Guémara
La Guemara objecte : mais [au moins une partie du peuple] n'avait-elle pas le statut de ceux qui se sont immergés le jour même (tevoulei yom) lorsqu'ils reçurent la Torah ? Certaines femmes s'étaient immergées la nuit du Chabbat afin de se purifier de l'émission de semence ; or, même après l'immersion, le processus de purification ne s'achève qu'au coucher du soleil. Ce furent Abayé bar Ravin et Rav 'Hanina bar Avin qui dirent tous deux en réponse : la Torah fut donnée à ceux qui s'étaient immergés le jour même (tevoul yom), et cela ne diminue en rien la grandeur de la Révélation. La Guemara rapporte que Marimar siégeait et énonçait cette halakha. Ravina dit à Marimar : as-tu dit qu'elle fut effectivement donnée à ceux qui s'étaient immergés le jour même, ou as-tu dit qu'elle était digne (reouya) d'être donnée à ceux qui s'étaient immergés le jour même, mais qu'en réalité tel ne fut pas le cas ? Il lui dit : j'ai dit qu'elle était digne d'être donnée [à eux], mais qu'en réalité le peuple était rituellement pur, et que les femmes n'émirent pas de semence le troisième jour.
וְהָא טְבוּלֵי יוֹם נִינְהוּ? אַבָּיֵי בַּר רָבִין וְרַב חֲנִינָא בַּר אָבִין דְאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: נִיתְּנָה תּוֹרָה לִטְבוּל יוֹם. יָתֵיב מָרִימָר וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרִימָר: נִיתְּנָה קָאָמְרַתְּ, אוֹ רְאוּיָה קָאָמְרַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: רְאוּיָה קָאָמֵינָא.
La Guemara demande : et qu'ils s'immergent au crépuscule (bein hachemachot) la veille du Chabbat, et qu'ils reçoivent la Torah juste après, à ce même crépuscule ! Pourquoi fallut-il retarder la Révélation jusqu'au matin du Chabbat ? Rabbi Yits'haq dit que le verset déclare à ce sujet : « Dès le commencement, je n'ai point parlé en cachette » (Yéchayahou 48, 16) — D-ieu ne donna pas la Torah sous le voile de la nuit, mais à la lumière du jour. La Guemara demande : et qu'ils s'immergent le matin du Chabbat, et qu'ils reçoivent la Torah le matin du Chabbat ! Dans ce cas, selon tous les avis, la période de séparation aurait pu commencer une demi-journée (douze heures) plus tard. Rabbi Yits'haq dit : cela ne fut pas fait afin qu'il n'y ait pas de situation où ceux-ci — une partie du peuple — iraient recevoir la Torah tandis que ceux-là — une autre partie du peuple — iraient s'immerger. Idéalement, c'est le peuple tout entier qui devait aller recevoir la Torah ensemble.
וְלִיטְבְּלוּ בֵּינֵי שִׁימְשֵׁי, וְלִיקַבְּלוּ תּוֹרָה בֵּינֵי שִׁימְשֵׁי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי״. וְלִיטְבְּלוּ בְּצַפְרָא דְשַׁבְּתָא, וְלִיקַבְּלוּ תּוֹרָה בְּצַפְרָא דְשַׁבְּתָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁלֹּא יְהֵא הַלָּלוּ הוֹלְכִין לְקַבֵּל תּוֹרָה וְהַלָּלוּ הוֹלְכִין לִטְבִילָה.
Rabbi 'Hiyya, fils de Rabbi Abba, dit que Rabbi Yo'hanan dit : ce sont là les propos de Rabbi Yichmaël et de Rabbi Aqiva. Mais les Sages disent : nous exigeons que six périodes complètes de douze heures s'écoulent [entre le rapport conjugal et l'émission]. Si une femme émet de la semence moins de soixante-douze heures après avoir eu des relations, cette semence la rend rituellement impure. Rav 'Hisda dit : la divergence sur la durée pendant laquelle la semence rend impur ne porte que sur la semence émise par une femme ; mais si elle est émise par un homme — par exemple si elle se trouve sur un vêtement — elle est impure tant qu'elle est humide, quel que soit le temps écoulé depuis son émission. Rav Chéchèt soulève une objection à partir de ce qui fut enseigné dans une braïta : la Torah déclare « Et tout vêtement, et tout cuir sur lequel il y aura de la semence sera plongé dans l'eau et restera impur jusqu'au soir » (Vayiqra 15, 17). Et les Sages enseignèrent : cela exclut la semence qui est putréfiée (serou'ha). Or, n'est-ce pas qu'il s'agit de semence émise par un homme — ce qui indiquerait que même la semence humide se putréfie au bout d'un certain temps et ne transmet plus l'impureté ? La Guemara réfute : non, cette halakha porte sur la semence émise par une femme.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שֵׁשׁ עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת בָּעֵינַן. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִשָּׁה, אֲבָל פֵּירְשָׁה מִן הָאִישׁ — טְמֵאָה כׇּל זְמַן שֶׁהִיא לַחָה. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: ״וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״ — פְּרָט לְשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁהִיא סְרוּחָה. מַאי לָאו שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִישׁ? לָא, שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִשָּׁה.
Rav Papa posa un dilemme : quelle est la halakha concernant la semence d'un Juif (Israël) dans le ventre d'une femme non-juive (goya) ? Dirons-nous que, puisque les Juifs sont anxieux d'accomplir les mitsvot, cette inquiétude échauffe leur corps (« 'havil goufayhou ») et que la semence non absorbée s'y putréfie plus vite — à la différence des non-Juifs qui ne se soucient pas d'accomplir les mitsvot, chez qui tel n'est pas le cas ? Ou peut-être, puisque les non-Juifs mangent des bêtes répugnantes (chekatsim) et des reptiles (rémassim), leur corps est-il lui aussi échauffé ? Et si tu dis que, puisqu'ils mangent des bêtes répugnantes et des reptiles, leur corps est échauffé, un autre dilemme peut être soulevé : quelle est la halakha concernant la semence d'un Juif dans le ventre d'un animal (béhéma) ? Dirons-nous que chez une femme, qui possède un long corridor (perozdor) menant à sa matrice, la semence se putréfie ; mais que chez un animal, qui n'a pas un corridor aussi long, elle ne se putréfie pas ? Ou peut-être n'y a-t-il pas de différence, et la durée pendant laquelle la semence rend impur est-elle la même dans les deux cas ? Aucune solution ne fut trouvée à ces dilemmes. Qu'ils demeurent donc en suspens (teïkou).
בָּעֵי רַב פָּפָּא: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּמְעֵי גוֹיָה מַהוּ? יִשְׂרָאֵל דִּדְאִיגִי בְּמִצְוֹת — חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ, גּוֹיִם דְּלָא דְּאִיגִי בְּמִצְוֹת — לָא. אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּאָכְלִין שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר כֵּיוָן דְּאָכְלִי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ: בִּמְעֵי בְּהֵמָה מַהוּ? אִשָּׁה הִיא דְּאִית לַהּ פְּרוֹזְדוֹר — מַסְרְחָא, אֲבָל בְּהֵמָה דְּלֵית לַהּ פְּרוֹזְדוֹר — לָא, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. תֵּיקוּ.
Nos maîtres ont enseigné : le sixième jour du mois de Sivan, les Dix Paroles (les Dix Commandements) furent données au peuple d'Israël. Rabbi Yossi dit : le septième jour du mois. Rava dit : tout le monde s'accorde à dire que les Juifs arrivèrent au désert du Sinaï à Roch 'Hodech (la néoménie), car il est écrit ici « Au troisième mois après la sortie des enfants d'Israël du pays d'Égypte, ce jour-là (bayom hazé) ils vinrent au désert du Sinaï » (Chémot 19, 1), sans préciser quel jour c'était ; et il est écrit là-bas « Ce mois-ci (ha'hodech hazé) sera pour vous le commencement des mois ; il sera pour vous le premier des mois de l'année » (Chémot 12, 2). De même que là-bas le terme « ce[ci] » désigne Roch 'Hodech, de même ici il désigne Roch 'Hodech. Et de même, tout le monde s'accorde à dire que la Torah fut donnée au peuple d'Israël un Chabbat, car il est écrit ici, dans les Dix Paroles, « Souviens-toi du jour du Chabbat pour le sanctifier » (Chémot 20, 8), et il est écrit là-bas « Et Moché dit au peuple : Souvenez-vous de ce jour (hayom hazé) où vous êtes sortis d'Égypte, de la maison de servitude, car c'est par la force de la main que l'Éternel vous a fait sortir de ce lieu ; on ne mangera point de pain levé » (Chémot 13, 3). De même que là-bas la mitsva de se souvenir fut commandée le jour même de la sortie d'Égypte, de même ici la mitsva de se souvenir fut commandée le jour même du Chabbat. Là où Rabbi Yossi et les Sages divergent, c'est sur la détermination du [début du] mois — c'est-à-dire quel jour de la semaine fut fixé comme Roch 'Hodech. Rabbi Yossi soutenait : Roch 'Hodech fut fixé le premier jour de la semaine (dimanche), et le premier jour de la semaine [D-ieu] ne leur dit absolument rien, en raison de la fatigue du voyage (« 'houlcha déor'ha ») ; le deuxième jour de la semaine (lundi), Il leur dit : « Et vous serez pour Moi un royaume de prêtres [et une nation sainte ; telles sont les paroles que tu diras aux enfants d'Israël] » (Chémot 19, 6) ;
תָּנוּ רַבָּנַן: בְּשִׁשִּׁי בַּחֹדֶשׁ נִיתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ. אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲתוֹ לְמִדְבָּר סִינַי. כְּתִיב הָכָא: ״בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי״, וּכְתִיב הָתָם: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״ — מָה לְהַלָּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אַף כָּאן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּדְכוּלֵּי עָלְמָא, בְּשַׁבָּת נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. כְּתִיב הָכָא: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה״ — מָה לְהַלָּן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם, אַף כָּאן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם. כִּי פְּלִיגִי בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא: רַבִּי יוֹסֵי סָבַר — בְּחַד בְּשַׁבָּא אִיקְּבַע יַרְחָא, וּבְחַד בְּשַׁבָּא לָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּאוֹרְחָא; בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא אֲמַר לְהוּ: ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״;
Rachi
והא טבולי יום נינהו - כיון דלכולהו שמעינן דבלילי שבת טבלו הוו להו טבולי יום כשקבלו תורה שלא היה להם הערב שמש אחר הטבילה וכיון דהכי הוא איכא למימר דמבע"י טבלו שם ואפ"ה פליטתן טהורה ובצרי להו חדא עונה אליבא דכולהו:,ראויה קאמינא - ראויה לינתן לטבולי יום וקסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים הלכך כל ג' ימים האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה ומיהו לא ניתנה לטבולי יום לפי שטבלו מבעו"י ולא פלטו ואם היו פולטות יחזרו ויטבלו משתחשך אבל לא הוצרכו לכך:
וליטבלו בי שמשי וליקבלו תורה בי שמשי - לילי שבת קרי בי שמשא בכל דוכתא מפני שבין השמשות שלו חלוק מכל ימים והוצרך להזכירו בכמה מקומות והכי פריך לר' עקיבא דאמר הקפידה תורה על מנין העונות ולא הקפידה אלא על חמש למה לא קבלוה בלילה מדהמתין עד הבקר איכא למימר שהקפידה על פליטת הלילה ואיכא ו' עונות:,לא בסתר דברתי - במקום ארץ חשך ולילה חשך הוא:,ליטבלו בשבתא בצפרא - ולמה הוצרך לירד בהשכמה דיום אי פרשו עם חשכה בד' ויטבלו בשבת שחרית ואם פלטו לאחר טבילה טהורין דהא עברו ה' עונות שלמות ואם פלטו לילי שבת ונטמאו לא איכפת לן וטובלין שחרית דהא בעל קרי טובל ביומו ואת אמרת ניתנה תורה לטבולי יום ויש ספרים דגרסינן ביה תרי לישני וגרסינן הכי לרבי אלעזר לישמשו ביממא דחמשא לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשא לרבי עקיבא לישמשו ביממא דארבעה ואומר אני שהוא שיבוש והגורסו טעה ולא ידע לפרש מהו שאמר ר' ישמעאל פעמים שהן ה' עונות כו':
אבל חכמים אומרים ו' עונות שלמות - סברי להו כר' יוסי דאמר בארבעה עביד פרישה ובהשכמה כר' עקיבא ולית להו שטבלו בלילי שבת אלא סבירא להו דאותן שטבלו לילי שבת ופלטו לאחר טבילה הוצרכו לטבול בשבת שחרית ולפיכך נתעכבה שכינה מליתן עד הבקר ולא משום לא בסתר דברתי לחודיה:,שפירשה מן האשה - כגון פולטת שכבת זרע שקבלה מזכר הוא דאמר ר' אלעזר בן עזריה דבתרי יומי מסרחת מפי שמתחממת בגופה:,אבל פירשה מן האיש - על הבגד מטמאה לעולם:,כל זמן שהיא לחה - ומיהו משיבשה לא מטמיא דתו לא חזיא להזריע:,מאי לאו שפירשה מן האיש - על הבגד ומטהר לה לחה מסרחת דלא קתני פרט לכשיבשה:
של ישראל במעי כותית מהו - מי מסרחת בג' ימים כישראלית ואי פלטה ליה בתר ג' טהור הנוגע בטיפה או לא ולהכי נקט שכבת זרע של ישראל דאילו דכותי אמרינן במסכת נדה קריו טהור בפ' בנות כותים (נדה דף לד.):,דדייגי במצות - לקיים מצות וחרדים בדבר ומתוך דאגה מתחממין כדכתיב (תהילים ל״ט:ד׳) חם לבי בקרבי:,חביל - חם:,דאית לה פרוזדור - בשר כותלי בית הרחם בולט מן השינים ולחוץ ובית הרחם הוי מן השינים ולפנים:,אשה אית לה פרוזדור - לפיכך לא שליט בה אויר בגופה ומתחממת:
בו' בחדש כו' - דהא דכתיב ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי סבירא להו כר' יוסי הגלילי דאמר בפ"ק דיומא (דף ד.) זה היה מעשה אחר עשרת הדברות ור' יוסי סבירא ליה דמשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה:,כתיב הכא - הזה הזה לגזירה שוה:,מה להלן - זכור את היום הזה בעצמו של יום הזכירה דיציאת מצרים נאמר להו כדכתיב הזה אף כאן בעצמו של יום הזכירה דשבת נאמר להן זכור את יום וגו':,בקביעא דירחא - באיזה יום הוקבע החדש: משום חולשא דאורחא גרסינן:,בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי - ומשה עלה ויקרא אליו כל הענין עד אלה הדברים אשר תדבר וגו' הדברים האלה נאמרו לו למחרת ביאתם כדאמרינן כל עליותיו בהשכמה היו ואפי' למאן דלית ליה בהשכמה ירד דלא אקיש אית ליה בהשכמה עלה דהא בהדיא כתיב קרא:
Tossafot
וליטבלו ביני שימשי וליקבלו תורה ביני שימשי - פירש בקונטרס דלר' עקיבא פריך ור"י אומר דאדר' אלעזר בן עזריה ור' ישמעאל נמי פריך דנילף מהכא דאעונות קפיד קרא דאי אימים לקבלו תורה בי שימשי:,וליטבלו בצפרא דשבתא - הא ודאי לא פריך אלא לר' עקיבא דס"ל דאעונות קפיד קרא דנימא דילמא בעינן שש עונות וכי תימא אם היו פולטות בסוף ליל שבת מתי יטבלו ליטבלו בצפרא דשבתא אבל לר"א ורבי ישמעאל לא פריך דנימא דילמא קפיד רחמנא אעולות דפעמים היא קולא כגון אם שימשה בתחילת הלילה דאי קפדינן אעונות משעברו ה' עונות טהורה והשתא דקפיד אימים אינה טהורה עד יום רביעי ומיהו מצינן למימר דפריך דילמא קפיד אעונות ואימים אתרווייהו לחומרא כששימשה בתחילת הלילה ניזיל בתר יומי וכי שימשה בסוף היום ניזיל בתר עונות:,אמר ר' יצחק שלא יהא הללו הולכים לקבל תורה - וא"ת א"כ מה צריך רבי יצחק לדרשה דלא מראש בסתר דברתי ויש לומר דאיצטריך דאי לאו הכי ליטבלו בתחילת לילי השבת ומחצות לילה ואילך יקבלו תורה אבל ביום אם היו מאחרים עד שיטבלו כולם היו מתבטלין מת"ת:
אבל פירשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא לחה - הקשה ר"ת דמתני' היא דתנן בפרק דם הנדה (נדה נד:) הזוב והניע והרוק ושכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבישין ומיהו לא קשה כולי האי דאיכא למימר מטמאין לחין תוך ג' ור"ת מפרש דהכא בזכר שנרבע ופלט זרע דומיא דאשה והתם בראה קרי וכן פי' ר"ח:
וכתיב התם החדש הזה לכם - תימה דבפרק קמא דפסחים (דף ו:) פריך אהאי קרא גופיה ממאי דבריש ירחא קאי וי"ל דודאי בריש ירחא קאי דאמרי' במדרש (מכילתא) שהראהו הקב"ה למשה באצבע ובפסחים לא פריך אלא דבעי למילף מינה הא דאמר רשב"ג שדורשין לפני הפסח בהלכות הפסח שתי שבתות שהרי נביא עומד בר"ח ומזהיר על הפסח וממאי דנביא בריש ירחא קאי ונהי דבראש חדש אמר ליה הקב"ה דילמא משה כשאמר לישראל בארבע' בירחא או בחמשא הוה קאי ומסיק דיליף מדבר ממדבר דבההוא דבאחד לחדש השני אמירת משה לישראל היתה בו ביום כדכתיב באחד לחדש השני ויתילדו על משפחותם וגו' וא"ת דאמאי לא יליף הכא מדבר ממדבר כדיליף התם דהכא נמי כתיב מדבר באו מדבר סיני ויש לומר דטפי ניחא ליה למילף הזה הזה ולא מדבר מבמדבר:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.