Quelle est la différence pratique sur le plan halakhique qui découle de ce changement de noms [des lieux] ? Elle concerne le domaine des actes de divorce des femmes (guitin nachim). À propos des actes de divorce, on apporte un soin particulier à veiller à ce que le nom du lieu où l'acte est rédigé ne soit pas altéré. Il importe donc de savoir que Bavel (Babylone) a connu un changement de nom dans les générations ultérieures.
לְמַאי נָפְקָא מִינָּה — לְגִיטֵּי נָשִׁים.
Hadran ‘alakh « Bamé madlikin » [Nous reviendrons vers toi, chapitre « Avec quoi allume-t-on »].
הדרן עלך במה מדליקין
Mishna 1
MICHNA : À propos d'un fourneau (kira) que l'on a chauffé [la veille de Chabbat] avec de la paille (kach) ou avec du menu bois ramassé dans les champs (gevava), on peut y déposer un plat cuit le Chabbat. Le feu de ce fourneau s'est assurément éteint pendant qu'il faisait encore jour, car la paille comme le menu bois sont des matières qui brûlent rapidement. En revanche, s'il a été chauffé avec du marc (gefet) — résidu pâteux qui reste des graines de sésame, des olives et des matières semblables après que l'huile en a été pressée — ou s'il a été chauffé avec du bois (etsim), on n'y déposera pas [de plat] tant qu'on n'aura pas balayé [les braises] (yigrof) ou tant qu'on n'aura pas mis de la cendre (efer) [sur les braises], afin que le feu ne s'attise pas le Chabbat. Beit Chammaï disent : [même après avoir balayé les braises,] on peut y déposer de l'eau chaude (‘hamin) — car elle est déjà suffisamment chaude et ne requiert pas de cuisson supplémentaire — mais non un plat cuit, car en général on préfère qu'un plat cuise davantage, et l'on craint qu'on n'en vienne à attiser le feu en remuant les braises. Et Beit Hillel disent : on peut y déposer à la fois de l'eau chaude et un plat cuit. Beit Chammaï disent : on peut retirer [une marmite] du fourneau le Chabbat, mais on ne peut l'y remettre. Et Beit Hillel disent : on peut même l'y remettre.
מַתְנִי׳ כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא — נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל. בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים — לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרוֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין, אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין, אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין.(משנה)
Guémara
GUEMARA : Les élèves [de la maison d'étude] ont posé un dilemme quant à l'explication de la Michna. Ce que nous avons appris dans la MISHNA : « on n'y déposera pas » — cela signifie-t-il qu'on ne peut remettre (lo ya'hazir) une marmite que l'on a retirée du feu et que l'on veut y replacer le Chabbat, mais que, pour la laisser [sur le feu] depuis la veille de Chabbat jusqu'au Chabbat (lechahot), on peut bien la laisser, même si ce fourneau n'est pas balayé de ses braises (garouf) et que ses braises ne sont pas recouvertes de cendre (katoum) ? Et selon cela, de qui est cet avis exprimé dans la Michna ? C'est l'avis de ‘Hanania. Car il a été enseigné dans une baraïta : ‘Hanania dit : tout [plat] qui est [cuit] au point d'être comme le mets de Ben Drosaï — qui ne cuisait sa nourriture qu'au minimum nécessaire — il est permis de le laisser sur un fourneau le Chabbat, même si celui-ci n'est pas balayé et n'est pas recouvert de cendre. Ou bien peut-être : ce que nous avons appris dans la Michna, « on n'y déposera pas », signifie qu'on ne peut le laisser [sur le feu] depuis la veille de Chabbat ; et si les braises du fourneau ont été balayées ou recouvertes de cendre — oui, on peut y laisser la marmite ; mais sinon — non, on ne peut l'y laisser, et à plus forte raison ne peut-on l'y remettre le Chabbat en aucun cas.
גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי ״לֹא יִתֵּן״ — לֹא יַחֲזִיר הוּא, אֲבָל לְשַׁהוֹת — מְשַׁהִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם. וּמַנִּי — חֲנַנְיָה הִיא. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא כְּמַאֲכָל בֶּן דְּרוּסַאי — מוּתָּר לְשַׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם. אוֹ דִילְמָא — לְשַׁהוֹת תְּנַן, וְאִי גָרוּף וְקָטוּם — אֵין, אִי לָא — לָא, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַחֲזִיר.
[Pour résoudre ce dilemme,] viens et entends [une réponse], du fait que deux sections (terei bavei) ont été enseignées dans notre Michna. Dans la première : Beit Chammaï disent : de l'eau chaude, mais non un plat cuit ; et Beit Hillel disent : à la fois de l'eau chaude et un plat cuit. Et dans la seconde : Beit Chammaï disent : on peut retirer [la marmite], mais on ne peut l'y remettre ; et Beit Hillel disent : on peut même l'y remettre. Soit, si tu dis que [le sens de] ce que nous avons appris dans la Michna, « on n'y déposera pas », est qu'il est interdit de [la] laisser — dans ce cas, la Michna enseigne ainsi : à propos d'un fourneau que l'on a chauffé avec de la paille ou du menu bois, on peut y laisser un plat cuit ; s'il a été chauffé avec du marc ou du bois, on ne peut y laisser le plat cuit tant qu'on n'aura pas balayé les braises pendant qu'il fait encore jour ou tant qu'on n'y aura pas mis de la cendre. Et que peut-on y laisser ? Beit Chammaï disent : de l'eau chaude, mais non un plat cuit ; et Beit Hillel disent : on peut y laisser à la fois de l'eau chaude et un plat cuit. Et de même qu'ils divergent au sujet de laisser [une marmite] sur le fourneau, de même ils divergent aussi au sujet de la remettre [ou non] sur le fourneau : car Beit Chammaï disent : on peut retirer la marmite du fourneau le Chabbat, mais on ne peut l'y remettre du tout ; et Beit Hillel disent : on peut même l'y remettre.
תָּא שְׁמַע מִדְּקָתָנֵי תְּרֵי בָבֵי בְּמַתְנִיתִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא, לְשַׁהוֹת תְּנַן, הָכִי קָתָנֵי: כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא — מְשַׁהִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל, בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים — לֹא יְשַׁהֶא עַד שֶׁיִּגְרוֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר. וּמָה הֵן מְשַׁהִין? — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין, אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. וְכִי הֵיכִי דִּפְלִיגִי בִּלְשַׁהוֹת, פְּלִיגִי נָמֵי בִּלְהַחֲזִיר, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין, אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין.
En revanche, si tu dis que [le sens de] ce que nous avons appris dans la Michna, « on n'y déposera pas », est qu'il est interdit de [la] remettre — alors la Michna enseigne ainsi : à propos d'un fourneau que l'on a chauffé avec de la paille ou du menu bois, on peut y remettre un plat cuit ; s'il a été chauffé avec du marc ou du bois, on ne peut y remettre de plat cuit tant qu'on n'aura pas balayé les braises pendant qu'il fait encore jour ou tant qu'on n'y aura pas mis de la cendre. Et que peut-on y remettre ? Beit Chammaï disent : de l'eau chaude, mais non un plat cuit ; et Beit Hillel disent : à la fois de l'eau chaude et un plat cuit. Beit Chammaï disent : on peut retirer [la marmite], mais on ne peut l'y remettre ; et Beit Hillel disent : on peut même l'y remettre. À quoi me sert encore cette [seconde section] ? L'essentiel de la déclaration de Beit Chammaï selon laquelle on ne peut remettre un plat cuit sur le fourneau, c'est justement qu'on peut retirer mais qu'on ne peut remettre. Apparemment, la Michna ne peut se comprendre que selon la première explication : la clause initiale traite du fait de laisser, et la clause finale traite du fait de remettre.
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְהַחֲזִיר תְּנַן, הָכִי קָתָנֵי: כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא — מַחֲזִירִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל. בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים — לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיִּגְרוֹף אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר. וּמָה הֵן מַחֲזִירִין? — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין, אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין. הָא תּוּ לְמָה לִי?
Rachi
לגיטי נשים - דקיימא לן בני בבל בקיאין שצריך לכתוב גט לשמה והמביא גט משם אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובני שאר ארצות אין בקיאין וצריך ועכשיו בני בורסיף היא בבל ובבל של עכשיו היא בורסיף והן עמי הארץ כדאמרינן בעלמא (סנהדרין דף קט.) בור שאפי שנטלו מימיו ואני אומר נפקא מינה לגיטי נשים לענין שינה שמו ושמה ושם עירו ועירה פסול וצריך לכתוב שם של עכשיו:
מתני' כירה עשויה כעין קדירה ונותנין - קדירה לתוכה:,קש - זנבות השבולין:,גבבא - הנגבב מן השדה אישטובל"א:,גפת - פסולת של שומשמין שהוציא שומנן:,עד שיגרוף - הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל שמא יחתה בגחלים:,או עד שיתן אפר - על גבי גחלים לכסותם ולצננם:,בית שמאי אומרים - נותנין עליה חמין אחר שגרפה דלא צריכי לבשולי דליכא למגזר שמא יחתה:,אבל לא תבשיל - דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי א"נ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל:,לא מחזירין - בשבת דמיחזי כמבשל:,אף מחזירין - הואיל וגרוף:
גמ' קטום - היינו נתן אפר על הגחלים דאפר מתרגמינן קיטמא:
תרי בבי - בית שמאי אומרים חמין וכו' ותו תנא בבא אחריתי נוטלין ולא מחזירין:,ומה הן משהין - בגרוף וקטום:,פליגי נמי בלהחזיר - את המותר לשהות כגון חמין לבית שמאי וחמין ותבשיל לב"ה:
אלא אי אמרת להחזיר תנן הכי קתני - כלומר ע"כ הכי מפרשא:,ב"ש אומרים נוטלין ולא מחזירין - ע"כ אתבשיל קיימי דהא שרו בחמין:,הא תו למה לי - הא תנא ליה רישא אבל לא תבשיל:
Tossafot
נפקא מינה לגיטי נשים - מה שפי' בקונטרס לענין שינה שם עירו ושם עירה אין נראה לרשב"א דבבל הוא שם מדינה ולא שם העיר כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עא.) כל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל וקאמר נמי התם. עד היכן היא בבל ולא אשכחן שום דוכתא עיר ששמה בבל אלא מדינה היא ואין כותבין שם מדינה בגט:
מתני' כירה שהסיקוה בקש ובגבבא - נראה לר"י דקש היינו זנבות השבולים שנשאר בשדה הנקרא אשטובל"א בלע"ז ותבן הוא הנקצר עם השבולת דהכי משמע לקמן בפרק שואל (לקמן שבת דף קנ:) דקאמר בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן היכי משכחת לה ומסיק בתבנא סריא והא דאמר בריש המקבל (בבא מציעא דף קג.) גבי מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור משום דאמר ניחא לי דתיתבן ארעאי הוה ליה למימר דתיתקש דהנשאר בקרקע נקרא קש כדפירש רש"י אלא משום דתיתבן משמע טפי לשון זיבול נקט ליה:,לא יתן עד שיגרוף - פירש בקונטרס משום תוספת הבל ואין נראה לר"י דאפילו גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר מכמה דברים השנויין בבמה טומנין ועוד דחנניה שרי להשהות אף כשאינה גרופה ולא אסרו מוסיף הבל אלא דוקא בהטמנה אבל להשהות שרי וכשאינה גרופה אסרי רבנן דחנניה משום דילמא אתי לאחתויי:,חמין ותבשיל - נראה לר"י דסתם חמין ותבשיל היינו אפי' לא בשיל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי דהא כי מוקי מתניתין להחזיר תנן הוי מתניתין כחנניה דשרי חמין ותבשיל להשהות על גבי כירה אפילו בשאינה גרופה אפילו לא בשיל כל צרכו ולא כרבנן ואמאי ודילמא מתניתין אפילו כרבנן ומתני' בחמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכן דמודו רבנן דמשהין ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה אלא ודאי משום דסתם חמין ותבשיל כמאכל בן דרוסאי נמי משמע ומיהו סתם חמין ותבשיל הוי נמי בשיל כל צרכו כדמוכח בסוף שמעתין (דף לח.) גבי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר אע"פ שיש לדחות ושם אפרש בע"ה ואפילו אי סתם חמין ותבשיל לא הוה בשיל כל צרכו צריך לומר הא דאסרי בית שמאי להחזיר היינו אפילו חמין שהוחמו כל צרכן וכן לבית הלל באינה גרופה מדקאמר בגמרא (דף לח:) ואף רבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דאמר רבי אושעיא פעם אחת כו' והעלנו לו קומקומוס של חמין ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו ואי לא אסיר בהוחמו כל צרכן מנא ליה דמחזירין אפילו בשבת דילמא הוחם כל צורכו הוה ואם תאמר ואם סתם חמין ותבשיל הוי בין בשיל כל צרכו בין לא בשיל אם כן סברי בית שמאי מצטמק ויפה לו אסור כיון דאסיר תבשיל שבישל כל צרכו ואם כן היכי שרי חמין שלא הוחמו כל צרכן והא יפה לו הוא ואור"י דודאי תבשיל אסרי בית שמאי משום דלעולם יפה לו אע"ג דנתבשל כל צרכו אבל חמין שאין יפה להם אלא עד כדי צרכן אבל מכאן ואילך רע להן כדמוכח לקמן לא אסרי בית שמאי דליכא למיגזר שמא יחתה דבלא חיתוי יוחמו כל צרכן:,וב"ה אומרים אף מחזירין - אפילו בשבת מחזירין כדאמר בגמרא ולשון נוטלין נמי משמע דבשבת מיירי דבחול לא הוה צריך למיתני נוטלין ולמאן דאסר להחזיר אסר אפילו בחול לבית הלל כשאינה גרופה ולבית שמאי אפי' בגרופה מדקאמר בגמרא לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול ועוד מדקדק ר"ת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא איך יגרוף או יקטום בשבת והוה ליה למימר אלא אם כן גרף וקטם אלא בחול נמי אסור להחזיר וא"ת מה שיעור הוא נותן לאסור בע"ש דהיכא דסלקו בהשכמה פשיטא דשרי להחזיר ואומר ר"י דמשעה שלא יוכלו להרתיחו מבעוד יום אסור להחזיר ומיהו בשבת אפילו רותח אסור להחזיר למאן דאסר דאי לאו הכי מנא ליה דרבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דילמא קומקמוס של חמין רותח הוה ועוד אומר ר"י דמצינו למימר דבערב שבת נמי אסור להחזיר אפילו רותח משעה שאם היה קר לא היה יכול להרתיח מבע"י וקשה לרשב"א היכי שרי להחזיר קדרה על גבי כירה בשבת והא אמר בפרק המביא כדי יין (ביצה דף לג. ושם) דביצים וקדרה וחביתא ופוריא מלמטה למעלה אסור משום אהל ואור"י דכי אסרו חכמים אהל עראי ה"מ כשעושה הדפנות תחלה ואח"כ הכיסוי אבל הכא שדופני הכירה כבר עשויות מאיליהן לא אחמור רבנן לאסור ליתן קדרה על גבה ומיהו הא דאמר בהמוצא תפילין (עירובין דף קב.) גבי דיכרי דרב הונא דאמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אוהל עראי הוא משמע דבלא שיור אסור אע"ג דהדפנות כבר עשויות אור"י התם משום דדמי אהל טפי אסור אפי' בלא עשיית דפנות אבל קדרה דלא דמי אהל כולי האי לא אסרו חכמים בלא עשיית דפנות:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.