרק הניזקין (גיטין דף נה.):
מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.