סוטה מ״ז אמסכת סוטהסוטה מ״ז א
משנה רב ושמואל, חד אמר: נס. וחד אמר: נס בתוך נס. מאן דאמר נס — יער הוה, דובים לא הוו. מאן דאמר נס בתוך נס — לא יער הוה ולא דובים הוו. וליהוי דובים ולא ליהוי יער! דבעיתי. אמר רבי חנינא: בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. איני? והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, ואף על פי שלא לשמה. שמתוך שלא לשמה — בא לשמה. שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנה שלמה, שכתוב ביה ״אלף עלות יעלה שלמה״. ואמר רבי יוסי בן חוני: רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה! תאותו מיהא לקללה הוי. ״ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדני ראה וגו׳״. וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה? אמר רבי חנין: חן מקום על יושביו. אמר רבי יוחנן, שלשה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על (מקחו). תנו רבנן, שלשה חלאין חלה אלישע: אחד שגירה דובים בתינוקות, ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים, ואחד שמת בו, שנאמר: ״ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו״. תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי מתלמידיו בשתי ידיו. אלישע מאי היא, דכתיב: ״ויאמר נעמן הואל קח ככרים״, וכתיב: ״ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות״. ומי שקיל כולי האי? כסף ובגדים הוא דשקיל! אמר רבי יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים, אמר לו: רשע, הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים. ״וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם״. ״וארבעה אנשים היו מצרעים״, אמר רבי יוחנן: זה גחזי ושלשת בניו. ״ויבא אלישע דמשק״. למה הלך? אמר רבי יוחנן: שהלך להחזירו לגחזי בתשובה, ולא חזר. אמר לו: חזור בך. אמר לו: כך מקובלני ממך, כל מי שחטא והחטיא את הרבים — אין מספיקין בידו לעשות תשובה. מאי עבד? איכא דאמרי: אבן שואבת תלה לו לחטאת ירבעם, והעמידו בין שמים לארץ. ואיכא דאמרי: שם חקק לה אפומה, והיתה אומרת ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״. ואיכא דאמרי: רבנן דחה מקמיה, דכתיב: ״ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו ישבים שם לפניך צר ממנו״, מכלל דעד האידנא לא הוה דחיק. יהושע בן פרחיה מאי היא — כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן, שמעון בן שטח (אטמינהו) [אטמרתיה] אחתיה, רבי יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים. כי הוה שלמא, שלח ליה שמעון בן שטח: מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים: אחותי! בעלי שרוי בתוכך, ואני יושבת שוממה! אמר: שמע מינה הוה ליה שלמא. כי אתא, אקלע לההוא אושפיזא, קם קמייהו ביקרא שפיר, עבדי ליה יקרא טובא, יתיב וקא משתבח: כמה נאה אכסניא זו! אמר ליה ישו הנוצרי: רבי, עיניה טרוטות. אמר ליה: רשע, בכך אתה עוסק? אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה. כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה. יומא חד הוה קרי קרית שמע, אתא לקמיה. הוה בדעתיה לקבוליה, אחוי ליה בידיה, סבר מדחא דחי ליה, אזל זקף לבינתא פלחא. אמר ליה: חזור בך! אמר ליה: כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים — אין מספיקין בידו לעשות תשובה. דאמר מר: ישו הנוצרי כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק, ואשה — תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. מתני׳ נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה — תצא ותרעה בעדר. משנערפה העגלה — תקבר במקומה, שעל ספק באתה מתחילתה — כיפרה ספיקה, והלכה לה. נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג — הרי זה יהרג. עד אחד אומר ״ראיתי את ההורג״, ועד אחד אומר ״לא ראית״. אשה אומרת ״ראיתי״, ואשה אומרת ״לא ראית״ — היו עורפין. עד אחד אומר ״ראיתי״, ושנים אומרים ״לא ראית״ — היו עורפין. שנים אומרים ״ראינו״, ואחד אומר להן ״לא ראיתם״ — לא היו עורפין. משרבו הרוצחנין — בטלה עגלה ערופה. משבא אליעזר בן דינאי, ותחינה בן פרישה היה נקרא, חזרו לקרותו ״בן הרצחן״. משרבו המנאפים — פסקו המים המרים. ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר: ״לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו׳״. משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים בטלו האשכלות, שנאמר: ״אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי״, יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר. אף הוא בטל את המעוררין ואת הנוקפין.