סוטה מ״ה אמסכת סוטהסוטה מ״ה א
משנה ויו לא משמע ליה. (מאי קאמר רחמנא — המיוחדין שבשופטיך.) אלא מעתה: ״ויצאו״ — שנים, ״ומדדו״ — שנים, לרבי יהודה הרי כאן תשעה, לרבי שמעון הרי כאן שבעה! ההוא, מיבעי ליה לכדתניא: ״ויצאו״ — הן ולא שלוחיהן, ״ומדדו״ — שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין, שמצוה לעסוק במדידה. מתניתין דלא כרבי אליעזר בן יעקב. דתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: ״זקניך״ — זו סנהדרין, ״שפטיך״ — זה מלך וכהן גדול. מלך — דכתיב: ״מלך במשפט יעמיד ארץ״, כהן גדול — דכתיב: ״ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה וגו׳״. איבעיא להו: רבי אליעזר בן יעקב במלך וכהן גדול הוא דפליג, אבל בסנהדרי, אי כרבי יהודה אי כרבי שמעון סבירא ליה, או דלמא בסנהדרי נמי פליג, עד דאיכא כולה סנהדרי? אמר רב יוסף, תא שמע: מצאן זקן ממרא אבי פגי והמרה עליהן, יכול תהא המראתו המראה — תלמוד לומר: ״וקמת ועלית אל המקום״, מלמד שהמקום גורם. דנפוק כמה? אילימא דנפוק מקצתן, דלמא הנך דאיכא גואי כוותיה סבירא להו! אלא פשיטא דנפוק כולהו. ולמאי? אי לדבר הרשות — מי מצו נפקי? והכתיב: ״שררך אגן הסהר אל יחסר המזג״, שאם נצרך אחד מהם לצאת, אם יש שם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה — יוצא, ואם לאו — אינו יוצא. אלא פשיטא לדבר מצוה. למאי? לאו למדידת עגלה, ורבי אליעזר בן יעקב היא? אמר ליה אביי: לא, דלמא להוסיף על העיר ועל העזרות. כדתנן: אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד. תניא כוותיה דרב יוסף: מצאן אבית פגי והמרה עליהן, כגון שיצאו למדידת עגלה או להוסיף על העיר ועל העזרות, יכול תהא המראתו המראה — תלמוד לומר: ״וקמת ועלית״, מלמד שהמקום גורם. נמצא טמון בגל או תלוי באילן. לימא מתניתין רבי יהודה היא ולא רבנן. דתניא: ״ושכחת עמר בשדה״ — פרט לטמון, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: ״בשדה״ — לרבות את הטמון. אמר רב: אפילו תימא רבנן, הכא מענייניה דקרא, התם מענייניה דקרא. דכתיב: ״כי ימצא חלל״ — היכא דמשתכח, ״באדמה״ — פרט לטמון. והתם מענייניה דקרא — דכתיב: ״כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר״. שכחה דומיא דקציר: מה קציר בגלוי — אף שכחה בגלוי, כתב רחמנא ״בשדה״ — לרבות את הטמון. לרבי יהודה נמי, תיפוק ליה משכחה דומיא דקציר! אין הכי נמי. ואלא ״בשדה״, למה לי? מיבעי ליה לרבות שכחת קמה. ורבנן שכחת קמה מנא להו? נפקא להו מ״כי תקצר קצירך בשדך״. ורבי יהודה מיבעי ליה לכדרבי אבהו אמר רבי אלעזר. דאמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו. ורבנן: מ״בשדה״ ״בשדך״. ורבי יהודה: ״בשדה״ ״בשדך״ לא משמע ליה. בעי רבי ירמיה: צפו עומרין לתוך שדהו, מהו? אויר שדה כשדה דמי, או לאו כשדה דמי? אמר ליה רב כהנא לרב פפי, ואמרי לה רב כהנא לרב זביד: תפשוט ליה מדרבי אבהו אמר רבי אלעזר, דאמר: פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו. דחבירו — אין, לתוך שדהו — לא. וליטעמיך: לתוך שדה חבירו, צפו — אין, מונחין — לא? והא בעינן ״בשדך״, וליכא! אלא: לתוך שדה חבירו, ואפילו מונחין. והאי דקאמר צפו, דלא משכחת לה אלא בצפו. תא שמע: עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו, ושכחו — התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: שניהם אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף. עד כאן לא פליגי אלא בתחתון, אבל בעליון — דברי הכל לא הואי שכחה! שאני התם, כיון דאחזיק ביה זכה ביה. אי הכי, מאי איריא על גבי חבירו? אפילו בשדה נמי! אין הכי נמי, והאי דקתני ״על גבי חבירו״, משום תחתון. והא ״מפני שהוא צף״ קאמר! אימא: ״מפני שהוא כצף״. אמר אביי: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא. אמר ליה ההוא מדרבנן לאביי: שני חללים זה על גבי זה, מהיכן הוא מודד? מין במינו הוי טמון, ומין במינו לא הוי צף, ומעליון מודד. או דלמא: מין במינו הוי צף, ומין במינו לא הוי טמון, ומתחתון מודד. או דלמא: מין במינו הוי טמון, ומין במינו הוי צף, ולא מתחתון מודד ולא מעליון מודד? אמר ליה: