Guémara
et vous ferez de même » (Chemot 25, 9). Les mots finaux : « et vous ferez de même », sont superflus et servent à enseigner : comme cela fut fait dans le Tabernacle, ainsi ferez-vous dans les générations futures.
וְכֵן תַּעֲשׂוּ״ – לְדוֹרוֹת.
Rava soulève une objection à partir d'une baraïta : en ce qui concerne tous les ustensiles sacrés que Moïse fabriqua, leur onction à l'huile les consacre. À partir de ce moment, dans les générations après Moïse, les nouveaux ustensiles ne requièrent pas d'onction pour être consacrés ; plutôt, leur usage dans le service du Temple les initie et les rend aptes à l'usage. Rava précise l'objection : mais pourquoi en est-il ainsi ? Disons ici aussi que la phrase « et vous ferez de même » enseigne que la même chose doit être faite dans les générations futures.
מֵתִיב רָבָא: כׇּל הַכֵּלִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה – מְשִׁיחָתָן מְקַדַּשְׁתָּן, מִכָּאן וְאֵילָךְ – עֲבוֹדָתָן מְחַנַּכְתָּן. וְאַמַּאי? וְנֵימָא ״וְכֵן תַּעֲשׂוּ״ – לְדוֹרוֹת!
La Guemara répond : c'est différent là, car le verset dit, à propos du Tabernacle et de ses ustensiles : « et il les oignit et les consacra » (Bamidbar 7, 1). Cela enseigne que ce sont seulement « eux », les ustensiles fabriqués par Moïse, qui sont consacrés par onction, mais les ustensiles fabriqués dans les générations ultérieures ne le sont pas par onction.
שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״ – אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה, וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה.
La Guemara demande : pourquoi ne pas dire : « eux », les ustensiles faits par Moïse, il les consacra spécifiquement par onction, mais les ustensiles faits dans les générations futures sont consacrés soit par onction, soit par leur service initial ? Rav Pappa dit : le verset dit : « et ils prendront tous les ustensiles du service, avec lesquels ils serviront dans le Sanctuaire » (Bamidbar 4, 12). Le futur « ils serviront » indique que le verset vise les ustensiles futurs, et le verset les rend dépendants du service, enseignant que dans les générations futures les ustensiles seront consacrés par leur service initial.
אֵימָא אוֹתָם – בִּמְשִׁיחָה, לְדוֹרוֹת – אוֹ בִּמְשִׁיחָה אוֹ בַּעֲבוֹדָה! אָמַר רַב פָּפָּא, אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ״, תְּלָאָן הַכָּתוּב בְּשֵׁירוּת.
La Guemara demande : maintenant que le Miséricordieux a écrit « avec lesquels ils serviront », pourquoi ai-je besoin du terme restrictif « eux » ? La Guemara répond : si le Miséricordieux n'avait pas écrit « eux », je dirais qu'eux, les ustensiles faits par Moïse, furent consacrés par onction seule, mais que les ustensiles faits dans les générations ultérieures doivent être consacrés à la fois par onction et par service, car la Torah a écrit : « et vous ferez de même », en référence aux générations futures. C'est pourquoi le Miséricordieux a exclu les ustensiles futurs de l'onction en disant « eux », enseignant que ce sont seulement eux qui furent consacrés par onction, mais que dans les générations ultérieures ils ne le sont pas par onction.
הַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ״, ״אוֹתָם״ לְמָה לִי? אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״אוֹתָם״, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי הוּא דְּבִמְשִׁיחָה, לְדוֹרוֹת – בִּמְשִׁיחָה וּבַעֲבוֹדָה, דְּהָא כְּתִב ״וְכֵן תַּעֲשׂוּ״; מִיעֵט רַחֲמָנָא ״אוֹתָם״ – אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה, וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה.
§ La michna enseigne : et avec deux offrandes de reconnaissance. Un tanna a enseigné dans une baraïta : et en ce qui concerne les deux offrandes de reconnaissance mentionnées ici, la référence est à leurs pains, et non à leur chair. Une offrande de reconnaissance d'animal est accompagnée de quarante pains apportés comme offrande de farine — dix pains levés, et le reste composé de dix pains de chacun des trois types de pains azymes. La Guemara demande : d'où ces matières sont-elles dérivées ? Rav Hisda dit : comme le verset dit, à propos de la consécration de la muraille de Jérusalem aux jours d'Ezra : « Et je plaçai deux grandes offrandes de reconnaissance, et nous fîmes procession à droite sur la muraille » (Nehémia 12, 31).
וּבִשְׁתֵּי תּוֹדוֹת. תָּנָא: שְׁתֵּי תּוֹדוֹת שֶׁאָמְרוּ – בְּלַחְמָן וְלֹא בִּבְשָׂרָן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא, דְּאָמַר קְרָא: ״וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה״.
La Guemara clarifie le sens de ce verset : que signifie « grandes » ? Si nous disions que les animaux de l'offrande de reconnaissance étaient littéralement d'une grande espèce — c'est-à-dire des bœufs plutôt que des moutons —, que le verset dise qu'ils étaient des bœufs ! Plutôt, disons qu'il prit des animaux parmi les plus grands et les plus fins de leur espèce.
מַאי ״גְּדוֹלוֹת״? אִילֵּימָא מִמִּין גָּדוֹל מַמָּשׁ, נֵימָא ״פָּרִים״! אֶלָּא גְּדוֹלוֹת בְּמִינָן.
La Guemara conteste cela : la taille de l'offrande a-t-elle de l'importance devant le Ciel ? Mais n'est-il pas enseigné dans une mishna (Menahot 110a) : il est dit à propos d'un holocauste d'animal : « offrande par le feu, odeur agréable » (Vayikra 1, 9) ; il est aussi dit à propos d'un holocauste d'oiseau : « offrande par le feu, odeur agréable » (Vayikra 1, 17) ; et il est aussi dit à propos d'une offrande de farine : « offrande par le feu, odeur agréable » (Vayikra 2, 2). Le même terme est employé dans les trois cas, bien que les trois offrandes aient des valeurs différentes. Cela enseigne que celui qui apporte une offrande substantielle et celui qui en apporte une modeste ont un mérite égal, et que les deux offrandes sont acceptées comme ayant une odeur agréable, pourvu que l'on dirige son cœur vers son Père au Ciel.
מִי אִיכָּא חֲשִׁיבוּתָא קַמֵּי שְׁמַיָּא? וְהָתַנְיָא: נֶאֱמַר בְּעוֹלַת בְּהֵמָה ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״, בְּעוֹלַת הָעוֹף ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״, בְּמִנְחָה ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״; מְלַמֵּד שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם!
Plutôt, disons que « grandes offrandes de reconnaissance » signifie l'élément le plus grand dans les pains de l'offrande de reconnaissance. Et lequel est-ce ? Les pains levés, car nous avons appris dans une mishna (Menahot 76b) : la partie de farine de l'offrande de reconnaissance provenait de cinq se'a de Jérusalem, équivalents à six se'a du désert. Le se'a mentionné dans la Bible lorsque le peuple juif était dans le désert est plus petit que le se'a utilisé plus tard à Jérusalem. Cela équivaut à deux epha, chaque epha valant trois se'a du désert — soit vingt mesures d'un dixième d'epha. Dix de ces dixièmes servirent à faire des pains levés et dix à faire des pains azymes. Et les pains azymes étaient de trois types : pains de matza, gaufrettes et mesures de farine mélangée à l'eau et à l'huile. En conséquence, les pains levés étaient trois fois la taille des azymes, et ce sont les pains levés qui servirent à consacrer les additions à la ville.
אֶלָּא גְּדוֹלָה שֶׁבַּתּוֹדָה, וּמַאי נִיהוּ – חָמֵץ. דִּתְנַן: הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה מִן חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שֶׁהֵן שְׁתֵּי אֵיפוֹת; וְהָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן – עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה. וּבַמַּצָּה שְׁלֹשָׁה מִינִין: חַלּוֹת, רְקִיקִין וּרְבוּכָה.
Rami bar Hama dit : on peut inférer de cette baraïta que la cour du Temple n'est consacrée qu'avec le reste de l'offrande de farine, et non avec les pains d'une offrande de reconnaissance. Le reste de l'offrande de farine est la partie laissée après qu'une poignée en a été sacrifiée sur l'autel avec son encens ; ce reste est mangé par un Cohen. Quelle en est la raison ? La consécration de la cour du Temple est comme la consécration de Jérusalem. De même que, pour Jérusalem, un aliment qui ne peut être consommé que dans la ville — c'est-à-dire les pains d'une offrande de reconnaissance, consommables partout dans la ville — consacre la ville, de même, pour la cour du Temple, un aliment qui ne peut être consommé que dans la cour — c'est-à-dire le reste de l'offrande de farine — consacre la cour.
אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: אֵין הָעֲזָרָה מִתְקַדֶּשֶׁת, אֶלָּא בִּשְׁיָרֵי מִנְחָה. מַאי טַעְמָא? כִּירוּשָׁלַיִם; מָה יְרוּשָׁלַיִם – דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ מְקַדְּשָׁהּ, אַף עֲזָרָה – דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ מְקַדְּשָׁהּ.
La Guemara demande : veut-on dire que les pains d'une offrande de reconnaissance ne sont pas consommés dans la cour du Temple ? Plutôt, la comparaison doit être établie ainsi : la consécration de la cour du Temple est comme la consécration de Jérusalem. De même que Jérusalem est consacrée avec les pains d'une offrande de reconnaissance — un aliment consommé à l'intérieur de la ville et qui, s'il en sort, est disqualifié —, de même la cour du Temple est consacrée avec un aliment consommé à l'intérieur de la cour et qui, s'il en sort, est disqualifié. Cet aliment est le reste d'une offrande de farine, consommable seulement par un Cohen et seulement dans la cour du Temple.
אַטּוּ לַחְמֵי תוֹדָה, בַּעֲזָרָה מִי לָא מִתְאַכְלִי?! אֶלָּא כִּירוּשָׁלַיִם – מָה יְרוּשָׁלַיִם דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה נִפְסָל, אַף עֲזָרָה דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ וְהַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה נִפְסָל.
La Guemara demande : si la consécration de la cour du Temple se déduit de celle de Jérusalem, disons ceci : de même que là, pour la consécration d'une addition faite à Jérusalem, les pains utilisés dans la cérémonie sont levés, de même ici, pour la consécration d'une addition faite à la cour du Temple, le reste de l'offrande de farine devrait être levé. La Guemara exprime sa surprise devant cette suggestion : et comment peut-on comprendre cela ? Existe-t-il une offrande de farine levée ? Une offrande de farine est toujours azyme.
אִי מָה לְהַלָּן חָמֵץ, אַף כָּאן חָמֵץ?! וְתִסְבְּרַהּ? מִנְחַת חָמֵץ מִי אִיכָּא?!
Rachi
וכן תעשו - קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים:
משיחתן - בשמן המשחה מקדשתן קדושת הגוף לכלי שרת ולקדש את הנכנס לתוכו:,מכאן ואילך - כלי הדורות לא נמשחו אלא התחלת עבודתן מחנכתן לקדושה וחינוך לשון התחלה:
אימא אותם במשיחה - ולא בעבודה לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה:,תלאן בשירות - מדכפל קרא בלשניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע"י שירות:
ה"ג אי לאו כתיב אותם הוה אמינא לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו במשיחה וכתיב ושרתו לשירות ולבעי תרתי קמ"ל למעטינהו ממשיחה - דאי לאו להכי אתא למאי אתא אי למימרא לדורות לא מיקדשי במשיחה לחודה לישתוק קרא מיניה ונפקא לן מאשר ישרתו:
שתי תודות - מנחמיה בן חכליה גמרינן: ,בלחמן ולא בבשרן - הלחם היו נושאין שני לחמי תודה: ,מנא ה"מ - דבלחמן קאמר:,ואעמידה שתי תודות - נחמיה קאמר בספר עזרא כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה:
ממין גדול - ובבשר קאמר קרא וגדולות דקאמר ממין גדול של בקר ולא של צאן:,גדולות במינן - מאותו מין שהיו שהביאו גדולות ולא קטנות:
אלא גדולות שבתודה - ועל כרחך בלחם קאמר ואשמעינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה:,דתנן - שחלות החמץ גדולות משל מצה:, שהן שש מדבריות - שהוסיפו על המדות שתות מלבר שהכניסו שש חלקים ראשוני' בחמש והוסיפו חלק ששי מבחוץ:,שהן שתי איפות - שהאיפה שלש סאין והם עשרים עשרונות שהאיפה עשר עשרונות כדכתיב (שמות ט״ז:ל״ו) והעומר עשירית האיפה וגו':,עשרה לחמץ ועשרה למצה - יליף מקרא במסכת מנחות והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן הרי מין אחד ורקיקי מצות משוחים בשמן הרי שני מינין של מצה סלת מרבכת חלות בלולות בשמן הרי שלשה מינין של מצה וכתיב בתריה על חלות לחם חמץ יקריב וגו' כנגד מצה הבא חמץ שיהא סלת במין החמץ כנגד שלשה מינין שבמצה:,ובמצה שלשה מינין - כדפרישנא וילפינן התם מקראי שיש בכל מין עשר חלות אלמא חלות החמץ גדולות כשלש של מצה:
בשירי מנחה - בחלות של שירי מנחה הנאכלת לכהנים והאי קידוש דנחמיה ועזרא בקידוש העיר כתיב אבל עזרה שהוסיפו עליה מקיפים אותה בשירי מנחה:
אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי - אם רצו כהנים. לאכול בקדשים מי מעכב עליהם: במנחה כתיב (ויקרא ו׳:ט׳) בחצר אהל מועד יאכלוה ואם יצאה לחוץ נפסלה ותודה ולחמה נאכלין בכל העיר ואם יצאו חוץ לחומה נפסלין הלכך ירושלים נתקדשה בלחמי תודה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין ועזרה נתקדשה בשירי מנחה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין:
ה"ג ותסברא מנחת חמץ מי איכא - ולא גרסינן וכי תימא ה"נ מנחת חמץ מי איכא דהאי ותסברא שינויא הוא למימר דעל כרחך במצה נתקדשה דחמץ בשירי מנחה לא משכחת לה:,מנחת חמץ מי איכא - הא כתיב (שם ב) כל המנחה אשר תקריבו לה' לא. תאפה חמץ:
Tossafot
(לעיל שבועות יד.) שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות. ואם תאמר דבפ"ק דסנהדרין (דף ב.) לא חשיב אלא ע"א וי"ל דהתם לא חשיב אלא מילי דסנהדרין ותדע דתנן נמי התם אין מוציאין למלחמת הרשות אלא בב"ד של ע"א ולא תני מלך ויועץ ואורים ותומים אע"ג דבעינן להו כדמסיק התם בגמרא (דף טז.) מקרא ואם תאמר הדתנן התם אין דנין לא את השבט כו' ומוקי לה עולא בגמ' (שם) בבאין על עסקי נחלות כתחלתו מה תחלתו בע"א כו' אי מה תחלתו בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל וכו' ומאי קושיא אה"נ דניבעי אורים ותומים וכל ישראל והא דלא חשיב להו התם במתני' (דף ב.) משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין ויש לומר מדכייל להו בהדי נביא השקר וכהן גדול משמע ליה דלא בעינן אלא ע"א דומיא דידהו מאי אמרת דשבק למיתני אורים ותומים משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין אם כן ליתנינהו באפי נפשייהו דלא אתו למיטעי לשוינהו כנביא השקר:,וכן תעשו לדורות. פירש בקונטרס ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ותימה אם כן בפ"ק דסנהדרין (דף טז:) בהעמדת סנהדרין לשבטים דילפינן ממשה דבמקום ע"א הוה קאי ליבעי נמי מלך ונביא ועוד אע"ג דאהרן היה בבנין משכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן על ידי המלואים נעשה המשכן וקושיא ראשונה יש לתרץ דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך וא"ת כלים נמי ניבעו ע"א וכי תימא הכתוב תלאן בשירות דאין צריך אלא שירות הא בסמוך משמע דאי לאו אותם הוה אמינא דבעי משיחה ועבודה ואם כן השתא דכתב אותם למעוטי משיחה ע"א מיהא לא נימעוט וי"ל דאתא אותם לגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעינן בהן לדורות דומיא דמשה:
מתיב רבא כל הכלים שעשה משה. תימה ממשכן גופיה ה"ל למיפרך שיהא צריך משיחה לדורות כמו שנמשח בימי משה כדכתיב בקרא כדאמר לקמן (שבועות דף טז:) גבי משכן ומקדש:
לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה. הכא לא בעי למיפרך לדורות במשיחה ובעבודה כדקאמר בסמוך דאותם משמע למעוטי משיחה לדורות:
ללמדך שאחד המרבה כו'. אע"ג דאמר (יומא דף לד:) האחד המיוחד שבעדרו וגבי פרה אדומה נמי אמרינן (לעיל שבועות דף יא:) שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדות מ"מ לא היה לו להתפאר בכך כיון שמצוה בזה כמו בזה אם מתכוין לשם שמים:
אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה. תימה למאן דאמר בפ"ב [דזבחים] (דף קיג. ושם) דאין מנחה בבמה היאך מתקדשת בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד אבל בימי שלמה ויהושע קשיא וכ"ת דקדשה במנחת העומר והא בסוכות היה הקידוש בימי שלמה כדאמר במועד קטן (דף ט.) וכדמוכחי קראי ויש לומר כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשיית מנחה לא חשבינן מנחה בבמה ובקמיצה ובהקטרה היתה מקומה מתקדש וכל העבודה היתה מחנכתה ומתקדש מקומה א"נ כיון דלא אפשר לא צריך והא דקאמר הכא דאין מתקדשת היינו היכא דאפשר כגון שבאין להוסיף על העזרה:
ויוצא ממנה נפסל. ואם תאמר הר הבית היכי קדיש שאין דבר נאכל בו שיוצא ממנו נפסל ויש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לויה וכן בתי ערי חומה דמוכח לקמן (שבועות דף טז.) שנתקדשו והא אין דבר שנפסל ביוצא ויש לומר היכא דלא אפשר לא אפשר כדמוכח בשמעתא:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.