Guémara
GUEMARA : Ou bien apprend-on par tradition que la attente [shehiya] est nécessaire pour engager toute responsabilité en cas de souillure à l'intérieur du Temple — et il n'y a pas de différence, que la responsabilité soit d'apporter une offrande ou de recevoir les coups [malkout] ? La Guemara conclut : la question reste en suspens [teiku].
אוֹ דִלְמָא, בִּפְנִים גְּמִירִי שְׁהִיָּיה – לָא שְׁנָא לְקׇרְבָּן וְלָא שְׁנָא לְמַלְקוּת? תֵּיקוּ.
Rava pose une autre question : si une personne impure s'est suspendue dans l'espace aérien de la cour du Temple assez longtemps pour s'incliner, quelle est la halakha ? Lorsqu'on apprend par tradition qu'une personne impure est passible pour une attente dans le Temple, s'agit-il uniquement d'une attente compatible avec l'inclinaison — mais pour une attente incompatible avec l'inclinaison, comme ici où la personne ne peut s'incliner tant qu'elle est suspendue dans les airs, on n'apprend pas qu'elle est passible ? Ou bien apprend-on par tradition qu'il y a responsabilité pour toute attente à l'intérieur du Temple — qu'elle soit compatible ou non avec l'inclinaison ? La Guemara conclut : teiku.
בָּעֵי רָבָא: תָּלָה עַצְמוֹ בַּאֲוִיר עֲזָרָה, מַהוּ? כִּי גְּמִירִי שְׁהִיָּיה – שְׁהִיָּיה דְּבַת הִשְׁתַּחֲוָאָה, דְּלָאו בַּת הִשְׁתַּחֲוָאָה לָא גְּמִירִי; אוֹ דִּלְמָא, בִּפְנִים שְׁהִיָּיה גְּמִירִי – לָא שְׁנָא דְּבַת הִשְׁתַּחֲוָאָה וְלָא שְׁנָא דְּלָאו בַּת הִשְׁתַּחֲוָאָה? תֵּיקוּ.
Rav Ashi pose aussi une question sur ce sujet : si quelqu'un s'est rendu rituellement impur de manière volontaire [mezid] alors qu'il se trouvait dans la cour du Temple, quelle est la halakha quant à l'attente ? Apprend-on par tradition que l'attente est requise lorsque l'impureté a été contractée en dehors de son contrôle [ones], mais pas lorsqu'il s'est rendu impur volontairement ? Ou bien apprend-on par tradition que l'attente est requise pour toute responsabilité liée à l'impureté à l'intérieur du Temple — qu'elle ait été contractée en dehors de son contrôle ou volontairement ? La Guemara conclut : teiku.
בָּעֵי רַב אָשֵׁי: טִימֵּא עַצְמוֹ בְּמֵזִיד, מַהוּ? בְּאוֹנֶס גְּמִירִי שְׁהִיָּיה, בְּמֵזִיד לָא גְּמִירִי שְׁהִיָּיה; אוֹ דִּלְמָא, בִּפְנִים גְּמִירִי שְׁהִיָּיה – לָא שְׁנָא בְּאוֹנֶס וְלָא שְׁנָא בְּמֵזִיד? תֵּיקוּ.
Rav Ashi pose encore une question : si un nazirite [nazir], à qui il est interdit de contracter l'impureté transmise par un mort, se trouve aux côtés d'une tombe — l'attente sur place est-elle une condition nécessaire pour qu'il encoure les coups, ou l'attente n'est-elle pas nécessaire et est-il passible immédiatement ? Apprend-on par tradition que l'attente est requise à l'intérieur du Temple, mais pas à l'extérieur — et le nazirite serait passible immédiatement ? Ou bien apprend-on par tradition que l'attente est requise pour la responsabilité en cas d'impureté contractée en dehors de son contrôle — qu'elle l'ait été à l'intérieur ou à l'extérieur du Temple ? La Guemara conclut : teiku.
בָּעֵי רַב אָשֵׁי: נָזִיר בְּקֶבֶר, בָּעֵי שְׁהִיָּיה לְמַלְקוּת אוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ? בִּפְנִים גְּמִירִי שְׁהִיָּיה, בַּחוּץ לָא גְּמִירִי שְׁהִיָּיה; אוֹ דִלְמָא, בְּאוֹנֶס גְּמִירִי שְׁהִיָּיה – לָא שְׁנָא בִּפְנִים וְלָא שְׁנָא בַּחוּץ? תֵּיקוּ.
§ La Michna enseigne : si, au moment où l'on ignorait soit qu'on était impur, soit qu'on se trouvait dans le Temple, on est sorti par un chemin plus long alors qu'un chemin plus court était possible, on est passible d'apporter une offrande variable [olé va-yored] ; mais si l'on a quitté le Temple par le chemin le plus court, on est exempt. Rava dit : quant au chemin court dont parlent ici les Sages, cela ne signifie pas nécessairement qu'il a quitté le Temple aussi vite que possible — même s'il a marché à pas très petits, talon contre orteil [akev betzad godel], et même si cela lui a pris toute la journée, il est exempt.
בָּא לוֹ בַּאֲרוּכָּה חַיָּיב, בִּקְצָרָה פָּטוּר וְכוּ׳. אָמַר רָבָא: קְצָרָה שֶׁאָמְרוּ – אֲפִילּוּ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל, וַאֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ.
Rava pose une question : quelle est la halakha quant à la combinaison de périodes d'attente, chacune inférieure au temps nécessaire pour réciter la seconde partie du verset mentionné ci-dessus (II Divrei HaYamim 7, 3) ? Si une personne impure a attendu dans le Temple moins que le temps requis pour s'incliner, puis a commencé à sortir, puis a de nouveau attendu moins que ce temps — ces deux attentes se combinent-elles, de sorte que s'il a attendu au total assez longtemps pour s'incliner, il est passible ? La Guemara objecte : que Rava résolve sa question à partir de sa propre déclaration concernant celui qui quitte le Temple à petits pas — car une telle personne attend par intermittence entre les pas. La Guemara répond : là, Rava parle de celui qui n'a pas attendu du tout, marchant sans interruption, quoique lentement. Ici, Rava posait sa question à propos de celui qui s'est complètement arrêté de marcher et a attendu.
בָּעֵי רָבָא: שְׁהִיּוֹת מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ? וְתִיפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּידֵיהּ! הָתָם בִּדְלָא שְׁהָה.
Abbaye pose à Rabba une question qui est l'exact opposé de celle de Rava : si la personne impure est sortie rapidement par le chemin long, dans le délai habituellement nécessaire pour sortir par le chemin le plus court, quelle est la halakha ? Apprend-on par tradition qu'on est passible pour une attente d'une certaine mesure — et que s'il est sorti par le chemin long dans le délai d'un chemin court, il est exempt ? Ou bien apprend-on par tradition spécifiquement que s'il est sorti par le chemin long, il est passible, tandis que s'il est sorti par le chemin court, il est exempt ? Rabba lui répond : la responsabilité pour une sortie par le chemin long n'a pas été instituée pour qu'elle lui soit annulée — c'est-à-dire qu'il est passible s'il sort par le chemin long, même s'il court.
בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: בָּא לוֹ בַּאֲרוּכָּה שִׁיעוּר קְצָרָה, מַהוּ? שִׁיעוּר גְּמִירִי – וְכִי בָּא לוֹ בַּאֲרוּכָּה שִׁיעוּר קְצָרָה פָּטוּר, אוֹ דִּלְמָא דַּוְקָא גְּמִירִי: בַּאֲרוּכָּה – חַיָּיב, בִּקְצָרָה – פָּטוּר? אֲמַר לֵיהּ: לֹא נִתְּנָה אֲרוּכָּה לְהִדָּחוֹת אֶצְלוֹ.
Rabbi Zeira objecte : mais quant à cette halakha que nous maintenons — qu'un Cohen impur qui a volontairement officié dans le Temple est passible de la peine de mort infligée par les Cieux — comment trouver de telles circonstances ? S'il n'a pas attendu assez longtemps pour s'incliner, comment aurait-il pu accomplir un service en si peu de temps ? Et s'il a attendu assez longtemps pour s'incliner, il est passible de karet [extinction], peine plus sévère que la mort par les Cieux.
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא, אֶלָּא דְּקַיְימָא לַן: טָמֵא שֶׁשִּׁימֵּשׁ – בְּמִיתָה; הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי דְּלָא שְׁהָה – הֵיכִי עָבֵיד עֲבוֹדָה? אִי דִּשְׁהָה – בַּר כָּרֵת הוּא!
Rabbi Zeira précise son objection : si l'on dit qu'il est appris par tradition qu'on est passible pour une attente d'une certaine mesure — et que s'il n'a pas attendu le temps de s'incliner et de quitter le Temple par le chemin le plus court, il est exempt — alors on peut trouver un cas où le Cohen aurait pu officier en état d'impureté sans encourir le karet : celui où, après avoir accompli un service en état d'impureté, il s'est efforcé et a couru sortir très rapidement par le chemin le plus court, de sorte que le temps total passé dans le Temple est inférieur au temps qu'il lui faudrait ordinairement pour s'incliner et quitter par le chemin court. Dans ce cas, il est exempt du karet et passible seulement de la mort par les Cieux pour avoir accompli un service du Temple en état d'impureté.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שִׁיעוּרָא גְּמִירִי – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּאָנֵיס נַפְשֵׁיהּ בִּקְצָרָה וְעָבֵד עֲבוֹדָה.
Rachi
או דלמא בפנים גמירי שהייה - בטומאה שאירעה לו בתוך העזרה:
תלה עצמו באויר - כדי שהייה:
טימא עצמו במזיד - ואם תמצי לומר צריך שהייה למלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד טומאת מזיד מי בעיא שהייה או לא:
נזיר בקבר - נזיר שנטמא באונס בתוך בית הקברות דומיא דנטמא בעזרה שלא נתחייב (בפנים) בכניסתו כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את מעזיבת גג האהל ונטמא באויר בית הקברות והתרו בו צא ולא יצא ומיהו לא שהה כדי השתחואה:,צריך שהייה למלקות או לא - קרבן לא שייך הכא כלל שאין כרת בנזיר שנטמא וקרבן נזיר טמא לאו אעון טומאה אתי אלא למיחל עליה נזירות טהרה כשאר מחוסרי כפרה ובענין זה מפורש שהייה זו במס' נזיר:,בפנים גמירי שהייה - בטומאת עזרה דשייכא בה השתחוייה:
אפי' כל היום כולו - שהה בהליכתו שהיה הולך ויוצא בנחת פטור:
מהו שיצטרפו - היה יוצא בקצרה ושהה מעט וחזר והלך דרך יציאתו ושהה מעט מהו שיצטרפו לכשיעור:,תפשוט ליה מדידיה - דלא מצטרפי דהא איהו הוא דאמר אפי' כל היום כולו:,התם בדלא שהה - בלא הילוך כלל:
בעא מיניה אביי מרבה - בר נחמני שהיה רבו וכל היכא דאיכא בעא מיניה רבה הוא ולא רבא:,בא לו בארוכה כשיעור קצרה - שיצא בדרך הארוכה אבל רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני מהו:,שיעור - ארוכה גמירי לחיוב וליכא:,או דלמא דוקא גמירי בארוכה חייב - לא שנא רץ לא שנא לא רץ:, לא ניתנה ארוכה לידחות אצלו - להתיר אפילו במרוצה:
דקיימא לן - בסנהדרין באלו הן הנשרפין (דף פג.) כהן טמא ששימש בעזרה במיתה בידי שמים:,היכי משכחת לה - דאין בה כרת על כרחך בנטמא בעזרה הוא דמשכחת לה דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב ליה כרת בכניסתו:,אי לא שהה - בעבודתו כדי השתחוייה:,היכי עביד עבודה - איזו עבודה קטנה תיעשה בפחות מכדי שהיית השתחואה:
אי אמרת בשלמא - בכל שיעורי דמתני' בין בשהייה בין ביציאת ארוכה שיעורא גמירי לחיוב כגון שיעור שהייה ביציאת קצרה או שיעור יציאת ארוכה בלא שהייה:,משכחת לה - שהייה בלא חיוב כרת:,כגון דאניס נפשיה בקצרה - לאחר ששימש ושהה בשימושו כדי שהייה יצא לו בקצרה ואנס עצמו במרוצה עד שלא שהה שיעור עכבתו ומשנטמא שיעור שהייה ויציאת קצרה בהילוך בינוני:
Tossafot
תלה עצמו באויר עזרה מהו. אית ספרים דגרסי אויר עזרה כעזרה דמי או לא וקשה דבפרק [כל הפסולין] (זבחים דף לב.) אמר טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה ובפרק כל הפסולין (זבחים דף לב:) נמי אמר ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה בבהונות משמע דאויר נמי נתקדש ועוד אי לאו כעזרה דמי א"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא ונראה כגירסת הספרים דגרסי כי גמירי שהייה היכא דבר השתחואה הוא:
טימא עצמו במזיד מאי. צריך לומר דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפי' שכח אח"כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוה ואי למלקות בעי צריך לומר דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו דאם התרו בו קודם לא בעי שהייה כדפי' לעיל:
צריך שהייה למלקות. בטימא עצמו בשוגג איירי אבל אם היה שרץ במקדש והתרו בו שלא יטמא עצמו בלא שהייה נמי מילקא לקי כדמוכח בפרק מי שאמר הריני נזיר (נזיר יז. ושם) דקאמר התם בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מי בעי שהייה או לא וקאמר ה"ד אילימא דקאמר לא תנזור מי בעי שהייה כו' ואין לתמוה דהתם בעי רבא אי גמירי שהייה אבראי אבל בפנים למלקות פשיטא ליה דגמירי שהייה דהתם בעי את"ל דבפנים גמירי שהייה למלקות בחוץ מהו ור"ת גרס התם רב אשי דרב אשי בעי לה הכא בסמוך:,או אין צריך. שהייה למלקות הכא משמע דלקי אשהייה דלא קמיבעיא ליה אלא אי צריך שהייה כשיעור השתחואה או לא וקשה בפרק בתרא דמכות (דף כא. ושם:) תנן גבי היה לובש כלאים ואמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ואמר רב ביבי בגמרא לא פושט ולובש ממש אלא מכניס ומוציא ידו בבית אונקלי שלו רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש מכלל דרב ביבי לא מחייב בשהייה וי"ל דרב ביבי לא פליג אדרב אשי אלא דלא נחת לאשמועינן חידוש של שהייה אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אף על פי שאינו לובש כל המלבוש א"נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"נ איירי לענין איסור מלקות ולא לענין חיוב ורב אשי דפליג עליה התם וחשב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה והכא אפי' אי לא בעינן שהייה כדי השתחואה מ"מ בעינן כדי יציאה וכניסה אבל בפחות מיכן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה ונראה דאפי' את"ל דגמירי שהייה כדי השתחואה למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהייה דקרבן דגבי מקדש אבל לגבי כלאים פשיטא דלא גמירי דלא שייך התם השתחואה כלל:,נזיר בקבר צריך שהייה למלקות או לא. וא"ת והאמר בפ' ג' מינין (נזיר דף מב. ושם) גבי נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד ופריך מדתנן היה מטמא ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין משמע כל זמן שלא פירש מן המת אינו חייב במה שהושיטו לו מת אחר משום דאין מוסיף טומאה על טומאה וכל זמן שמונח טומאה על כתיפו מי שנוגע בו טמא טומאת ז' ולא מיחייב אלא שלא בחיבורין שכבר פירש מן הראשון דמי שהיה אז נוגע בו לא היה טמא אלא טומאת ערב לכך כשחוזר ונוגע בו חייב שהוסיף טומאה בנגיעה זו דמי שהיה נוגע בו בשעת נגיעה זו יהיה טמא טומאת ז' וא"כ הכא אמאי ילקה על השהייה כל זמן שלא פירש וי"ל דהא דפטר ליה כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו לפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר ור"ת מפרש דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה דבלא פירש נמי מוסיף לו יום אחד ע"י שהייה ונראה דההיא דנזיר דמפליג בין בחיבורין בין שלא בחיבורין אתי כמ"ד במסכת שמחות (פ"ד) דאפי' באותו יום שנטמא אינו יכול לחזור ולטמא לפי שמוסיף טומאה בחיבורין כדפרי' אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו דלא חשיב ליה תוספת טומאה כיון שאינו מוסיף ימים לא אתיא:
אי דשהה בר כרת הוא. הק' ר"ת מה בכך אם הוא בר כרת מ"מ איכא נפקותא טובא דהא קיימא לן (מכות דף כג.) חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה ועוד נפקא מינה דמיתה כגון שהזיד בשימוש טומאה ושגג בטומאת מקדש:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.