Guémara
Quelle est la différence entre ce cas [percer l'encolure d'une chemise, que l'on vient d'interdire] et le bouchon (megoufa) d'un tonneau de vin, que les Sages ont permis de percer le Chabbat afin de servir du vin aux invités ? Là aussi, en perçant le bouchon, il façonne un ustensile [et pourtant c'est permis] ! Rava lui répondit : Les cas ne sont pas comparables. Dans ce cas-ci, l'ouverture de l'encolure d'une chemise, c'est une attache (' connexion '), c'est-à-dire une partie organique du tissage de l'étoffe [si bien qu'en la perçant on forme une ouverture nouvelle dans le vêtement même] ; tandis que dans ce cas-là, le bouchon du tonneau, ce n'est pas une attache. Même si le bouchon est scellé en place dans le tonneau, il demeure une entité distincte [et non une partie du tonneau], de sorte qu'en le perçant, aucun ustensile nouveau n'est façonné.
מָה בֵּין זוֹ לִמְגוּפַת חָבִית. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: זֶה חִיבּוּר, וְזֶה אֵינוֹ חִיבּוּר.
Rabbi Yirmeya souleva une contradiction devant Rabbi Zéira. Nous avons appris dans une michna : Le faufilage des blanchisseurs (chelal chel kovsin) — des vêtements que le blanchisseur a cousus ensemble par des points lâches et provisoires pour ne pas les perdre — ; et un trousseau de clés (chalchélet chel maftéot) ; et un vêtement cousu avec un fil de kilayim (espèces mêlées), par exemple un vêtement de laine cousu d'un fil de lin, lequel devra être retiré [à cause de l'interdit de cha'atnez] : bien qu'ils ne soient attachés que de manière provisoire, puisqu'ils finiront tous par être séparés, cela est considéré comme une attache au regard de l'impureté rituelle (toumea). [Si une source d'impureté touche l'un de ces vêtements, ils deviennent tous impurs,] et ce, jusqu'à ce que l'on commence effectivement à les détacher, manifestant ainsi qu'on ne veut plus les avoir attachés. Il appert donc que, même hors du temps du travail [c'est-à-dire après que le blanchisseur a fini de laver le linge], cela aussi est considéré comme une attache.
רָמֵי לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: תְּנַן: שְׁלָל שֶׁל כּוֹבְסִין, וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל מַפְתְּחוֹת, וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָּפוּר בְּכִלְאַיִם חִיבּוּר לַטּוּמְאָה — עַד שֶׁיַּתְחִיל לְהַתִּיר. אַלְמָא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה נָמֵי חִיבּוּר.
Et la Guemara soulève une contradiction à partir d'une autre michna : Concernant un bâton (makél) dont on a fait un manche de hache (kourdom), c'est une attache entre le bâton et la hache au regard de l'impureté rituelle pendant le temps du travail [bichaat melakha] — si la hache entre en contact avec une source d'impureté, le bâton aussi devient impur, et inversement. On en déduit a contrario : seulement pendant que la hache sert effectivement, oui, c'est considéré comme une attache ; mais hors du temps du travail, non, ce n'est pas considéré comme une attache !
וּרְמִינְהוּ: מַקֵּל שֶׁעֲשָׂאוֹ יָד לְקוּרְדּוֹם — חִיבּוּר לַטּוּמְאָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה. בִּשְׁעַת מְלָאכָה — אִין, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה — לָא!
[Rabbi Zéira] lui répondit : Là, dans le cas de la hache, hors du temps du travail, une personne est susceptible de jeter le bâton dans le tas de bois, car elle n'est pas attachée à les garder ensemble [c'est pourquoi ce n'est pas considéré comme une attache au regard de l'impureté]. Ici, en revanche, pour les objets énumérés dans la première michna, même hors du temps du travail, il préfère qu'ils restent attachés : ainsi, s'ils se salissent, il pourra les laver de nouveau [d'un seul tenant, ce qui est plus aisé que de laver plusieurs petites pièces séparément]. C'est pourquoi cela est considéré comme une attache au regard de l'impureté.
אֲמַר לֵיהּ: הָתָם שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה אָדָם עָשׂוּי לְזוֹרְקוֹ לְבֵין הָעֵצִים, הָכָא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה נָמֵי נִיחָא לֵיהּ, דְּאִי מִיטַּנְּפוּ הָדַר מְחַוַּור לְהוּ.
À Soura, on enseignait cette halakha-ci au nom de Rav 'Hisda ; à Poumbedita, on l'enseignait au nom de Rav Kahana, et certains la rapportent au nom de Rava : Quel est le tana qui a enseigné cette règle énoncée par les Sages — « le statut de tout ce qui est attaché à un objet est comme celui de cet objet » [au regard de l'impureté rituelle] ?
בְּסוּרָא מַתְנוּ לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְאָמְרִי לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַאן תְּנָא הָא מִלְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן כׇּל הַמְחוּבָּר לוֹ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ?
Rav Yehouda dit au nom de Rav : C'est Rabbi Méir, comme nous l'avons appris dans une michna : Le réceptacle de la fiole [d'huile] (béit ha-pakh), le réceptacle des épices (béit ha-tavlin) et le réceptacle de la lampe (béit ha-ner) qui sont [attenants] au fourneau (kira) deviennent impurs par contact — c'est-à-dire que si la paroi du fourneau devient impure par contact avec un sheréts (animal rampant), ces réceptacles aussi deviennent impurs — mais ils ne deviennent pas impurs par l'espace aérien (avir) : si le sheréts se trouvait à l'intérieur du fourneau sans toucher ses parois, le fourneau lui-même devient impur, mais non les réceptacles ; telles sont les paroles de Rabbi Méir. Et Rabbi Chimon les déclare purs [même si le sheréts est entré en contact effectif avec le fourneau].
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רַבִּי מֵאִיר הִיא. דִּתְנַן: בֵּית הַפַּךְ וּבֵית הַתַּבְלִין וּבֵית הַנֵּר שֶׁבַּכִּירָה מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וְאֵין מְטַמְּאִין בָּאֲוִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.
La Guemara analyse cette controverse : Soit, selon l'avis de Rabbi Chimon [cela se comprend], car il tient que ces réceptacles ne sont pas considérés comme [faisant partie] du fourneau lui-même, et qu'ils ne deviennent donc pas impurs lorsque le fourneau devient impur. Mais selon l'avis de Rabbi Méir, c'est difficile : s'il tient qu'ils sont considérés comme [faisant partie] du fourneau lui-même, alors même par l'espace aérien du fourneau ils devraient aussi devenir impurs ; et s'il tient qu'ils ne sont pas considérés comme [faisant partie] du fourneau lui-même, alors même par contact ils ne devraient pas non plus devenir impurs !
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן — קָסָבַר לָאו כְּכִירָה דָּמוּ. אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר, אִי כְּכִירָה דָּמוּ — אֲפִילּוּ בַּאֲוִיר נָמֵי לִיטַּמּוּ. אִי לָאו כְּכִירָה דָּמוּ — אֲפִילּוּ בְּמַגָּע נָמֵי לָא לִיטַּמּוּ!
[La Guemara répond :] En réalité, [d'après la Torah] ils ne sont pas considérés comme [faisant partie] du fourneau lui-même, et ce sont les Sages qui ont décrété qu'ils deviennent impurs [en raison de leur proximité avec le fourneau]. [La Guemara objecte :] Si les Sages ont décrété qu'ils deviennent impurs, alors même par l'espace aérien ils devraient aussi devenir impurs !
לְעוֹלָם לָאו כְּכִירָה דָּמוּ וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בְּהוּ. אִי גְּזַרוּ בְּהוּ, אֲפִילּוּ בָּאֲוִיר נָמֵי לִיטַּמּוּ!
[La Guemara répond :] Les Sages ont institué à leur sujet un signe distinctif (hékéra), afin que l'on n'en vienne pas à brûler à cause d'eux de la térouma et des qodachim (aliments consacrés). [Il y a un interdit grave de détruire la térouma ou les qodachim : si la térouma devient impure, il y a obligation par la Torah de la brûler ; en revanche, une térouma rendue impure seulement par décret rabbinique demeure apte selon la Torah et ne doit pas être détruite. Comme on craignait que l'on n'en vienne à brûler de la térouma même là où c'est interdit, les Sages ont établi une distinction : ils n'ont imposé l'impureté aux réceptacles que si la source d'impureté entre en contact physique avec les parois du fourneau, et non si elle pénètre seulement dans son espace aérien. Ainsi il est clair que cette impureté est d'ordre rabbinique, et l'on n'en viendra pas à brûler térouma et qodachim à cause d'elle.]
עֲבַדוּ בְּהוּ רַבָּנַן הֶיכֵּרָא כִּי הֵיכִי דְּלָא אָתֵי לְמִשְׂרַף עֲלֵיהּ תְּרוּמָה וְקׇדָשִׁים.
Nos maîtres ont enseigné dans une baraïta : Concernant des ciseaux faits de pièces démontables (mispporét chel perakim) et la lame d'un rabot de menuisier (izmél chel rahitné), que l'on peut retirer de son manche — c'est une attache entre les composants au regard de la contraction de l'impureté rituelle [si l'une des pièces devient impure, l'autre devient impure aussi] ; mais ce n'est pas une attache au regard de l'aspersion (hazaa) [des eaux lustrales]. [Lorsqu'on asperge ces instruments avec les eaux de purification pour les purifier d'une impureté contractée par contact avec un mort (voir Bamidbar 19, 17-19), l'eau doit être aspergée sur chaque pièce séparément.]
תָּנוּ רַבָּנַן: מַסְפּוֹרֶת שֶׁל פְּרָקִים וְאִיזְמֵל שֶׁל רָהִיטְנֵי חִיבּוּר לַטּוּמְאָה, וְאֵין חִיבּוּר לַהַזָּאָה.
La Guemara demande : De quelque côté que tu l'envisages, il y a une difficulté : si c'est une attache, cela devrait l'être même au regard de l'aspersion ; et si ce n'est pas une attache, cela ne devrait pas l'être même au regard de l'impureté ! Rava dit : D'après la Torah, pendant le temps du travail [bichaat melakha], c'est une attache, tant au regard de l'impureté qu'au regard de l'aspersion. Et hors du temps du travail — même si les pièces se trouvent à présent assemblées, puisqu'elles sont faites pour être finalement démontées et qu'on les démonte d'ordinaire — ce n'est une attache ni au regard de l'impureté ni au regard de l'aspersion.
מָה נַפְשָׁךְ: אִי חִיבּוּר הוּא — אֲפִילּוּ לְהַזָּאָה נָמֵי, אִי לָאו חִיבּוּר הוּא — אֲפִילּוּ לְטוּמְאָה נָמֵי לָא! אָמַר רָבָא: דְּבַר תּוֹרָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה חִיבּוּר — בֵּין לְטוּמְאָה בֵּין לְהַזָּאָה. וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה — אֵינוֹ חִיבּוּר לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה.
Rachi
מה בין זו למגופת חבית - דתניא בפרק חבית שנשברה (לקמן שבת דף קמו.) מביא אדם חבית ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים:,מגופה - אינה מן החבית עצמו ואע"פ שדבוקה בו אינו חשוב חיבור שהרי לינטל עומדת אבל הבגד כשנארג כולו חבור:
שלל של כובסים - דרכם לשלול הבגדים זה עם זה קטנים עם הגדולים כדי שלא יאבדו:,ובגד שתפרו בכלאים - והן שתי חתיכות של בגד צמר שתפרו בחוט של פשתן דודאי סופו ליקרע ולהפרד זה מזה משום איסור כלאים וכן שלל של כובסין סופן להפרד אפ"ה חיבור לטומאה ואם נטמא זה נטמא זה:,עד שיתחיל להתיר - דמעשה מוציא מיד מעשה וכיון שהתחיל להתיר גלי על ידי מעשה דלאו חד בגד הוא:,שלא בשעת מלאכה - כגון שלל של כובסין שלא הוצרך לשוללו אלא משום שעת כיבוס ואפילו הכי חשיב ליה חיבור אחר כיבוס:
מקל - של עצים בעלמא:,שעשאו יד לקרדום - שלא קבעו לתוכו:,חיבור בשעת מלאכה - ואע"פ דבאנפי נפשיה פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה הכא בית יד הוא ונתרבו ידות לכל תורת כלי או האוכל בפ' העור והרוטב (חולין קיח.):
לזורקו - למקל ומצניע הקורדום לבדו:,ניחא להו - שיהו שלולין:,דאי מיטנפי הדר מחוור להו - ע"י השלל הזה:
להא שמעתין - דלקמיה מאן תנא להא כו'. כל המחובר לו כגון שלל של כובסין דאמרן לעיל חיבור ונטמא אף זה שלא נגעה בו הטומאה ואי לאו דחיבור הוא הוי טהור ואע"ג דנגע בהאי דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה:
בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה - כירה זו מיטלטלת היא ומחוברין לה כלי חרס קטנים. בית הפך שמושיבין בתוכו שמן להפשיר:,מטמאין במגע - אם נפלה טומאה באוירן או לאויר הכירה ונגעה הטומאה לשולי הכירה נטמאו גם אלו או נגעה טומאה לשוליהם של אלו נטמאת הכירה:,ואין מטמאין - בטומאת הכירה כלומר בטומאת האויר שאם נפל שרץ באויר הכירה ולא נגעה הטומאה בדופניה היא טמאה דכלי חרס מטמא באויר והן טהורין שאינן חיבור לה אלא לענין מגע כדמפרש טעמא לקמיה:,ור' שמעון מטהר - במגע את מי שלא נגעה בו הטומאה דכל חד כלי באנפי נפשיה הוא אלמא לרבי מאיר חיבור ופליגי עליה:
אפי' באויר ליטמו - מחמת כירה אם נטמאת כירה מאוירה בלא נגיעה:
דגזרו בהו - דליהוו חיבור מדרבנן:
עבוד בהו רבנן היכרא - דלא עבדו להו ככירה ממש ליטמא באויר כי היכי דלידעו שחיבור מדבריהם ולא לשרוף על טומאתן תרומה וקדשים:
איזמל של רהיטני - פליינ"א שממחקים בה את התריסין ונותנין הברזל לתוך דפוס של עץ המתוקן לו ולאחר מלאכתו נוטלו הימנו:,חיבור לטומאה - נטמא זה טמא זה:,ואין חיבור להזאה - וצריך להזות על שניהם:
Tossafot
וכי מה בין זה למגופת חבית - פי' בקונטרס דתניא לקמן בפרק חבית (שבת דף קמו. ושם) רשב"ג אומר מתיזה בסייף ומניחה לפני האורחין ואין נראה לר"י דא"כ מאי משני זה חיבור וזה אינו חיבור התם נמי חיבור הוא דרשב"ג שרי להתיז אפילו גוף החבית עם המגופה כדמוכח התם דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא כו' אמר להו לפתחא קא מכוין ואסור ופריך מהא דשרי רשב"ג להתיז ראשה בסייף ומשני התם ודאי לעין יפה קא מכוין אבל הכא אי לעין יפה קא מכוין ליפתחיה מיפתח והא דאסר למיברז חביתא היינו בגוף החבית דחביתא חבית גופא משמע ועוד דמגופה שרי דתנן במתני' אין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין משמע דשרי רשב"ג אפי' בגוף החבית דלעין יפה קא מיכוין והכי הוה ליה לשנויי בשמעתין הכא לפתחא מכוין התם לעין יפה מכוין ופיר"ת וכי מה בין זה. לנקיבת מגופת חבית דתנן בפ' חבית (גם זהשם) אין נוקבין מגופת חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין וא"ת [התם] לכ"ע לא מיחייב חטאת כדאמר התם בגמ' דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח אבל הכא פתח בית הצואר עשוי הוא להכניס ולהוציא ואם כן מאי קשיא ליה ויש לומר דהכי פריך כיון דמחייבת חטאת בפותח בית הצואר משום דעשוי להכניס ולהוציא א"כ נמי גבי מגופה אם עשוי להכניס . ולהוציא היה חייב חטאת הלכך השתא נמי שאינו עשוי אלא להוציא היה לאסור מדרבנן ומשני זה חיבור וזה אינו חיבור שהמגופה אינה מן החבית ואפילו אם היה עשוי נקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת לכך שרו רבנן:
חיבור עד שיתחיל להתיר - האי חיבור היינו לטומאה ולא להזאה כדתנן במסכת פרה (פי"ב מ"ט) וא"ת ואמאי לא מייתי מתני' דמסכת פרה וי"ל משום דלא קתני בה עד שיתחיל להתיר ולא הוה מצי לאוכוחי מינה דשלא בשעת מלאכה נמי חיבור:
אמר רב יהודה אמר רב רבי מאיר היא - אההיא דשלל של כובסים קאי וכן פירש בקונטרס דבההוא דמקל שמא אפי' רבי שמעון מודה דכיון שצריך הקרדום למקל הוי חיבור:
עבדו רבנן היכרא כו' - וגבי שלל של כובסין איכא נמי היכרא מה שאינו חיבור להזאה והכא גבי כירה לא שייך הך היכרא דלית ביה הזאה:
אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי כו' - קשה לר"י דבשלל של כובסין נמי תקשה לן הכי אי חיבור הוא אפילו להזאה נמי אי לאו חיבור הוא לטומאה נמי לא ורבא נמי דקאמר דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה אמאי לא קאמר דבין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה גזרו בה רבנן טומאה כי ההיא דשלל של כובסין ותירץ ר"י דשלל של כובסין ודאי לא הוי חיבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה שאינם צריכים זה לזה ולהכי מדמה לה לבית הפך ולבית התבלין שכל אחד הוא תשמיש בפני עצמו ולהכי אינו חיבור להזאה כיון דמדאורייתא אינו חיבור אבל מספורת של פרקים פשיטא ליה דבשעת מלאכה הוי חיבור דבר תורה כיון שמשמשין שניהם תשמיש א' וצריכים זה לזה בשעת מלאכה מה שאין כן בשלל של כובסים שאין תשמיש בגד זה צריך לזה כלל והא דפריך אי לאו חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא לאו דוקא ועיקר קושיתו הוא דאמאי אינו חיבור להזאה ורשב"א מפרש דגבי שלל של כובסין אתי ליה שפיר אע"ג דאינו חיבור להזאה משום דלא הוי חיבור מן התורה גזרו רבנן שיהא חיבור לטומאה כיון שכל בגד טמא בפני עצמו מן התורה אבל גבי מספורת פריך שפיר אי לאו חיבור הוא מדאורייתא אם כן אמאי גזרו חכמים טומאה כלל דהא כל פרק בפני עצמו טהור מדאורייתא לרבנן דתנן במס' כלים בפי"ג (מ"א) מספורת שנחלקה לשנים רבי יהודה מטמא וחכמים מטהרים אף על גב דאיכא למימר דהתם מיירי כשאינה של פרקים ולפי זה הא דאמר השחור והזוג של מספרים אף על פי שנחלקו טמאים אתי כרבי יהודה ודוחק והא דאמר דגזרו על הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה אף על גב דשלא בשעת מלאכה טהור גמור הוא ואין צריך הזאה כלל מ"מ כשחוזרים ועושים בו מלאכה חוזר לטומאתו ישנה והחמירו חכמים בטומאה ישנה שלא תועיל לו הזאה שלא בשעת מלאכה כיון שאינו חיבור דבר תורה וגזרו על הזאה שבשעת מלאכה אטו הזאה שלא בשעת מלאכה. רשב"א:,דבר תורה בשעת מלאכה חיבור - תימה מאי שנא ממוכני דאמר (לעיל שבת דף מד:) בזמן שהיא נשמטת דאינו חיבור וצריך לחלק:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.