שבת ל״ג אמסכת שבתשבת ל״ג א
גמרא דאכלן ולא עבדן. וכתיב: ״הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם״, וכתיב: ״יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל״. וכתיב: ״ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרועו יאכלו״, אל תקרי ״בשר זרועו״ אלא ״בשר זרעו״. בעון עינוי הדין, ועיוות הדין, וקלקול הדין, וביטול תורה — חרב וביזה רבה, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל. דכתיב: ״והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וגו׳״. ואין ״ברית״ אלא תורה, שנאמר: ״אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳״, וכתיב: ״בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים וגו׳״, וכתיב: ״יען וביען במשפטי מאסו״. בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת — חיה רעה רבה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין. שנאמר: ״ואם באלה לא תוסרו לי״ — אל תקרי ״באלה״, אלא ״באלה״. וכתיב: ״והשלחתי בכם את חית השדה וגו׳״, וכתיב בשבועת שקר: ״ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך״, ובחלול השם כתיב: ״ולא תחללו את שם קדשי״. ובחלול שבת כתיב: ״מחלליה מות יומת״, ויליף ״חילול״ ״חילול״ משבועת שקר. בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר: ״ולא תחניפו וגו׳ ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה״. הא אתם מטמאים אותה — אינכם יושבים בה, ואיני שוכן בתוכה. בעון גלוי עריות ועבודה זרה והשמטת שמיטין ויובלות — גלות בא לעולם, ומגלין אותן, ובאין אחרים ויושבין במקומן. שנאמר: ״כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו׳״, וכתיב: ״ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו׳״, וכתיב: ״ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה״. ובעבודה זרה כתיב: ״ונתתי את פגריכם וגו׳״, וכתיב: ״והשמותי את מקדשיכם וגו׳״, ״ואתכם אזרה בגוים״. בשמיטין וביובלות כתיב: ״אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וגו׳״, וכתיב: ״כל ימי השמה תשבות״. בעון נבלות פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר: ״על כן על בחוריו לא ישמח ה׳ ואת יתומיו (ואלמנותיו) [ואת אלמנותיו] לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה״. מאי ״ועוד ידו נטויה״ — אמר רבי חנן בר רבא: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה. אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה — הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו — מעמיקין לו גיהנם, שנאמר: ״שוחה עמוקה פי זרות״. רב נחמן בר יצחק אמר: אף שומע ושותק, שנאמר: ״זעום ה׳ יפול שם״. אמר רב אושעיא: כל הממרק עצמו לעבירה — חבורות ופצעין יוצאין בו, שנאמר: ״חבורות פצע תמרוק ברע״. ולא עוד אלא שנדון בהדרוקן: שנאמר ״ומכות חדרי בטן״. אמר רב נחמן בר יצחק: סימן לעבירה הדרוקן. תנו רבנן: שלשה מיני הדרוקן הן: של עבירה עבה, ושל רעב תפוח, ושל כשפים דק. שמואל הקטן חש ביה. אמר: רבונו של עולם, מי מפיס? איתסי. אביי חש ביה. אמר רבא: ידענא ביה בנחמני דמכפין נפשיה. רבא חש ביה. והא רבא הוא דאמר נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן? שאני רבא, דאנסי ליה רבנן בעידניה בעל כורחיה. תנו רבנן: ארבעה סימנין הן: סימן לעבירה — הדרוקן, סימן לשנאת חנם — ירקון, סימן לגסות הרוח — עניות, סימן ללשון הרע — אסכרה. תנו רבנן: אסכרה באה לעולם