…[selon le nombre de Chabbatot qu'il a profanés, et selon] le nombre de catégories-mères de travail (avot melakha) qu'il a accomplies. Celui qui accomplit de nombreux travaux interdits relevant tous d'une seule catégorie de travail n'est tenu d'apporter qu'un seul sacrifice expiatoire ('hatat).
אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת.
Guémara
GUEMARA. La Guemara cherche à élucider la formulation de la Michna et demande : pourquoi la Michna a-t-elle enseigné l'expression « un grand principe » (kelal gadol) [plutôt que simplement « un principe »] ? Si tu dis que c'est pour la raison suivante, cela fait difficulté. Ici [au sujet du Chabbat], parce que le tana veut enseigner dans une Michna plus loin dans le chapitre, à propos d'une matière qui inclut deux halakhot, l'expression « ils ont encore énoncé un autre principe (kelal a'her) » ; c'est pourquoi, dans cette Michna-ci, qui se rapporte à un plus grand nombre de halakhot, il a enseigné l'expression « un grand principe ». Et au sujet de la Septième année (chevi'it) également, parce que dans une Michna ultérieure (Chevi'it 7, 2) le tana veut enseigner « ils ont encore énoncé un autre principe », il a, au début du chapitre, enseigné l'expression « un grand principe ». Là aussi, le choix du langage se comprend. Cependant, au sujet des halakhot de la dîme (maasser), où la Michna (Maasserot 1, 1) énonce deux principes l'un après l'autre, le tana a enseigné, plus loin dans cette même Michna, « et de plus ils ont énoncé un autre principe », et malgré cela, au début de la Michna, le tana n'a pas enseigné « un grand principe », choisissant plutôt de dire simplement « ils ont énoncé un principe » !
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא תְּנָא ״כְּלָל גָּדוֹל״? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי: ״עוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ״, תְּנָא ״כְּלָל גָּדוֹל״. וְגַבֵּי שְׁבִיעִית נָמֵי, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי: ״עוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ״, תְּנָא ״כְּלָל גָּדוֹל״. וְהָא גַּבֵּי מַעֲשֵׂר, דְּקָתָנֵי: ״כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ״, וְלָא תָּנֵי ״כְּלָל גָּדוֹל״!
Rabbi Yossi bar Avin dit : [le terme « un grand principe » ne dépend pas de l'existence d'un autre principe ; il dépend plutôt de l'importance du principe.] C'est pourquoi, au sujet des halakhot du Chabbat et de la Septième année, qui comportent des catégories-mères (avot) et des sous-catégories (toledot), le tana a enseigné dans la Michna « un grand principe » ; tandis qu'au sujet des halakhot de la dîme, qui ne comportent pas de catégories-mères ni de sous-catégories [et dont toutes les halakhot sont sur un pied d'égalité], il n'a pas enseigné l'expression « un grand principe ». La Guemara demande : et selon la version de la Michna enseignée par bar Kappara, qui a enseigné l'expression « un grand principe » au sujet de la dîme, quelles catégories-mères et quelles sous-catégories y a-t-il au sujet de la dîme ?
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: שַׁבָּת וּשְׁבִיעִית דְּאִית בְּהוּ אָבוֹת וְתוֹלָדוֹת — תְּנָא ״גָּדוֹל״, מַעֲשֵׂר דְּלֵית בֵּהּ אָבוֹת וְתוֹלָדוֹת, לָא תְּנָא ״כְּלָל גָּדוֹל״. וּלְבַר קַפָּרָא, דְּתָנֵי ״כְּלָל גָּדוֹל״ בְּמַעֲשֵׂר, מַאי אָבוֹת וּמַאי תּוֹלָדוֹת אִיכָּא?
[La Guemara répond :] N'est-ce pas plutôt là la raison [pour laquelle la Michna emploie le terme « un grand principe » — parce qu'il est grand relativement aux autres principes] : grande est la sévérité du châtiment du Chabbat plus que celle de la Septième année, car le Chabbat s'applique aussi bien à ce qui est détaché du sol (talouch) qu'à ce qui y est attaché (me'houbar), tandis que la Septième année, à l'égard de ce qui est détaché elle ne s'applique pas, mais à l'égard de ce qui est attaché elle s'applique. Et grande est la sévérité du châtiment de la Septième année plus que celle de la dîme, car — selon la Torah — la Septième année s'applique aussi bien à la nourriture de l'homme qu'à la nourriture de la bête, tandis que la dîme s'applique à la nourriture de l'homme, mais à l'égard de la nourriture de la bête elle ne s'applique pas.
אֶלָּא לָאו הַיְינוּ טַעְמָא, גָּדוֹל עוֹנְשָׁהּ שֶׁל שַׁבָּת יוֹתֵר מִשֶּׁל שְׁבִיעִית, דְּאִילּוּ שַׁבָּת אִיתַהּ בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר, וְאִילּוּ שְׁבִיעִית בְּתָלוּשׁ לֵיתַהּ בִּמְחוּבָּר אִיתַהּ. וְגָדוֹל עוֹנְשָׁהּ שֶׁל שְׁבִיעִית יוֹתֵר מִן הַמַּעֲשֵׂר, דְּאִילּוּ שְׁבִיעִית אִיתַהּ בֵּין בְּמַאֲכַל אָדָם בֵּין בְּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וְאִילּוּ מַעֲשֵׂר בְּמַאֲכַל אָדָם אִיתֵהּ בְּמַאֲכַל בְּהֵמָה לֵיתֵהּ.
Et selon bar Kappara, qui a enseigné l'expression « un grand principe » au sujet de la dîme [aussi] : grande est la sévérité du châtiment de la dîme plus que celle de la pe'a [le coin du champ laissé aux pauvres], car — selon la loi rabbinique — l'obligation de la dîme s'applique aussi bien aux figues qu'aux légumes, tandis que l'obligation de la pe'a ne s'applique pas aux figues ni aux légumes. Comme nous l'avons appris dans une Michna du traité Pe'a : ils ont énoncé un principe au sujet de la pe'a — tout ce qui est nourriture (okhel), et qui est gardé (nichmar), et qui pousse du sol (gidoulo min haaretz), et dont la cueillette se fait en une seule fois (lekitato kea'hat), et que l'on rentre pour le conserver (makhniso lekiyoum), est soumis à la pe'a.
וּלְבַר קַפָּרָא דְּתָנֵי ״כְּלָל גָּדוֹל״ בַּמַּעֲשֵׂר: גָּדוֹל עוֹנְשׁוֹ שֶׁל מַעֲשֵׂר יוֹתֵר מִשֶּׁל פֵּיאָה, דְּאִילּוּ מַעֲשֵׂר אִיתֵהּ בִּתְאֵנָה וְיָרָק וְאִילּוּ פֵּיאָה לֵיתַהּ בִּתְאֵנָה וְיָרָק. דִּתְנַן, כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּיאָה: כׇּל שֶׁהוּא אוֹכֶל וְנִשְׁמָר וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — חַיָּיב בְּפֵיאָה.
[La Guemara explique ce qui est exclu par chacun des critères de la Michna.] « Nourriture » — pour exclure les repousses (sefi'him) du pastel (setis) et de la garance (kotza) [plantes servant à la teinture et non à la nourriture, auxquelles l'obligation de la pe'a ne s'applique pas]. « Et qui est gardé » — pour exclure ce qui est sans propriétaire (hefker), qui par définition n'est pas gardé. « Et qui pousse du sol » — pour exclure les truffes (kemehin) et les champignons (pitriyot), qui, contrairement aux autres plantes, ne tirent pas leur subsistance du sol. « Et dont la cueillette se fait en une seule fois » — pour exclure le figuier, dont les fruits se cueillent sur une période prolongée, car les figues ne mûrissent pas toutes en même temps. « Et que l'on rentre pour le conserver » — pour exclure les légumes, qui ne peuvent se conserver de longues périodes.
אוֹכֶל — לְמַעוֹטֵי סְפִיחֵי סְטִיס וְקוֹצָה. וְנִשְׁמָר — לְמַעוֹטֵי הֶפְקֵר. וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ — לְמַעוֹטֵי כְּמֵיהִין וּפִטְרִיּוֹת. וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת — לְמַעוֹטֵי תְּאֵנָה. וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — לְמַעוֹטֵי יָרָק.
Tandis qu'au sujet de la dîme nous avons appris dans une MISHNA : ils ont énoncé un principe au sujet de la dîme — tout ce qui est nourriture, et qui est gardé, et qui pousse du sol, est soumis à la dîme ; et nous n'avons pas appris, au sujet de la dîme, les critères suivants : « dont la cueillette se fait en une seule fois » et « que l'on rentre pour le conserver ». [Il apparaît donc que les figues et les légumes sont soumis à la dîme, ce qui rend l'étendue des matières soumises à la dîme plus grande que celle des matières soumises à la pe'a.]
וְאִילּוּ גַּבֵּי מַעֲשֵׂר תְּנַן, כְּלָל אָמְרוּ בַּמַּעֲשֵׂר: כׇּל שֶׁהוּא אוֹכֶל וְנִשְׁמָר וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ — חַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר. וְאִילּוּ לְקִיטָתוֹ כְּאַחַת וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם לָא תְּנַן.
[Retour à la Michna, qui traite de celui qui oublie l'essence même du Chabbat. La Guemara cherche à comprendre comment un Juif pourrait oublier l'existence même du Chabbat.] Rav et Chmouel disaient tous deux : notre Michna parle aussi bien d'un enfant capturé [tout jeune] parmi les non-Juifs [et qui n'a jamais reçu d'éducation], que d'un converti qui s'est converti parmi les non-Juifs [et n'a jamais appris les halakhot du Chabbat]. Mais celui qui a connu [le Chabbat] et a fini par l'oublier est tenu [d'apporter un sacrifice] pour chaque Chabbat. [La Guemara cherche à examiner cette approche.] Nous avons appris [dans la Michna] : « celui qui oublie l'essence du Chabbat ». N'est-ce pas que, par déduction, cela implique qu'il en avait eu connaissance à l'origine [car pour oublier, il faut avoir su auparavant] ? [Cela fait difficulté à l'avis de Rav et Chmouel.] [La Guemara réfute :] Non. Quel est le sens de « celui qui oublie l'essence du Chabbat » ? Que l'essence du Chabbat lui a toujours été inconnue, c'est-à-dire qu'il ne l'a jamais sue.
רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מַתְנִיתִין בְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְבֵין הַגּוֹיִם. אֲבָל הִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח — חַיָּיב עַל כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. תְּנַן: ״הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת״, לָאו מִכְּלָל דְּהַוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה מֵעִיקָּרָא?! לָא, מַאי ״כׇּל הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת״ — שֶׁהָיְתָה שְׁכוּחָה מִמֶּנּוּ עִיקָּרָהּ שֶׁל שַׁבָּת.
[La Guemara demande encore :] Mais celui qui a connu [le Chabbat] et a fini par l'oublier, quelle est la halakha ? Est-il tenu [d'apporter un sacrifice] pour chaque Chabbat ? Si c'est le cas, au lieu que la Michna enseigne la halakha suivante — « celui qui connaît l'essence du Chabbat et a accompli de nombreux travaux durant de nombreux Chabbatot est tenu [d'apporter un sacrifice] pour chaque Chabbat » — qu'elle enseigne plutôt : « celui qui a connu l'essence du Chabbat et a fini par l'oublier [est tenu pour chaque Chabbat] », et à plus forte raison celui qui connaît [actuellement] l'essence du Chabbat [le serait] ! [La Guemara répond :] Selon l'avis de Rav et Chmouel, quel est le sens de l'expression « celui qui connaît l'essence du Chabbat » ? Celui qui a connu jadis l'essence du Chabbat et l'a maintenant oubliée.
אֲבָל הִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח מַאי — חַיָּיב עַל כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת? אַדְּתָנֵי הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה חַיָּיב עַל כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, לִיתְנֵי ״הִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח״, וְכׇל שֶׁכֵּן הָא! מַאי ״הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת״ — מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִיקָּרָהּ שֶׁל שַׁבָּת וּשְׁכֵחָהּ.
Rachi
אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות ובלבד שיהו תולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת שתי תולדות של אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת:
גמ' עוד כלל אחר - לקמן בפירקין (שבת דף עה:) ולא כלל בו אלא ב' דברים כל הכשר להצניע וכל שאינו כשר להצניע וכאן כלל יותר ומשום הכי קרי להו גדול:,וגבי שביעית - בפרק (בנות שוח):,גבי מעשר - בפ"ק דמסכת מעשרות:
אית ביה אבות - ארבעים חסר אחת שהוצרכו למשכן ותולדות הדומות לכל אחת הויא תולדות דידיה אבות דשביעית זריעה וקצירה וזמירה ובצירה דכתיבן תולדות שאר עבודות שבשדה וכרם כדאמרינן במועד קטן בפ"ק (דף ג.):,ולבר קפרא דתנא - בתוספתא דידיה במעשר מאי אבות כו':
אלא לאו היינו טעמא - משום אבות ותולדות אלא דבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל תני ביה כלל גדול:,שבת איתא - לאיסור דידה בין בדבר שהיה תלוש מבעוד יום כגון טוחן ולש בין בדבר שמחובר משקדש היום:,ואילו שביעית - בדבר שהיה מחובר משקדש שביעית איתא אבל בדבר שהיה תלוש לפני שביעית ליתא:,שביעית - נמי איתיה במאכל בהמה דכתיב ולבהמתך ולחיה וגו' (ויקרא כ״ה:ז׳) מעשר ליתיה במאכל בהמה דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר כתיב ורבנן תקון פירות האילן וירק דמאכל אדם כדקתני כל שהוא אוכל כו':
איתיה בתאנה וירק - מדרבנן:,כל שהוא אוכל כו' - דגבי פיאה קציר כתיב מה קציר מיוחד שיש בו כל אלו:
למעוטי ספיחי סטיס וקוצה - שעומדים לצבע להכי נקט ספיחים דאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ד' וה' שנים שהשרשין מתפשטין בארץ ומשביחין ושורש שלהן עיקר והא דנקט הני ולא נקט שאר מינים שאינן ראוין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו דיש להן שביעית נקט הכא דבפיאה ומעשר ליתנהו לשון רבינו הלוי: סטיס ווישד"א:,ומכניסו לקיום למעוטי ירק - כגון לפת וקפלוטות:
ואילו מכניסו לקיום ולקיטתו כאחד לא תנן - דכי תקון רבנן אדידהו לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין:
מתניתין - דפטר בחד חטאת:,בתינוק שנשבה - ולא ידע שבת מעולם:,אבל הכיר ולבסוף שכח - הוה ליה כשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת וחייב על כל שבת ושבת:,שהיתה שכוחה ממנו - מעולם:
לתני הכיר ולבסוף שכח - דחייב ואע"ג דליכא למימר ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק וכ"ש הא דאיכא למימר שימים שבינתים הוויין ליה ידיעה לחלק:
Tossafot
וגבי שביעית נמי כו' - הכי תנן בשביעית (כ"ז מ"א) כלל גדול אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ פירוש שכלה לחיה יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ועוד כלל אחר אמרו דקתני כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וכו' ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית ואין לו ולדמיו ביעור דכלל הראשון גדול דיש לו ביעור ואחרון אין לו ביעור ואע"ג דקתני התם בבבא אחריתא כלל גדול אמרו בשביעית ולא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני כלל קטן קמיה שייך למתני בתריה כלל גדול:,והא גבי מעשר דקתני עוד כלל אחר אמרו כו' - תימה למה ישנה בראשון כלל גדול כיון דאינו גדול מן השני וצ"ע:
דאית ביה אבות ותולדות - ואפילו לרבא דאמר במועד קטן (דף ב:) גבי שביעית אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא מ"מ מדרבנן מיהא אית ביה אבות ותולדות וא"ת במעשר איכא נמי אבות ותולדות דמדאורייתא דגן ותירוש ויצהר ומדרבנן כל מילי וי"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכות וא"ת ובכלל אחר דשבת ושביעית ליתני נמי כלל גדול מהאי טעמא ויש לומר דלא צריך למיתני דאכלל גדול קמא קאי וה"ק עוד כלל גדול אחר אמרו:
גדול עונשו של שבת משל שביעית - לפירוש הקונטרס דמפרש בתלוש שנתלש קודם שבת וקודם שביעית משמע שרוצה לפרש שביעית במחובר איתא היינו במחובר ערב שביעית ונתלש בשביעית ומיירי באיסור פירות שביעית לאכילה וקשה לר"י דלפי' לא הוה ליה למימר אלא גדול עונשו של שבת ושביעית משל מעשר דאיתנהו במאכל בהמה מה שאין כן במעשר ולמה ליה למימר כלל גדול עונשה של שבת משל שביעית אלא נראה לר"י דבמידי דאכילה דלא שייכא לענין שבת לא שייך למימר גדול שבת לא משביעית ולא ממעשר ולהכי לא קאמר גדול שבת ושביעית ממעשר אלא קאמר גדול שבת משביעית דאיסור מלאכות איתנהו בין בתלוש בין במחובר ואילו איסור מלאכות דשביעית במחובר איתא בתלוש ליתא וכן משמע בירושלמי דקתני שהשבת חלה על הכל ושביעית לא חלה אלא על עבודת הארץ בלבד:
ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר כו' - נראה לרשב"א דאחרים לא שנו כלל גדול במעשר לפי שאינו גדול מפאה אלא מדרבנן אבל כלל גדול דשבת גדול משביעית מדאורייתא וכן של שביעית משל מעשר: ,ואילו פאה ליתא בתאנה וירק - לאו דוקא תאנה דהא רוב אילנות אין לקיטתן כאחד ואינן רק ח' אילנות דחשיב בפ"ק דפאה (מ"ה) דחייב בפאה אלא נקט תאנה משום דנלקטת כמה פעמים (ב"ב דף כח:) אכל ג' פירי בחד יומא כגון תאנה כו' ואומר ר"ת דמדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא בדגן ותירוש ויצהר דסתם קציר דכתיב גבי פאה הוא דגן וכתיב כי תחבוט זיתך כי תבצור כרמך והא דדריש בת"כ יכול שאני מרבה קישואין ודלועין שיהיו חייבים בפאה ת"ל ובקוצרכם את קציר ארצכם מה קציר שהוא אוכל ונשמר כו' אסמכתא היא דהתם נמי דריש מעשר ירק מקרא אע"ג דהוי מדרבנן ומה שלא תקנו פאה בירק ובתאנה ודדמי לה כמו שתקנו מעשר מהן אומר ר"ת משום דאין לקיטתן כאחד דבר מועט הוא פאה דידיה ויש הפסד לעניים בה יותר מן הריוח שמתבטלין לפי שאין יודעים זמן לקיטתן ודבר שאין מכניסו לקיום נמי לא חשיב ויפסידו יותר ממה שירויחו במקום אחר:
ספיחי סטיס וקוצה - הא דלא קאמר סתם למעוטי מידי דלאו אוכל אלא נקט הני אומר ר"י משום דקצת הם ראויים לאכילה וקמ"ל דאפילו הכי אין פאה נוהגת בהן וכן מצא רשב"ם בתשובת רש"י והא דנקט ספיחים משום דשמא סטיס וקוצה עצמם אינם ראוים כלל לאכילת אדם ולא הוה חידוש או שמא הן אוכל גמור ולא ממעטינן:
גר שנתגייר בין הנכרים - בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף מז:):
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.