סוטה מ״ו אמסכת סוטהסוטה מ״ו א
משנה והכהנים אומרים: ״כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל״. לא היו צריכין לומר ״ונכפר להם הדם״, אלא רוח הקודש מבשרתן: אימתי שתעשו ככה — הדם מתכפר להם. גמרא גמ׳ ויהא מום פוסל בעגלה מקל וחומר: ומה פרה שאין השנים פוסלות בה, מום פוסל בה, עגלה ששנים פוסלות בה — אינו דין שיהא מום פוסל בה! שאני התם דאמר קרא: ״אשר אין בה מום״ — בה מום פוסל, ואין מום פוסל בעגלה. אלא מעתה לא יהו שאר עבודות פוסלות בה. אלמה אמר רב יהודה אמר רב: הניח עליה עודה של שקין — פסולה, ובעגלה עד שתמשוך! שאני פרה, דילפינן ״על״ ״על״ מעגלה. עגלה נמי תיתי ״על״ ״על״ מפרה! הא מיעט רחמנא ״בה״. בעגלה נמי כתיב ״בה״! ההוא מיבעי ליה למעוטי קדשים, דלא פסלה בהו עבודה. סלקא דעתך אמינא ליתי בקל וחומר מעגלה: ומה עגלה שאין מום פוסל בה — עבודה פוסלת בה, קדשים שמום פוסל(ת) בהן — אינו דין שעבודה פוסלת בהן? איכא למיפרך: מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה! אטו קדשים מי ליכא דפסלי בהו שנים? כי איצטריך קרא להנך קדשים דפסלי בהו שנים. וקדשים דלא פסלה בהו עבודה מהכא נפקא? מהתם נפקא: ״עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה׳״, אלה אי אתה מקריב, אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה! איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי היכא דעבד בהן עבודת היתר, אבל עבודת איסור אימא ליתסרו, צריכא. והא נמי מהכא נפקא — ״ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה״, אלה אי אתה מקריב, אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה! איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי היכא דעבד בהן כשהן חולין, אבל עבד בהן כשהן קדשים — אימא ליתסרו, צריכא. גופא, אמר רב יהודה אמר רב: הניח עליה עודה של שקין פסולה, ובעגלה עד שתמשוך. מיתיבי: ״על״, אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין? אמרת, קל וחומר: ומה עגלה שאין מום פוסל בה, שאר עבודות פוסלות בה, פרה שמום פוסל בה — אינו דין ששאר עבודות פוסלין בה? ואם נפשך לומר: נאמר כאן ״על״ ונאמר להלן ״על״. מה להלן שאר עבודות פוסלות בה — אף כאן שאר עבודות פוסלות. מאי ״אם נפשך לומר״? וכי תימא, איכא למיפרך: מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה. אי נמי: קדשים יוכיחו, שמום פוסל בהן, ואין עבודה פוסלת בהן. נאמר כאן ״על״ ונאמר להלן ״על״, מה להלן שאר עבודות — אף כאן שאר עבודות. וממקום שבאתה: מה להלן עד שתמשוך, אף כאן עד שתמשוך! תנאי היא, דאיכא דמייתי לה מעגלה, איכא דמייתי לה מגופה דפרה. דתניא: ״על״, אין לי אלא עול. שאר עבודות מנין — תלמוד לומר: ״אשר לא עלה עליה על״ מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר ״על״ — עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה. ואימא: ״אשר לא עלה עליה״ — כלל, ״על״ — פרט, כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט: עול אין, מידי אחרינא — לא! ״אשר״ — רבויא הוא. ותניא נמי גבי עגלה כי האי גוונא: ״על״, אין לי אלא עול. שאר עבודות מנין — תלמוד לומר: ״אשר לא עבד בה״ מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר ״על״ — עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה. ואימא: ״אשר לא עבד בה״ — כלל, ״על״ — פרט. כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט: עול — אין, מידי אחרינא — לא! ״אשר״ — רבויא הוא. אמר רבי אבהו, בעי מיניה מרבי יוחנן: משיכת עול בכמה? אמר לי: כמלא עול. איבעיא להו: לארכו או לרחבו? אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן: משיכת עול לרחבו טפח. ולימא טפח? הא קא משמע לן שיעורא דעול — טפח הוי. למאי נפקא מינה — למקח וממכר. אמר רבי יוחנן בן שאול, מפני מה אמרה תורה: הביא עגלה בנחל? אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שלא עשה פירות, ויערף במקום שאין עושה פירות, ויכפר על מי שלא הניחו[הו] לעשות פירות. מאי פירות? אילימא פריה ורביה — אלא מעתה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן?! אלא מצות. ומורידין אותה אל נחל איתן. ״איתן״ כמשמעו, קשה. תנו רבנן: מנין לאיתן שהוא קשה — שנאמר: