סוטה מ״ה במסכת סוטהסוטה מ״ה ב
משנה תניתוה: עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו ושכחו — התחתון שכחה והעליון אינו שכחה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: שניהן אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף. סברוה דהני תנאי, כרבי יהודה סבירא להו, דאמר: ״בשדה״ — פרט לטמון. מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמר סבר: מין במינו הוי טמון, ומר סבר: לא הוי טמון. לא, אי כרבי יהודה סבירא להו, דכולי עלמא מין במינו הוי טמון, והכא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קמיפלגי, דרבנן כרבנן. ורבי שמעון בן יהודה כרבי יהודה. אי הכי, מאי איריא על גבי חבירו? אפילו בעפר ובצרור נמי! אין הכי נמי, ולהודיעך כחו דרבי יהודה, דאמר: אפילו מין במינו הוי טמון. תנו רבנן: ״חלל״ — ולא חנוק, ״חלל״ — ולא מפרפר, ״באדמה״ — ולא טמון בגל, ״נפל״ — ולא תלוי באילן, ״בשדה״ — ולא צף על פני המים. רבי אלעזר אומר: בכולן, אם היה חלל — עורפין. תניא, אמר רבי יוסי בר יהודה: אמרו לו לרבי אלעזר, אי אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה שאין עורפין? אלמא: ״חלל״ — ולא חנוק. הכא נמי: ״באדמה״ — ולא טמון בגל, ״נפל״ — ולא תלוי באילן, ״בשדה״ — ולא צף על גבי מים. ורבי אלעזר: ״חלל״ יתירא כתיב. נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה נכרים כו׳. דכתיב: ״כי ימצא״ — פרט למצוי. או לעיר שאין בה בית דין. דבעינא ״זקני העיר״, וליכא. אין מודדין אלא לעיר כו׳. פשיטא! כיון דתנא לעיר שאין בה בית דין, אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין! הא קא משמע לן כדתניא: מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין, שמניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה בית דין — תלמוד לומר: ״ולקחו זקני העיר ההיא״ — מכל מקום. מתני׳ נמצא מכוון בין שתי עיירות — שתיהן מביאות שתי עגלות, דברי רבי אליעזר. ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה. נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר — מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש. מאין היו מודדין? רבי אליעזר אומר: מטיבורו, רבי עקיבא אומר: מחוטמו, רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל, מצוארו. גמרא גמ׳ מאי טעמא דרבי אליעזר — קסבר אפשר לצמצם, ו״קרובה״, ואפילו קרובות. ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה — דאמר קרא ״לרשתה״, וקסבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים. נמצא ראשו במקום כו׳. במאי קמיפלגי? אילימא לענין מדידה קמיפלגי, הא מדקתני סיפא ״מאין היו מודדין״, מכלל דרישא לא במדידה עסקינן! אמר רבי יצחק: במת מצוה קנה מקומו קמיפלגי, והכי קאמר: לקוברו קנה מקומו, והיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר — מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש. במאי קמיפלגי — מר סבר: גופיה בדוכתיה נפיל, רישא דנאדי ונפיל, ומר סבר: רישא היכא דנפיל נפיל, גופא הוא דרהיט אזיל. מאין היו מודדין. במאי קמיפלגי? מר סבר: עיקר חיותא באפיה, ומר סבר: עיקר חיותא בטיבוריה. לימא כי הני תנאי: מהיכן הולד נוצר — מראשו, וכן הוא אומר: ״ממעי אמי אתה גוזי״, ואומר: ״גזי נזרך והשליכי וגו׳״. אבא שאול אומר: מטיבורו, ומשלח שרשו אילך. אפילו תימא אבא שאול, עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא לענין יצירה, דכי מיתצר ולד ממציעתיה מיתצר, אבל לענין חיותא — דכולי עלמא באפיה הוא, דכתיב: ״כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו׳״. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל — מצוארו. מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב? כדכתיב: ״לתת אותך אל צוארי חללי רשעים״. מתני׳ נפטרו זקני ירושלים והלכו להן. זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול, ואין המום פוסל בה, ומורידין אותה לנחל איתן. ״איתן״ כמשמעו: קשה. אף על פי שאינו איתן — כשר. ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה. ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד, ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים. זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים ״ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו״. וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לוייה).