Guémara
[Rabbi Yehouda] tire d'une analogie verbale (guézéra chava) que seule une tente faite de main d'homme transmet l'impureté : il rapproche le mot « tente » (ohel) écrit à propos de l'impureté du mort de celui écrit à propos du Michkan (le Tabernacle). Il est écrit ici, à propos de l'impureté d'un mort : « Voici la loi : lorsqu'un homme meurt dans une tente… » (Bamidbar 19, 14) ; et il est écrit là-bas, à propos du Michkan : « Et il étendit la tente sur le Tabernacle » (Chemot 40, 19). De même que là-bas, pour le Michkan, la tente fut dressée par un homme, de même ici, pour l'impureté du mort, il s'agit d'une tente dressée par un homme [— une formation naturelle, elle, ne transmet pas l'impureté]. Et selon les autres Sages (les Rabbanan) : puisque le mot « tente » (ohel) est répété plusieurs fois dans le passage traitant de l'impureté du mort, cette répétition vient amplifier et inclure toute structure qui procure un abri, même si ce n'est pas une tente au sens habituel [faite de main d'homme].
יָלֵיף ״אֹהֶל״ ״אֹהֶל״ מִמִּשְׁכָּן. כְּתִיב הָכָא: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״, מָה לְהַלָּן בִּידֵי אָדָם, אַף כָּאן בִּידֵי אָדָם. וְרַבָּנַן: ״אֹהֶל״ ״אֹהֶל״ רִיבָּה.
La Guemara demande : Rabbi Yehouda tient-il vraiment que toute tente qui n'est pas dressée par l'homme n'a pas le statut de tente ? Elle soulève une contradiction à partir d'une michna (Para 3, 2) : des cours étaient bâties à Jérusalem sur le rocher, et sous ces cours il y avait un espace vide [d'au moins un tefa'h], par crainte d'une « tombe de l'abîme » [un cadavre enfoui inconnu, dont l'existence est incertaine]. En pareil cas, l'espace vide faisait barrière et empêchait l'impureté éventuelle de monter atteindre les cours. Et l'on y amenait des femmes enceintes, qui accouchaient là, dans ces cours, et y élevaient leurs enfants [sans jamais en sortir, jusqu'à ce qu'ils grandissent], afin que ces enfants demeurent purs de toute impureté et puissent servir au rituel de la vache rousse (para adouma), dont les cendres servent à purifier ceux qui ont contracté l'impureté d'un mort.
וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה כׇּל אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם אֵינוֹ אֹהֶל? וּרְמִינְהוּ: חֲצֵירוֹת הָיוּ בְּנוּיוֹת בִּירוּשָׁלַיִם עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע, וְתַחְתֵּיהֶם חָלָל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְבִיאִין נָשִׁים עוּבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם וּמְגַדְּלוֹת בְּנֵיהֶם שָׁם לַפָּרָה.
Et une fois ces enfants parvenus à l'âge de sept ou huit ans, aptes à participer au rituel, les Cohanim amenaient là des bœufs ; on plaçait des portes sur le dos de ces bœufs, et les enfants s'asseyaient sur ces portes, tenant en main des coupes de pierre — qui ne sont pas susceptibles d'impureté. Arrivés à la source de Chiloah (Siloé), ils descendaient dans l'eau, remplissaient les coupes, remontaient et se rasseyaient [sur les portes]. Cette eau, mélangée aux cendres de la vache rousse, servait ensuite à l'aspersion sur la personne ou les objets impurs. Rabbi Yossi dit : les enfants ne descendaient pas de leurs bœufs ; chacun, de sa place sur la porte, faisait descendre la coupe au bout d'une corde et la remplissait, par crainte d'une tombe de l'abîme [sous le chemin menant des bœufs à la source].
וּמְבִיאִין שְׁוָורִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בִּידֵיהֶם. הִגִּיעוּ לַשִּׁילוֹחַ, יָרְדוּ לְתוֹךְ הַמַּיִם וּמִילְּאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ לָהֶם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל וּמְמַלֵּא, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם.
Et il est enseigné dans une baraïta que Rabbi Yehouda dit : on n'amenait pas de portes, mais seulement des bœufs [— la largeur de la colonne vertébrale et du corps de l'animal suffisait à constituer une tente, et faisait donc barrière à l'impureté d'une tombe de l'abîme]. Or cela fait difficulté : les bœufs ne sont-ils pas une tente qui n'est pas dressée par l'homme ? Et pourtant il est enseigné que Rabbi Yehouda dit : on n'amenait pas de portes, mais seulement des bœufs. Apparemment, donc, une tente qui n'est pas faite de main d'homme a bien le statut de tente [— ce qui contredit son opinion du début] !
וְתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מְבִיאִין דְּלָתוֹת, אֶלָּא שְׁוָורִים. וְהָא שְׁוָורִים, דְּאֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם הוּא, וְקָתָנֵי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מְבִיאִין דְּלָתוֹת אֶלָּא שְׁוָורִים!
Lorsque Rav Dimi vint d'Erets Israël à Babylone, il rapporta au nom de Rabbi Elazar : Rabbi Yehouda concède qu'une tente non faite de main d'homme a le statut de tente lorsqu'elle atteint la taille d'un poing (mélo egrof) — ce qui, en longueur, largeur et hauteur, dépasse un tefa'h. Ce n'est que lorsque la cavité est plus petite qu'un poing que Rabbi Yehouda tient qu'elle n'est pas une tente. Cette même opinion est aussi enseignée dans une baraïta : et Rabbi Yehouda concède, dans le cas des fissures et des cavités profondes du rocher, qu'elles ont le statut de tente, bien qu'elles ne soient pas faites de main d'homme.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה כִּמְלֹא אֶגְרוֹף. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בִּשְׁקִיפִין וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים.
La Guemara objecte : mais une porte [sur le dos d'un bœuf] mesure plusieurs poings, et pourtant il est enseigné que Rabbi Yehouda dit : on n'amenait pas de portes, mais seulement des bœufs ! Apparemment, donc, une porte ne constitue pas une tente — puisque ce n'est pas la manière dont une tente se dresse d'ordinaire. Abaye répondit : Rabbi Yehouda n'a pas dit que la porte n'a pas le statut de tente ; il a dit qu'on n'avait pas besoin d'amener de portes, parce que les bœufs eux-mêmes étaient assez larges [pour faire barrière].
וַהֲרֵי דֶּלֶת, דְּיֵשׁ בָּהּ כַּמָּה אֶגְרוֹפִין, וְקָתָנֵי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מְבִיאִין דְּלָתוֹת אֶלָּא שְׁוָורִים! אָמַר אַבָּיֵי, לָא הוּצְרְכוּ לְהָבִיא דְּלָתוֹת.
Rava donne de l'enseignement de Rabbi Yehouda une autre explication : on n'amenait absolument pas de portes [non pour une raison de droit de l'impureté, mais par mesure de prudence]. Car, du fait de la largeur de la porte, l'enfant prend une assurance excessive : il se croit en sécurité, se permet de bouger d'un côté à l'autre, et risque ainsi de passer la tête ou l'un de ses membres au-delà du bord de la porte — et de devenir impur
רָבָא אָמַר: לֹא הָיוּ מְבִיאִין דְּלָתוֹת כׇּל עִיקָּר, שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל תִּינוֹק גַּסָּה עָלָיו, שֶׁמָּא יוֹצִיא רֹאשׁוֹ אוֹ אֶחָד מֵאֵבָרָיו, וְיִטָּמֵא
Rachi
אהל אהל ריבה - אהלים טובא כתיבי בפרשת פרה לרבות אף העשוי מאליו:
מפני קבר התהום - כל שם קבר התהום וטומאת התהום שבש"ס לשון ספק הוא כתהום שאינו גלוי מפני קבר התהום שכל העיר היו מסופקין שמא יש שם קבר ואין לו למת חלל טפח וטומאה שהיא רצוצה בוקעת ועולה לרקיע לכך היו בונין אותה ע"ג כיפין שאפי' יש שם קבר מתחת הרי חלל מפסיק:,ומביאין נשים עוברות כו' - משום ההיא דתנן (פרה פ"ג מ"ז) מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית וכיון דטבול יום כשר בפרה עשו בה מעלות הרבה כדי שלא יזלזלו בה תקנו כל מעשה פרה בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה והכהן השורפה הזקיקוהו לפרישת שבעת ימים ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כדאמרינן בפ' קמא דיומא (דף ב.) ואמר מר מזין עליו כל שבעה ותקנו שיהו תינוקות הללו ממלאין לו מים לקדש בהן מי חטאת ומשום מעלה תקנו שיהו טהורים מכל טומאה ובתוספתא שנינו עד שיהו בני שבעה ובני שמנה שנים מגדלין אותן ולא יותר שלא ראו קרי:
ומביאין שוורים - כשהיו רוצים לילך ולמלאות מים חיים מן השילוח:,וכוסות של אבן בידיהם - שכל מעשיה היו בכלי אבנים כדפרישית:,ירדו לתוך המים ומלאום - קסבר האי תנא מילוי בעינן ולא שישלשל בחבל:,מפני קבר התהום - שמא יש כאן טומאה:
אלא שוורים - שכריסם רחבות ותינוקות יושבין עליהם וכריסן מפסיק שאין התינוקות מאהילין על הארץ ולקמן מפרש טעמא אמאי לא היו מביאין דלתות אלמא אשמעינן רבי יהודה דשדרתן של שוורים שהיא כעין גג וחלל של בהמה הוא האהל המפסיק ואע"ג דאינו עשוי בידי אדם:
כמלא אגרוף - אהל שרחב כמלא אגרוף שהוא יותר מטפח מודה רבי יהודה שאע"פ שאינו עשוי בידי אדם חשוב להיות אהל דבמלא אגרוף מצינו חשוב למאור שאינו עשוי בידי אדם כדתנן באהלות (פי"ג מ"א וכלים פי"ז מ"ב) ובמס' בכורות מייתינן לה בפרק על אלו מומין (בכורות דף לז:) מאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו להוציא את הטומאה לאויר כמלא אגרוף וזהו אגרופו של בן אבטיח וישנו גדול כראש כל אדם וכי אר"י דאינו אהל היכא דאין עשוי בידי אדם בטפח קאמר:,בשקיפין - סלעים הנופלים ומתפרקין ברוח ויש חור גדול במקום עקירתן:,נקיקי - ביקועין:
והרי דלת דיש בה כמה אגרופים - מן הקרקע עד הדלת וקא א"ר יהודה לא היו מביאים דלתות קא סלקא דעתיה משום דאין דרך אהל בכך וכל שכן שוורים:
כל עיקר - לא משום דאינו אהל אלא שלא תהא דעתו של תינוק גסה עליו פריוו"י בלע"ז שמתוך שאינו ירא ליפול והרי הוא בטוח כאילו הוא בעלייה רחבה ויוציא ראשו חוץ לדלת ומאהיל לפיכך מביאין שוורים בלי דלתות ומתוך שהוא ירא ליפול אינו מוציא ראשו להלן מן רחב השור:
Tossafot
יליף אהל אהל ממשכן. וא"ת אי ממשכן יליף אפילו עשוי בידי אדם נמי לא יביא את הטומאה אלא פשתן כדאשכחן פרק במה מדליקין (שבת דף כז: ושם) דתנן כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ויליף בגמרא אהל אהל ממשכן וי"ל דכל המאהילים דמטמאים ילפינן בספרי בפרשה פרה בקל וחומר ממצורע דתניא מנין לעשות שאר המאהילים כאהל המת אמרת מה מצורע הקל עשה בו כל המאהילים כאהל מת החמור לא כל שכן דלגבי מצורע כתיב מושבו ודרשינן בתורת כהנים מושבו טמא מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא וא"ת אם כן כי לא עביד נמי בידי אדם נילף בקל וחומר ממצורע וכי תימא אם כן ג"ש מאי אהניא הא איצטריכא ליה לדרשה דפרק במה מדליקין דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים ויש לומר דמושבו לא משמע לא ריבוי ולא מיעוט לענין שאינו עשוי בידי אדם ולרבי יהודה דמעטיה רחמנא גבי מת ילפינן מצורע הקל בקל וחומר ממת דלא מטמא ולרבנן לא מחלק לא הכא ולא הכא ואף על גב דסתם סיפרא רבי יהודה אתיא שפיר ההיא דאילן כרבי יהודה דאמר בשמעתין מודה היה רבי יהודה כמלא אגרוף וא"ת וכיון דשאר המאהילים ילפינן ממת ק"ו ממצורע אם כן נימא דיו ולא מטמא עוברים כמו קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה ויש שם כלים דמצורע עובר אינו מטמא באהל כדתניא בתורת כהנים וכדתנן במסכת נגעים פ' י"ג (מ"ז) ומייתי לה פ"ק דקדושין (לג:) ויש לומר דק"ו זה אינו אלא גלויי מילתא בעלמא הוא דלא ילפינן ממשכן למעוטי שאר המאהילים:
ומביאין נשים עוברות ויולדות. אע"פ שהיו התינוקות טמאים בנדה ויולדות לא היו חוששין אלא לשומרן מטומאת מת דבעיא הזאה ומטומאה היוצא מגופו כגון בעל קרי כדתניא בתוספתא שהיו מגדלין אותן עד שיהו בני שבע שנים או שמנה ולא יותר שלא יראו קרי וקצת תימה מה מועיל מילוי זה שהיו ממלאין בתינוקות סוף סוף בעינן איש בשעת קידוש שנותנין האפר במים או בשעת הזאה לרבי יהודה או לרבנן כדמוכח פרק טרף בקלפי (יומא דף מג:) ויש לומר דמה שהיה יכול לתקן מתקנין משום מעלה דכולה מילתא מעלה בעלמא כדאיתא בריש (יומא) (דף ג:):
ועל גביהן דלתות. מאן דאמר בגיטין (דף ח:) ובנזיר פרק כהן גדול (נזיר דף נה.) ובפ' בכל מערבין (עירובין דף ל:) ובפרק בתרא דחגיגה (דף כה.) דאהל זרוק לא שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה מצי למימר דסבר לה כרבי יהודה דאמר בשמעתין לא היו מביאין דלתות אלא שוורים שכריסותיהן רחבות ואע"פ שגם הם אהל זרוק מ"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל כדדרשינן מדכתיב (איוב י) ובעצמות וגידים תסוככני ומיהו לר' אליעזר דלקמן ודאי קשה דמפרש טעמא דשוורים משום דמגינים על הרועה שלהם וקושיא דמטה משני משום דהויא אהל עראי ולהאי טעמא קשה היכי עבדינן למ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל דאפי' שידה תיבה ומגדל לא חייצי:,והתינוקות יושבין. בתוספתא דפרה [פ"ב] קתני דהכל שוין שהתינוקות צריכין טבילה כלומר הכל שוין בין ר' עקיבא בין ר' יוסי הגלילי שנחלקו לענין הזאה כדתנן במסכת פרה פ"ג [מ"ד] צריכין היו התינוקות להזות דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר לא היו צריכין להזות:,ירדו לתוך המים ומלאום. קסבר האי תנא מילוי ידים בעינן ולא שישלשל בחבל כך פירש בקונטרס ותימה גדולה פירש דבכולהו סתמי מוכחי במסכת פרה (פ"ז משנה ו ז) שהיו מוליכין חבל כדי למלאות ואפילו נתמלא הכלי מאליו משמע דכשר במילוי דתנן במס' פרה פ"ה (מ"ז) השוקת שבסלע אין ממלאין בה היתה כלי וחברה בסיד ממלאין עוד תניא בתוספתא דפרה אמר לפני רבי עקיבא משום רבי ישמעאל כוסות של אבן היו תלויין בקרני שוורים כיון ששחו שוורים לשתות נתמלאו הכוסות אמר להם אל תתנו מקום לצדוקים לרדות (אחריו) ונראה לפרש דבהכי פליגי רבי יוסי ורבנן דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חיישינן לקבר התהום ורבי יוסי חייש:
תניא נמי הכי. משמע לכאורה שהיא ברייתא והיא משנה שלימה במסכת אהלות (פ"ג מ"ז) סיפא דההיא דלעיל דהכי תנן התם רבי יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל ומודה בשקיפים וסלעים:
והרי דלת דיש לה כמה אגרופין. תימה היכי סלקא דעתא דמקשה שלא יועילו דלתות והלא בידי אדם הוא דמדעת הונחו לשם אהל ועוד מאיזה טעם יש לשוורים להועיל יותר מן הדלתות ובקונטרס פירש קא סלקא דעתיה משום דאין דרך אהל בכך וכל שכן שוורים ולפי זה תיקשי ליה היא גופא וצ"ל דקא סלקא דעתיה דבעלי חיים חשיבי להציל טפי מדלתות ליחשב אהל אף על פי שאין דרך אהל בכך ולא שייך טעם זה אלא בדבר התלוי בסברא ולא למאי דילפינן ממשכן:
שדעתו של תינוק גסה עליו. קסבר רבי יהודה אהל זרוק שמיה אהל דמשמע הא לא מפני שדעתו גסה היו מביאין דלתות:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.