AccueilÉtudeTanakhBibliothèqueSujetsParachaDivrei TorahRabbanimSagesHistoireÀ proposMes favorisFaire un don
Retour

Traité Sotah

46b

Étude de Sotah 46b

Étude de la Guémara 46b

Guémara
« Ferme [eitan] est ta demeure, et ton nid est placé dans le rocher » (Bamidbar 24, 21), et il est dit: « Écoutez, montagnes, le procès de D.ieu, et vous, fermes assises [eitanim], fondements de la terre » (Mikha 6, 2). L'usage de ce mot dans ces versets indique qu'« eitan » désigne quelque chose de dur, comme un rocher ou une montagne. D'autres disent une explication différente du mot eitan: d'où déduit-on qu'eitan signifie ancien? Comme il est dit: « C'est une nation ancienne [eitan], une nation d'autrefois » (Yirmiya 5, 15).
״אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ״, וְאוֹמֵר: ״שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ וְהָאֵיתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ״. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִנַּיִן לְ״אֵיתָן״ שֶׁהוּא יָשָׁן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹי אֵיתָן הוּא, גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא״.
« Et on lui brise la nuque [orfin] par-derrière avec un hachoir. » Quelle en est la raison? [Les Sages] déduisent [le sens de] « arifa » [dans ce contexte] de « arifa » énoncé à propos du sacrifice expiatoire d'oiseau [où l'on brise également la nuque].
״וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ״. מַאי טַעְמָא — גָּמַר עֲרִיפָה עֲרִיפָה מֵחַטַּאת הָעוֹף.
« Et quant à son emplacement, il est interdit d'y semer et d'y travailler [la terre]. » Nos maîtres ont enseigné: [le verset] « qui ne sera ni travaillée ni ensemencée » (Devarim 21, 4) se réfère au passé, [c'est-à-dire] un lieu qui n'a pas été auparavant travaillé ou ensemencé — ce sont les paroles de Rabbi Yoshiya. Rabbi Yonatan dit: cela se réfère à l'avenir.
״וּמְקוֹמָהּ, אָסוּר מִלִּזְרוֹעַ וּמִלֵּיעָבֵד״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ״ — לְשֶׁעָבַר, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: לְהַבָּא.
Rava dit: quant à l'avenir, tout le monde s'accorde à dire que c'est interdit, comme il est écrit « et ne sera pas ensemencée » au futur. Ils ne sont en désaccord qu'à propos du passé. Rabbi Yoshiya estime: est-il écrit « et ne sera pas travaillée » [au futur]? Et Rabbi Yonatan [lui répond]: est-il écrit « qui n'a pas été travaillée » [au passé]? Et Rabbi Yoshiya [répond]: le terme « qui » indique le passé. Et pour Rabbi Yonatan, le terme « qui » est un terme d'amplification [et non une référence au passé].
רָבָא אָמַר: לְהַבָּא — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִזָּרֵעַ״, כִּי פְּלִיגִי לְשֶׁעָבַר. רַבִּי יֹאשִׁיָּה סָבַר: מִי כְּתִיב ״וְלֹא יְעוּבַּד״? וְרַבִּי יוֹנָתָן: מִי כְּתִיב ״אֲשֶׁר לֹא נֶעֱבַד״? וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה: ״אֲשֶׁר״ — לְשֶׁעָבַר מַשְׁמַע, וְרַבִּי יוֹנָתָן: ״אֲשֶׁר״ — רִבּוּיָא הוּא.
Et il est permis d'y peigner du lin et d'y tailler des pierres. Nos maîtres ont enseigné: [du verset] « qui ne sera ni travaillée ni ensemencée », je ne déduis que le semis; d'où déduit-on les autres travaux? Le verset dit: « qui ne sera pas travaillée » — en aucune manière.
וּמוּתָּר לִסְרוֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ״ — אֵין לִי אֶלָּא זְרִיעָה, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ״ — מִכׇּל מָקוֹם.
[La baraïta poursuit:] si c'est ainsi, pourquoi le verset a-t-il besoin de dire encore « et ne sera pas ensemencée »? C'est pour t'enseigner: de même que le semis est particulier en ce qu'il porte sur le corps même de la terre, de même tout travail portant sur le corps même de la terre [est inclus]. Cela exclut le peignage du lin et la taille des pierres, qui ne portent pas sur le corps même de la terre.
אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא יִזָּרֵעַ״? לוֹמַר לְךָ: מָה זְרִיעָה מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע, אַף כֹּל שֶׁהוּא בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע. יָצָא סְרִיקַת פִּשְׁתָּן וְנִיקּוּר אֲבָנִים, שֶׁאֵינָן בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע.
Et l'on pourrait dire autrement: « qui ne sera pas travaillée » est une généralité, « et ne sera pas ensemencée » est un détail. Or, dans une généralité suivie d'un détail, la généralité ne comprend que ce qui est dans le détail: le semis, oui, mais rien d'autre, non! [La Guemara répond de nouveau:] le terme « qui » est une amplification [ce qui exclut cette règle herméneutique].
וְאֵימָא: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ״ — כָּלַל, ״וְלֹא יִזָּרֵעַ״ — פָּרַט. כְּלָל וּפְרָט, אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מָה שֶׁבַּפְּרָט: זְרִיעָה — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! ״אֲשֶׁר״ — רִבּוּיָא הוּא.
Les anciens de la ville se lavent les mains, etc. Nos maîtres ont enseigné: [à propos du verset] « et tous les anciens de cette ville, les plus proches de la victime, se laveront les mains sur la génisse dont la nuque a été brisée dans la vallée » (Devarim 21, 6) — on aurait pu penser qu'il n'y a pas besoin de préciser « dont la nuque a été brisée », puisqu'il n'est question d'aucune autre génisse que celle dont la nuque a été brisée. Et que vient enseigner « dont la nuque a été brisée »? Que c'est sur l'emplacement même où la nuque de la génisse a été brisée qu'ils se lavent les mains.
זִקְנֵי הָעִיר רוֹחֲצִין יְדֵיהֶן כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכׇל זִקְנֵי הָעִיר הָהִיא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל״. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָעֲרוּפָה״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָעֲרוּפָה״ — עַל מְקוֹם עֲרִיפָתָהּ שֶׁל עֶגְלָה.
« Et ils diront: nos mains n'ont pas versé ce sang, et nos yeux n'ont rien vu » (Devarim 21, 7). Mais nous serait-il venu à l'esprit que le tribunal verse le sang, pour qu'il ait besoin de faire une telle déclaration? Il faut plutôt comprendre: il n'est pas venu entre nos mains pour que nous le renvoyions sans nourriture, et nous ne l'avons pas vu pour le laisser partir sans escorte.
״וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ״, וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁבֵּית דִּין שׁוֹפְכִין דָּמִים?! אֶלָּא: לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה.
Il est enseigné dans une baraïta: Rabbi Meïr disait: on contraint à l'accompagnement, car la récompense de l'accompagnement n'a pas de mesure, comme il est dit: « Et les guetteurs virent un homme sortir de la ville, et ils lui dirent: montre-nous donc l'entrée de la ville, et nous te ferons du bien » (Choftim 1, 24), et il est écrit: « Et il leur montra l'entrée de la ville » (Choftim 1, 25). Et quel bien lui firent-ils? Toute cette ville, ils la frappèrent du tranchant de l'épée, mais cet homme et sa famille, ils les renvoyèrent libres.
תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כּוֹפִין לִלְוָיָה, שֶׁשְּׂכַר הַלְוָיָה אֵין לָהּ שִׁיעוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד״, וּכְתִיב: ״וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר״, וּמָה חֶסֶד עָשׂוּ עִמּוֹ — שֶׁכׇּל אוֹתָהּ הָעִיר הָרְגוּ לְפִי חֶרֶב, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ שָׁלְחוּ.
« Et l'homme s'en alla au pays des Hittites, et il bâtit une ville et l'appela du nom de Louz; tel est son nom jusqu'à ce jour » (Choftim 1, 26). Il est enseigné: c'est cette Louz où l'on teint la laine bleu ciel (t'khelet). C'est cette même Louz où, bien que Sennahérib soit venu et ait exilé et mélangé de nombreux peuples, il ne l'a pas dérangée; où Nabuchodonosor, qui a détruit tant de pays, ne l'a pas détruite; et même l'ange de la mort n'a pas la permission d'y passer. Mais ses anciens, lorsqu'ils décident qu'ils sont arrivés au bout de leur vie, sortent hors du mur de la ville, et alors ils meurent.
״וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, תַּנְיָא: הִיא לוּז שֶׁצּוֹבְעִין בָּהּ תְּכֵלֶת, הִיא לוּז שֶׁבָּא סַנְחֵרִיב וְלֹא בִּלְבְּלָהּ, נְבוּכַדְנֶצַּר וְלֹא הֶחְרִיבָהּ, וְאַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת אֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲבוֹר בָּהּ. אֶלָּא זְקֵנִים שֶׁבָּהּ, בִּזְמַן שֶׁדַּעְתָּן קָצָה עֲלֵיהֶן יוֹצְאִין חוּץ לַחוֹמָה, וְהֵן מֵתִים.
Et voici un raisonnement a fortiori: si ce Cananéen, qui n'a pas parlé de sa bouche ni marché de ses pieds, a néanmoins causé son propre sauvetage et celui de sa descendance jusqu'à la fin de toutes les générations, celui qui accompagne réellement quelqu'un à pied, combien plus [sa récompense sera-t-elle grande]!
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה כְּנַעֲנִי זֶה שֶׁלֹּא דִּיבֵּר בְּפִיו, וְלֹא הָלַךְ בְּרַגְלָיו — גָּרַם הַצָּלָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת, מִי שֶׁעוֹשֶׂה לְוָיָה בְּרַגְלָיו — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
Sotah 46b
100%
סוטה מ״ו במַסֶּכֶת סוֹטָה
גְּמָרָא ״אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ״, וְאוֹמֵר: ״שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ וְהָאֵיתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ״. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִנַּיִן לְ״אֵיתָן״ שֶׁהוּא יָשָׁן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹי אֵיתָן הוּא, גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא״. ״וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ״. מַאי טַעְמָא — גָּמַר עֲרִיפָה עֲרִיפָה מֵחַטַּאת הָעוֹף. ״וּמְקוֹמָהּ, אָסוּר מִלִּזְרוֹעַ וּמִלֵּיעָבֵד״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ״ — לְשֶׁעָבַר, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: לְהַבָּא. רָבָא אָמַר: לְהַבָּא — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִזָּרֵעַ״, כִּי פְּלִיגִי לְשֶׁעָבַר. רַבִּי יֹאשִׁיָּה סָבַר: מִי כְּתִיב ״וְלֹא יְעוּבַּד״? וְרַבִּי יוֹנָתָן: מִי כְּתִיב ״אֲשֶׁר לֹא נֶעֱבַד״? וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה: ״אֲשֶׁר״ — לְשֶׁעָבַר מַשְׁמַע, וְרַבִּי יוֹנָתָן: ״אֲשֶׁר״ — רִבּוּיָא הוּא. וּמוּתָּר לִסְרוֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ״ — אֵין לִי אֶלָּא זְרִיעָה, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ״ — מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא יִזָּרֵעַ״? לוֹמַר לְךָ: מָה זְרִיעָה מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע, אַף כֹּל שֶׁהוּא בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע. יָצָא סְרִיקַת פִּשְׁתָּן וְנִיקּוּר אֲבָנִים, שֶׁאֵינָן בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע. וְאֵימָא: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ״ — כָּלַל, ״וְלֹא יִזָּרֵעַ״ — פָּרַט. כְּלָל וּפְרָט, אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מָה שֶׁבַּפְּרָט: זְרִיעָה — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! ״אֲשֶׁר״ — רִבּוּיָא הוּא. זִקְנֵי הָעִיר רוֹחֲצִין יְדֵיהֶן כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכׇל זִקְנֵי הָעִיר הָהִיא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל״. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָעֲרוּפָה״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָעֲרוּפָה״ — עַל מְקוֹם עֲרִיפָתָהּ שֶׁל עֶגְלָה. ״וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ״, וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁבֵּית דִּין שׁוֹפְכִין דָּמִים?! אֶלָּא: לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כּוֹפִין לִלְוָיָה, שֶׁשְּׂכַר הַלְוָיָה אֵין לָהּ שִׁיעוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד״, וּכְתִיב: ״וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר״, וּמָה חֶסֶד עָשׂוּ עִמּוֹ — שֶׁכׇּל אוֹתָהּ הָעִיר הָרְגוּ לְפִי חֶרֶב, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ שָׁלְחוּ. ״וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, תַּנְיָא: הִיא לוּז שֶׁצּוֹבְעִין בָּהּ תְּכֵלֶת, הִיא לוּז שֶׁבָּא סַנְחֵרִיב וְלֹא בִּלְבְּלָהּ, נְבוּכַדְנֶצַּר וְלֹא הֶחְרִיבָהּ, וְאַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת אֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲבוֹר בָּהּ. אֶלָּא זְקֵנִים שֶׁבָּהּ, בִּזְמַן שֶׁדַּעְתָּן קָצָה עֲלֵיהֶן יוֹצְאִין חוּץ לַחוֹמָה, וְהֵן מֵתִים. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה כְּנַעֲנִי זֶה שֶׁלֹּא דִּיבֵּר בְּפִיו, וְלֹא הָלַךְ בְּרַגְלָיו — גָּרַם הַצָּלָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת, מִי שֶׁעוֹשֶׂה לְוָיָה בְּרַגְלָיו — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בַּמָּה הֶרְאָה לָהֶם? חִזְקִיָּה אָמַר: בְּפִיו עִקֵּם לָהֶם, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּאֶצְבָּעוֹ הֶרְאָה לָהֶם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁבִיל שֶׁכְּנַעֲנִי זֶה הֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ, גָּרַם הַצָּלָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ לְוָיָה — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה פְּסִיעוֹת שֶׁלִּוָּה פַּרְעֹה לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וְגוֹ׳״, נִשְׁתַּעְבֵּד בְּבָנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְלַוֶּה אֶת חֲבֵירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעִיר — אֵינוֹ נִיזּוֹק. רָבִינָא אַלְוְיֵהּ לְרָבָא בַּר יִצְחָק אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעִיר, מְטָא לִידֵיהּ הֶיזֵּיקָא וְאִיתַּצִּיל. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרַב לְתַלְמִיד — עַד עִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, חָבֵר לְחָבֵר — עַד תְּחוּם שַׁבָּת, תַּלְמִיד לְרַב — אֵין לוֹ שִׁיעוּר. וְכַמָּה? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּרְסָה. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מוּבְהָק, אֲבָל רַבּוֹ מוּבְהָק — שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת. רַב כָּהֲנָא אַלְוְיֵהּ לְרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי מִפּוּם נַהֲרָא עַד בֵּי צִינְיָתָא דְּבָבֶל. כִּי מְטוֹ הָתָם אֲמַר לֵיהּ: וַדַּאי דְּאָמְרִיתוּ הָנֵי צִינְיָתָא דְּבָבֶל מִשְּׁנֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיתַנְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אַדְכַּרְתַּן מִלְּתָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם״? וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא עָבַר — הֵיכָן יָשַׁב (וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא יָשַׁב — הֵיכָן עָבַר)? אֶלָּא: אֶרֶץ שֶׁגָּזַר עָלֶיהָ אָדָם הָרִאשׁוֹן לְיִשּׁוּב — נִתְיַשְּׁבָה, אֶרֶץ שֶׁלֹּא גָּזַר עָלֶיהָ אָדָם הָרִאשׁוֹן — לֹא נִתְיַשְּׁבָה. רַב מָרְדֳּכַי אַלְוְיֵהּ לְרַב אָשֵׁי מֵהַגְרוֹנְיָא וְעַד בֵּי כֵיפֵי, וְאָמְרִי לַהּ: עַד בֵּי דוּרָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה וּמִתְלַוֶּה — כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁאִילְמָלֵי לִיוּוּהוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ לֶאֱלִישָׁע לֹא גֵּירָה דּוּבִּים לַתִּינוֹקוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ״. אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה, שֶׁהִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם. מַאי ״וּנְעָרִים קְטַנִּים״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁמְּנוֹעָרִים מִן הַמִּצְוֹת, ״קְטַנִּים״ — שֶׁהָיוּ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. תָּנָא: נְעָרִים הָיוּ, וּבִזְבְּזוּ עַצְמָן כִּקְטַנִּים. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְדִלְמָא עַל שֵׁם מְקוֹמָן? מִי לָא כְּתִיב ״וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה״, וְקַשְׁיָא לַן: ״נַעֲרָה״ וּ״קְטַנָּה״? וְאָמַר רַבִּי פְּדָת: קְטַנָּה דְּמִן נְעוֹרָן! הָתָם לָא מְפָרַשׁ מְקוֹמָהּ, הָכָא מְפוֹרָשׁ מְקוֹמָן. ״וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה׳״. מָה רָאָה? אָמַר רַב: רָאָה מַמָּשׁ. כִּדְתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם — אוֹ מִיתָה, אוֹ עוֹנִי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: רָאָה שֶׁכּוּלָּן נִתְעַבְּרָה בָּהֶן אִמָּן בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: בְּלוֹרִית רָאָה לָהֶן, כְּגוֹיִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רָאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה בָּהֶן לַחְלוּחִית שֶׁל מִצְוָה. וְדִלְמָא בְּזַרְעַיְיהוּ נִיהְוָה הֲוָה? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא בָּם וְלֹא בְּזַרְעָם עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת. ״וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים״,