סוטה מ״ח במסכת סוטהסוטה מ״ח ב
גמרא הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה״. משמתו נביאים הראשונים. מאן ״נביאים הראשונים״? אמר רב הונא: זה דוד ושמואל ושלמה. רב נחמן אמר: בימי דוד, זימנין סליק, וזימנין לא סליק, שהרי שאל צדוק — ועלתה לו, שאל אביתר — ולא עלתה לו, שנאמר: ״ויעל אביתר״. מתיב רבה בר שמואל: ״ויהי לדרש אלהים בימי זכריהו המבין בראת האלהים״, מאי לאו, באורים ותומים? לא, בנביאים. תא שמע: משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש, ופסקו אורים ותומים, ופסק מלך מבית דוד. ואם לחשך אדם לומר: ״ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים״, אמור לו: כאדם שאומר לחבירו ״עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד״. אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן ״נביאים הראשונים״ — לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי, דאחרונים נינהו. דתנו רבנן: משמתו חגי זכריה ומלאכי — נסתלקה רוח הקודש מישראל. ואף על פי כן, היו משתמשים בבת קול, שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא. ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה (להן) [עליהן] בת קול מן השמים, ואמרה להן: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו עיניהם בשמואל הקטן. וכשמת, הספידוהו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל. ואף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל — לחרבא, וחברוהי — לקטלא, ושאר עמא — לביזא, ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא. ואף על רבי יהודה בן בבא בקשו לומר ״הי חסיד הי עניו״, אלא שנטרפה שעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות. משחרב בית המקדש בטל השמיר כו׳. תנו רבנן: שמיר שבו בנה שלמה את בית המקדש, שנאמר: ״והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה״ — הדברים ככתבן, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר ״כל אלה אבנים יקרת וגו׳ מגררות במגרה״! אם כן מה תלמוד לומר ״לא נשמע בבית בהבנתו״ — שהיה מתקין מבחוץ, ומכניס מבפנים. אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש, ודברי רבי נחמיה באבני ביתו. ורבי נחמיה, שמיר למאי אתא? מיבעי ליה לכדתניא: אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר: ״פתוחי חותם״, ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר: ״במלואתם״, אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן, כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו, שנבקעת בימות הגשמים, ואינה חסירה כלום. תנו רבנן: שמיר זה, ברייתו כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו. במה משמרין אותו — כורכין אותו בספוגין של צמר, ומניחין אותו באיטני של אבר מליאה סובי שעורין. אמר רבי אמי: משחרב מקדש ראשון — בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה. תניא נמי הכי: משחרב מקדש ראשון — בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה ורכב ברזל, ויש אומרים: אף יין קרוש הבא משניר, הדומה כעיגולי דבילה. ונופת צופים. מאי ״נופת צופים״? אמר רב: סולת שצפה על גבי נפה, ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן. ולוי אמר: שתי ככרות הנדבקות בתנור ותופחות ובאות, עד שמגיעות זו לזו. ורבי יהושע בן לוי אמר: זה דבש הבא מן הציפיא. מאי משמע — כדמתרגם רב ששת: ״כמא דנתזן דבריאתה ושייטן ברומי עלמא ומתיין דובשא מעישבי טורא״. תנן התם: כל הנצוק טהור, חוץ מדבש זיפים והצפיחים. מאי ״זיפים״? אמר רבי יוחנן: דבש שמזייפין בו. וריש לקיש אמר: על שם מקומו, כדכתיב: ״זיף וטלם ובעלות״. כיוצא בדבר אתה אומר: ״בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד וגו׳״. מאי ״זיפים״? אמר רבי יוחנן: בני אדם המזייפין דבריהם. ורבי אלעזר אומר: על שם מקומן, כדכתיב: ״זיף וטלם ובעלות״. ופסקו אנשי אמנה. אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקדוש ברוך הוא. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר ״מה אוכל למחר״ — אינו אלא מקטני אמנה. והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב ״כי מי בז ליום קטנות״ — מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא — קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא, רבא אמר: אלו קטני בני רשעי ישראל,