סוטה מ״ז במסכת סוטהסוטה מ״ז ב
משנה עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. ובימיו אין צריך לשאול על הדמאי. גמרא גמ׳ תנו רבנן: מנין שאם נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג שאין פוטרת אותו — תלמוד לומר: ״ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו״. עד אחד אומר ראיתי את ההורג כו׳. טעמא דמכחיש ליה, הא לא מכחיש ליה — עד אחד מהימן. מנהני מילי? דתנו רבנן: ״לא נודע מי הכהו״. הא נודע מי הכהו, אפילו אחד בסוף העולם — לא היו עורפין. רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו, שלא היו עורפין — תלמוד לומר: ״ועינינו לא ראו״, והלא ראו. השתא דאמרת עד אחד מהימן, אידך חד היכי מצי מכחיש ליה? והאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד — הרי כאן שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים! אמר לך עולא, תני: ״לא היו עורפין״. וכן אמר רבי יצחק, תני: ״לא היו עורפין״. ורבי חייא אמר, תני: ״היו עורפין״. ולרבי חייא קשיא דעולא! לא קשיא: כאן בבת אחת, כאן בזה אחר זה. תנן: עד אחד אומר ״ראיתי את ההורג״, ושנים אומרים ״לא ראית״ — היו עורפין. הא חד וחד — לא היו עורפין, תיובתא דרבי חייא! וליטעמיך, אימא סיפא: שנים אומרים ״ראינו״, ועד אחד אומר ״לא ראיתם״ — לא היו עורפין. הא חד וחד — היו עורפין. אלא: מתניתין כולה בפסולי עדות, וכדרבי נחמיה, דאמר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד. ואיכא דאמרי: כל היכא דאתא עד אחד — כשר מעיקרא, אפילו מאה נשים כי אחד דמיין. והכא במאי עסקינן — כגון דאתאי אשה מעיקרא. ותרצה לדרבי נחמיה הכי: רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד — הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד, אבל שתי נשים באיש אחד — כי פלגא ופלגא דמי. ותרתי פסולי עדות, למה לי? מהו דתימא: כי אזלינן בתר רוב דעות — לחומרא, אבל לקולא — לא, קא משמע לן. משרבו הרוצחין כו׳. תנו רבנן: משרבו הרוצחנין — בטלה עגלה ערופה, לפי שאינה באה אלא על הספק. משרבו הרוצחנין בגלוי — בטלה עגלה ערופה. משרבו הנואפין כו׳. תנו רבנן: ״ונקה האיש מעון״, בזמן שהאיש מנוקה מעון — המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון — אין המים בודקין את אשתו. ואומר: ״לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה כו׳״. מאי ״ואומר״? וכי תימא עון דידיה — אין, דבניה ודבנתיה — לא, תא שמע: ״לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה״. וכי תימא: עון אשת איש — אין, עון דפנויה — לא, תא שמע: ״כי הם עם הזנות יפרדו ועם הקדשות יזבחו וגו׳״. מאי ״ועם לא יבין ילבט״? אמר רבי אלעזר: אמר להם נביא לישראל: אם אתם מקפידין על עצמכם — מים בודקין נשותיכם, ואם לאו — אין המים בודקין נשותיכם. משרבו בעלי הנאה, נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. משרבו רואי פנים בדין, בטל ״לא תגורו״, ופסק ״לא תכירו״, ופרקו עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם. משרבו לוחשי לחישות בדין — רבה חרון אף בישראל, ונסתלקה השכינה, משום שנאמר: ״בקרב אלהים ישפט״. משרבו ״אחרי בצעם לבם הלך״ — רבו ״האומרים לרע טוב ולטוב רע״. משרבו ״האומרים לרע טוב ולטוב רע״ — רבו ״הוי הוי״ בעולם. משרבו מושכי הרוק — רבו היהירים ונתמעטו התלמידים, והתורה חוזרת על לומדיה. משרבו היהירים — התחילו בנות ישראל להנשא ליהירים, שאין דורינו רואה אלא לפנים. איני?! והאמר מר: האי מאן דמיהר — אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל, שנאמר: ״גבר יהיר ולא ינוה״, לא ינוה אפילו בנוה שלו! מעיקרא קפצה עליה, לסוף מיתזיל עלייהו. משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים — רבה השוחד והטיית משפט, ופסקה טובה. משרבו ״מקבלני טובתך״ ו״מחזקני טובותיך״ — רבו ״איש הישר בעיניו יעשה״. שפלים הוגבהו, והגבוהים הושפלו, ומלכותא אזלא ונולא. משרבו צרי עין וטורפי טרף — רבו מאמצי הלב וקופצי ידים מלהלוות, ועברו על מה שכתוב בתורה ״השמר לך פן וגו׳״. משרבו ״נטויות גרון ומשקרות עינים״ — רבו מים המרים, אלא שפסקו. משרבו מקבלי מתנות — נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב: ״ושונא מתנת יחיה״. משרבו זחוחי הלב — רבו מחלוקת בישראל. משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן — רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות. משרבו מקבלי צדקה מן הנכרי — היו ישראל למעלה והם למטה, ישראל לפנים והם לאחור. משמת יוסי בן יועזר כו׳. מאי ״אשכולות״? אמר רב יהודה אמר שמואל, איש שהכל בו. יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו׳. מאי טעמא? אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לפי שאין נותנין אותו כתיקונו. דרחמנא אמר דיהבי ללוים,