סוטה מ״ט אמסכת סוטהסוטה מ״ט א
משנה שמבזבזין דין אביהם לעתיד לבוא. אומרים לפניו: רבונו של עולם, מאחר שאתה עתיד ליפרע מהן, למה הקהיתה שיניהם בם? אמר רבי אילעא בר יברכיה: אלמלא תפלתו של דוד, היו כל ישראל מוכרי רבב, שנאמר: ״שיתה ה׳ מורה להם״. ואמר רבי אילעא בר יברכיה: אלמלא תפלתו של חבקוק, היו שני תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתורה, שנאמר: ״ה׳ שמעתי שמעך יראתי ה׳ פעלך בקרב שנים חייהו״. אל תקרא ״בקרב שנים״, אלא ״בקרוב שנים״. ואמר רבי אילעא בר יברכיה: שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה — ראוין לישרף באש, שנאמר: ״ויהי המה הלכים הלוך ודבר והנה רכב אש וגו׳״, טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור — ראוין לישרף. ואמר רבי אילעא בר יברכיה: שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה — אחד מת ואחד גולה, שנאמר: ״לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת״, ואין דעת אלא תורה, שנאמר: ״נדמו עמי מבלי הדעת״. אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק — תפלתו נשמעת, שנאמר: ״כי עם בציון ישב בירושלם בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך״, וכתיב בתריה: ״ונתן ה׳ לכם לחם צר ומים לחץ״. רבי אבהו אומר: משביעין אותו מזיו שכינה, שנאמר: ״והיו עיניך ראות את מוריך״. רבי אחא בר חנינא אמר: אף אין הפרגוד ננעל בפניו, שנאמר: ״ולא יכנף עוד מוריך״. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין וכו׳. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: ״בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר״, הי בקר? אילימא בקר דלמחר, מי ידע מאי הוי? אלא דחליף. ואלא, עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא, וא״יהא שמיה רבא״ דאגדתא, שנאמר: ״ארץ עיפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים״, הא יש סדרים — תופיע מאופל. ולא ירד טל לברכה וניטל טעם פירות וכו׳. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: טהרה — בטלה טעם וריח, מעשר — ביטל שומן דגן. רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא, שקלה, כרכה בסודריה. אתא רבה בריה, אמר ליה: מורחינא ריחא דחינוניתא. אמר ליה: בני, טהרה יש בך. יהבה ניהליה. אדהכי אתא אבא בריה, שקלה, יהבה ניהליה. אמר ליה: בני, שמחת את לבי, והקהיתה את שיני. היינו דאמרי אינשי: רחמי דאבא — אבני, רחמי דבני — אבני דהוו ליה. רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה. כי גדל אמר ליה: אשקיין מיא. אמר לו: לאו בריך אנא. והיינו דאמרי אינשי: רבי רבי, בר ברתך אנא. מתני׳ בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות, ושלא ילמד אדם את בנו יוונית. בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר, ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר. משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים. משמת בן עזאי בטלו השקדנים. משמת בן זומא בטלו הדרשנים. משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה. משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה. משמת רבי יוסי קטנתא פסקו חסידים. ולמה נקרא שמו ״קטנתא״ — שהיה קטנתא של חסידים. משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה, ומתה טהרה ופרישות. משמת רבי ישמעאל בן פאבי בטלה זיו הכהונה. משמת רבי בטל[ה] ענוה ויראת חטא. גמרא [גמ׳] תנו רבנן: רבי פנחס בן יאיר אומר: משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין, וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען על אבינו שבשמים. רבי אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא, וספריא כחזניא, וחזניא כעמא דארעא, ועמא דארעא