Guémara
GUEMARA : À quel cas se rapporte l'énoncé final de la Michna, selon lequel c'est le créancier qui doit prêter serment ? Si l'on dit qu'il s'agit du cas de la clause finale de la Michna — où le débiteur prétend que le gage valait plus que le prêt —, on pourrait déduire cette halakha du fait que le serment revient de toute façon au créancier, puisqu'il est le défendeur dans ce cas. L'énoncé supplémentaire serait alors superflu.
גְּמָ׳ אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַסֵּיפָא – וְתִיפּוֹק לֵיהּ דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי מַלְוֶה!
En réponse, Chmouel dit : cet énoncé se rapporte au cas de la première clause de la Michna, où le débiteur est le défendeur. Et Rabbi Hiyya bar Rav dit de même qu'il s'agit de la première clause. Et Rabbi Yohanan dit de même qu'il s'agit de la première clause.
אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרֵישָׁא. וְכֵן אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב: אַרֵישָׁא. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרֵישָׁא.
La Guemara demande : que voulaient dire les amoraïm par « la première clause » ? La Guemara répond : ils ne visaient pas la toute première halakha de la Michna, mais plutôt la seconde partie de la première clause : un créancier prétend : « Je t'ai prêté une sela sur la base de ce gage, et il valait un shekel. » Et l'autre, le débiteur, répond : « Ce n'est pas le cas ; plutôt, tu m'as prêté une sela sur la base de ce gage, et le gage valait trois dinarim » — soit les trois quarts d'une sela. Dans ce cas, il est tenu de prêter serment. Car en principe, le serment devrait être prêté par le débiteur, puisqu'il a admis une partie de la prétention du créancier ; mais les Sages ont retiré l'obligation de serment au débiteur et l'ont imposée au créancier, le tenant responsable de jurer que le gage ne valait pas plus qu'un shekel.
מַאי רֵישָׁא? סֵיפָא דְּרֵישָׁא: ״סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה״ – חַיָּיב. דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי לֹוֶה הִיא, וְשַׁקְלוּהָ רַבָּנַן מִלֹּוֶה וְשַׁדְיוּהָ אַמַּלְוֶה.
La Guemara note : et maintenant que Rav Assi dit que nous maintenons qu'il y a deux serments dans ce cas — celui-ci, le créancier, jure que le gage n'est plus en sa possession, et celui-là, le débiteur, jure sur la valeur du gage — voici ce que la Michna enseigne : qui prête serment en premier ? Celui chez qui se trouvait le dépôt, c'est-à-dire le créancier, jure d'abord que le gage n'est plus en sa possession, de crainte que le débiteur prête serment et que le créancier produise ensuite le gage et prouve le serment mensonger.
וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב אָשֵׁי דְּקַיְימָא לַן זֶה נִשְׁבָּע שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ וְזֶה נִשְׁבָּע כַּמָּה שָׁוֶה – הָכִי קָאָמַר: מִי נִשְׁבָּע תְּחִלָּה? מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ. שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה, וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן.
Chmouel dit : celui qui prête mille dinarim à autrui et prend de lui la poignée d'une faucille comme gage — si la poignée de la faucille est perdue, le créancier a perdu la totalité des mille dinarim, même si le gage perdu valait moins. Mais s'il a pris deux poignées comme gage et qu'une seule est perdue, le créancier ne perd pas la totalité de la dette ; il ne perd que la valeur de la poignée perdue.
אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּאוֹזְפֵיהּ אַלְפָּא זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ, וּמַשְׁכֵּן לֵיהּ קַתָּא דְּמַגָּלָא; אֲבַד קַתָּא דְּמַגָּלָא – אֲבַד אַלְפָּא זוּזֵי. אֲבָל תַּרְתֵּי קַתָּאתֵי – לָא.
Et Rav Na'hman dit : même s'il a pris deux poignées et qu'une seule est perdue, il a perdu cinq cents dinarim, soit la moitié de la dette. Si l'autre est ensuite perdue aussi, il a perdu la totalité. Mais s'il a pris une poignée et un morceau d'argent comme gage, puis a perdu la poignée, il n'a pas perdu la moitié de la dette, car on présume qu'il comptait sur l'argent, et non sur la poignée, pour le remboursement. Les Sages de Neharde'a disent : même s'il a pris une poignée et un morceau d'argent, et que le morceau d'argent est perdu, il a perdu la moitié de la dette. Si la poignée est ensuite perdue, il a perdu la totalité.
וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֲפִילּוּ תַּרְתֵּי קַתָּאתֵי: אֲבַד חֲדָא – אֲבַד חֲמֵשׁ מְאָה, אֲבַד אִידַּךְ – אֲבַד כּוּלֵּיהּ. אֲבָל קַתָּא וּנְסָכָא – לָא. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ קַתָּא וּנְסָכָא: אֲבַד נְסָכָא – אֲבַד פַּלְגָא, אֲבַד קַתָּא – אֲבַד כּוּלֵּיהּ.
La Guemara conteste l'opinion de Chmouel à partir de la Michna. Nous avons appris dans la Michna — un créancier prétend : « Je t'ai prêté une sela sur la base de ce gage, et il valait un shekel. » Et l'autre, le débiteur, répond : « Ce n'est pas le cas ; plutôt, tu m'as prêté une sela sur la base de ce gage, et le gage valait trois dinarim. » Dans ce cas, le débiteur est tenu de prêter serment. Selon l'opinion de Chmouel — que si le gage est perdu, la dette est annulée — le débiteur devrait pouvoir lui dire : « Tu as déjà reçu le remboursement par le gage ! »
תְּנַן: ״סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה״ – חַיָּיב. לֵימָא לֵיהּ: ״הָא קַבֵּילְתֵּיהּ״!
La Guemara répond : la halakha de la Michna concerne un cas où le créancier a explicitement déclaré qu'il ne prend le gage que pour garantir la valeur de l'objet, et non comme remboursement intégral. Puisqu'il y a un litige sur la valeur monétaire du gage, les deux parties doivent trancher cette question. Chmouel, en revanche, parlait d'un cas où le créancier n'a pas précisé explicitement s'il prenait le gage pour couvrir seulement sa valeur ou la totalité de la dette ; dans ce cas, on présume qu'il l'a pris pour couvrir la dette entière.
מַתְנִיתִין בִּדְפָרֵישׁ, שְׁמוּאֵל בִּדְלָא פָּרֵישׁ.
La Guemara suggère : disons que la décision de Chmouel fait l'objet d'une dispute entre tannaïm, comme il est enseigné dans une baraïta : celui qui prête de l'argent à autrui sur la base d'un gage, et que le gage est perdu, doit prêter serment qu'il a bien été perdu et peut alors reprendre son argent — tel est l'avis de Rabbi Eliezer. Rabbi Akiva dit que le débiteur peut dire au créancier : « Ne m'as-tu prêté l'argent que sur la base du gage ? Puisque le gage est perdu, ton argent est perdu aussi. »
לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן – יִשָּׁבַע וְיִטּוֹל אֶת מְעוֹתָיו. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר לוֹ: כְּלוּם הִלְוִיתַנִי – אֶלָּא עַל הַמַּשְׁכּוֹן; אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, אָבְדוּ מְעוֹתֶיךָ.
Mais pour celui qui prête mille dinarim à autrui avec un acte de dette [promesse écrite], et qui, en plus de l'acte, a laissé un gage entre les mains du débiteur — tous s'accordent à dire que, puisque le gage est perdu, son argent est perdu aussi. Comme il avait un acte de dette comme preuve du prêt, le gage était clairement pris en remboursement potentiel.
אֲבָל הַמַּלְוֶה אֶלֶף זוּז בִּשְׁטָר, וְהִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ – דִּבְרֵי הַכֹּל: אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אָבְדוּ מְעוֹתָיו.
La Guemara demande : quelles sont les circonstances dans lesquelles Rabbi Eliezer et Rabbi Akiva divergent ? S'il s'agit d'un cas où le gage valait le montant prêté —
הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּשָׁוֵי שִׁיעוּר זוּזֵי –
Rachi
גמ' והשתא דאמר רב אשי זה נשבע וזה נשבע הכי קאמר מי נשבע תחלה כו' - והא דרב אשי בבבא מציעא הוא בפ' המפקיד דאמר רב הונא התם גבי שומר שכר שטען נגנבה וחייב עצמו בתשלומין משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישינן שמא עיניו נתן בה ורוצה לקנותה בדמים ואותביניה מהא דקתני ויוציא הלה את הפקדון ואי אמרת משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק ליה ושני רב אשי עלה זה נשבע וזה נשבע זה נשבע שאינה ברשותו וזה שהשבועה עליו נשבע כמה היתה שוה והכי קאמר מתני' מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו נשבע תחלה שאינה ברשותו ולעולם אסיפא דרישא קאי היכא דשבועה גבי לוה:
קתא - בית יד:,אבד אלפא זוזי - דסבר וקביל אבל כל זמן שהן קיימין על כרחו גובה חובו אם מלוה סתם הוא סתם מלוה שלשים יום ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע ולא מצי למימר סברת וקבילת דאי לשם משכון קבליה לשם פרעון לא קבליה וכיון דקבליה לשם משכון כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי ולא מצי פטר נפשיה בדמי שווין:,אבל תרתי קתא - לא אמרינן חדא קביל בחמש מאה וחדא בחמש מאה ואי אבד חדא מינייהו לא ליפסיד חמש מאה דהא לא פריש חדא בפלגא וחדא בפלגא אלא תרוייהו קבלינהו בחדא במשכונו ולא בפרעון וכיון דמהדר ליה מקצת משכונו במאי דחסר (נפשיה) מיניה פטר נפשיה בתשלומי שוויו:
ורב נחמן אמר אפי' תרתי קתאתי - ואע"ג דלא פריש מסתמא חדא בפלגא וחדא בפלגא קבלינהו ואי אבוד חדא אבוד פלגא:,אבל קתא ונסכא - לא אמרינן נסכא קביל בפלגא דכיון דמידי דחזי לפרעון הוא לא קבליה עליה אלא בדמי שוויו:,אבד נסכא אבד פלגא גרסינן:
חייב - ולא אמרינן אבד כל מעותיו:
כדפריש - איני מקבלו עלי אלא באחריות דמיו בשוויו:
ישבע ויטול מעותיו - ישבע שאבדו ויטול את חובו:
Tossafot
ואמרו רבנן שישבע המלוה ויטול. ולקמן נפרש בע"ה אמאי לא תנא לה לקמן בהדי נשבעין ונוטלין:
והשתא דאמר רב אשי. משמע הכא דקאי שינויא דרב אשי וא"ת דבריש המפקיד (ב"מ דף לה.) משמע דהדר ביה רב אשי מהך שינויא דכי הדר פריך התם לרב הונא מרישא דסיפא דקתני סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור ואי איתא מגו דאשתבע שאין ברשותו לשתבע נמי על ידי גלגול כמה היה שוה ומוקי לה רב אשי במאמינו אלמא הדר ביה דהא רישא נמי מצי לשנויי הכי ותהא כולה במאמינו ויש לומר דברישא לאו אורחיה דלהימניה ואז לא יכול לישבע משום שמא יוציא הלה הפקדון ויפסיד:,הכי קאמר מי נשבע תחלה. מה שכתוב בקונטרס ולעולם אסיפא קאי דשבועה אמלוה נראה טעות סופר אלא ארישא קאי דשבועה גבי לוה היא:
אבל קתא ונסכא לא. פירש בקונטרס דכיון דנסכא בת פרעון היא לא קבלו עליה אלא בדמי שוייה וקשיא דבסמוך פריך ממתני' אמאי חייב לימא ליה הא קבילתיה ומאי קושיא שמואל מודה במידי דבר פרעון וליכא למימר דלנהרדעי פריך מדמשני כי קאמר שמואל כו' ובדוחק יש לחלק דמודי רב נחמן בחד נסכא או בתרי נסכא אבל נסכא בהדי קתא מוכחא מילתא דקתא למשכון ונסכא לפרעון ונראה לפרש דה"ק אבל קתא ונסכא לא אלא אבד כל חד לפי מאי דשוייה דאם הנסכא שוייה עשר קתי אבד נסכא אבד עשר חלקים אבד קתא אבד חלק אחד עשר וע"נ לפרש קתא ונסכא לא ואי אבד קתא לא אבד פלגא אלא מאי דשוי דעיקר סמיכת המלוה על הנסכא אבד נסכא אבד כולהו ואי אבד נסכא ברישא אבד פלגא אבד קתא אבד כולה נהרדעי אמרי אפי' אבד קתא ברישא אבד פלגא וגרס ברישא דמילתייהו אבד קתא אבד פלגא:
מתני' בדפריש כי קאמר שמואל בדלא פריש. ר"ח גריס איפכא וכן רבינו תם ומוקי דשמואל בדפריש דאין סברא להפסיד למלוה כל חובו לגמרי היכא דלא פריש ואם תאמר כי מוקי בסמוך פלוגתא דרבי אליעזר ודר' עקיבא בדשמואל אי בדפריש מאי טעמא דר' אליעזר ויש לומר דקסבר ר' אליעזר דאסמכתא בעלמא היא ואפי' כנגד המשכון לא מפסיד כדאשכחן באיזהו נשך (ב"מ דף סו: ושם) דקאמר דבאסמכתא בעלמא לא הוי אפי' אפותיקי למיגבא מיניה ור' עקיבא לא חשיב אסמכתא אלא כגון. אם אוביר ולא אעביד שאין בדעתו להתחייב אלא להבטיח חבירו ולהסמיכו על דבריו שיאמינהו אבל הכא דעתו לכך ולכך אומר כדי לקיים ואפי' מאן דחשיב משחק בקוביא אסמכתא בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד: ושם) התם שאני שלא הפסיד אבל הכא שהפסיד משכונו גמר בדעתו להפסיד כל החוב וכל שכן אי שמואל איירי בדלא פירש שאנו צריכים לטעם זה ועוד יש לומר דבלאו אסמכתא פליגי ופריש לאו היינו שפירש בהדיא שיפסיד כל החוב אלא כמו שפר"ח דפריש ואמר אע"ג דלא שוי אלפא זוזי קבלתיה דרבי אליעזר סבר דלענין זה קיבלה שיעכבנו בידו עד שיפרע כל חובו ורבי עקיבא סבר דלהכי קבלו דאם אבד המשכון אבדו מעותיו ואם תאמר בפרק האומנין (ב"מ דף פא:) אמאי לא מוקי מתני' דהמלוה על המשכון שומר שכר אפי' כר' אליעזר ולימא בדפריש מודה רבי אליעזר כדשמואל ויש לומר אי מודה בדפריש ופלוגתא בדלא פירש אמאי לא יפסיד כנגד המשכון לר' אליעזר דישבע ויטול מעותיו משמע אפי' מה שכנגד המשכון דמה שכנגד המשכון חשיב כמפרש והשתא נמי ניחא הא דקאמר דכ"ע לית להו דשמואל דהוה ליה למימר דכ"ע אית להו דשמואל דבשלמא לפי גירסת הספרים והקונטרס דשמואל איירי בדלא פריש לא מ"ל כ"ע אית להו דשמואל דכיון דאפי' לא פירש מפסיד כל החוב אם כן בדפריש נמי נהי שלא יפסיד כנגד כל החוב מכל מקום כנגד המשכון יפסיד ואמאי לר' אליעזר יטול מעותיו דמשמע אפילו כנגד המשכון אבל לפירוש רבינו חננאל דמוקי שמואל בדפירש הוה ליה למימר דכ"ע אית להו דשמואל ולר' אליעזר ישבע ויטול כיון דלא פירש וטעמא דרבי עקיבא משום דר' יצחק כדמפרש השתא אבל לפי מה שפירש דכנגד המשכון חשיב כמפורש ניחא דודאי ר' אליעזר ליתליה דשמואל מדיטול אפי' מה שכנגד המשכון דלא שייך למימר דלזכרון דברים בעלמא תפיס ליה לענין מה שכנגד המשכון והא דקאמר לקמן למאי תפיס ליה לזכרון דברים בעלמא היינו אי כולי עלמא לית להו דשמואל ואי הוה אמר דאין הלכה כשמואל הוה ניחא טפי הא דלא קאמר דכולי עלמא אית להו דשמואל ומטעם זה פסק רבינו חננאל דאין הלכה כשמואל וכן בה"ג ואין נראה דמכאן אין ראיה דלא הוה מצי לומר כולי עלמא אית להו כדפרישית ואדרבה נראה דהלכתא כוותיה דקיימא לן כרב נחמן בדיני ועוד דלרבה דקיימא לן כוותיה לגבי רב יוסף דבסמוך צריך לאוקמה פלוגתייהו דר' אליעזר ור' עקיבא כדשמואל כמו שמפרש וקיימא לן כר' עקיבא דר' אליעזר שמותי הוא ועוד מדמה לקמן ההיא דאין שוה אלא פלגא לשמואל ובפרק הזהב (בבא מציעא דף מח:) מדמה לרבי יוחנן דאמר בערבון כנגד כולו הוא קונה א"כ ר' יוחנן כשמואל ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ומדשמואל אין ראיה דאף על גב דלענין דינא מיתשיל והלכתא כוותיה בדיני ההיא דערבון לענין איסור איתשיל ולפי פר"ח דאיירי שמואל בדפריש ההיא דערבון איירי נמי בדפריש:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.