Guémara
[…] et la téroumah n'a pas la possibilité du pidyon [rachat : une fois sanctifiée, elle ne peut être rachetée et rendue profane] ; et elle est interdite aux zarim [les non-Cohanim ne peuvent en manger]. Ces sévérités ne s'appliquent pas aux objets consacrés. La Guemara répond : néanmoins, les sévérités des objets consacrés sont plus nombreuses que celles de la téroumah ; il convient donc d'être plus sévère avec les objets consacrés et d'exclure la téroumah impure de l'interdit de profiter de sa combustion. Et si tu veux, dis plutôt, sans compter le nombre de sévérités : les objets consacrés sont plus sévères parce que celui qui en mange en état d'impureté est passible de karèt, tandis que pour la téroumah le châtiment est la mort par la main du Ciel. Rav Na'hman bar Yits'hak dit qu'il y a une autre preuve qu'on est permis de profiter de la téroumah pendant qu'elle brûle, car le verset dit « les prémices de ton blé, de ton vin et de ton huile, et les prémices de la toison de tes brebis, tu les lui donneras » (Devarim 18, 4) — les Sages en déduisirent : donne au Cohen une téroumah pure, propre à sa consommation, et non une téroumah qui n'est bonne que pour son feu ; par déduction, la téroumah impure est bonne pour son feu [le Cohen peut en tirer profit].
וְאֵין לָהּ פִּדְיוֹן, וַאֲסוּרָה לְזָרִים. הָנָךְ נְפִישָׁן.
Nous avons appris dans la Michna que Rabbi Yichmaël dit qu'allumer une lampe le Chabbat avec du goudron est interdit. La Guemara demande : quelle en est la raison ? Rava dit : parce que son odeur est mauvaise, les Sages décrétèrent l'interdit de peur qu'on n'abandonne la lumière et qu'on ne s'en aille. Abayé lui dit : et qu'il s'en aille ! Quelle obligation y a-t-il de s'asseoir près de la lumière ? Rava lui dit : parce que je dis qu'allumer les lumières de Chabbat est une obligation, et qu'on est tenu de manger précisément à cette lumière, par égard pour le Chabbat. Car Rav Na'hman bar Rav Zavda dit — et certains disent : Rav Na'hman bar Rava dit au nom de Rav : allumer les lampes de Chabbat est une obligation, tandis que se laver les mains et les pieds à l'eau chaude le soir avant Chabbat n'est que facultatif. Et moi je dis : se laver n'est pas seulement facultatif, c'est une mitsva, bien que ce ne soit pas une obligation.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: קֹדֶשׁ חָמוּר שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, אָמַר קְרָא: ״תִּתֵּן לוֹ״. ״לוֹ״ — וְלֹא לְאוּרוֹ. מִכְּלָל דְּבַת אוּרוֹ הוּא.
La Guemara demande : quelle mitsva y a-t-il là ? Rav Yéhouda dit au nom de Rav : telle était la coutume de Rabbi Yéhouda bar Ilaï — la veille de Chabbat, on lui apportait un bol plein d'eau chaude, il s'en lavait le visage, les mains et les pieds, s'enveloppait et s'asseyait dans des manteaux de lin à tsitsit, et il était comme un ange de l'Éternel des armées. Il faisait tout cela par égard pour le Chabbat. Et la Guemara rapporte que ses élèves, eux aussi assis enveloppés dans des manteaux de lin, lui cachaient les coins de leurs vêtements pour qu'il ne voie pas qu'ils n'avaient pas de tsitsit. Il leur dit : mes fils, ne vous ai-je pas enseigné, quant à l'obligation d'attacher des tsitsit à un manteau de lin : Beth Chammaï exemptent le drap de lin [car une partie au moins des tsitsit est toujours de laine, et il y a un interdit de la Torah du mélange laine-lin (chaatnez), même pour les tsitsit] ; et Beth Hillel astreignent les draps de lin à la mitsva des tsitsit [tenant que la mitsva positive des tsitsit supplante l'interdit du chaatnez] — et la halakha est conforme à Beth Hillel ? Or les élèves tenaient que, bien que la Torah permette d'attacher des tsitsit à un vêtement de lin, les Sages décrétèrent qu'on ne le fasse pas, à cause des vêtements portés la nuit [craignant qu'on ne porte ce manteau la nuit, où l'on n'est pas astreint aux tsitsit, et qu'on porte alors le mélange interdit sans accomplir la mitsva].
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כּוּ׳: מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: מִתּוֹךְ שֶׁרֵיחוֹ רַע גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַנִּיחֶנָּה וְיֵצֵא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְיֵצֵא! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה. דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר רַב זַבְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה, רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין עַרְבִית, רְשׁוּת. וַאֲנִי אוֹמֵר: מִצְוָה.
Puisqu'on a parlé du bain en préparation du plaisir du Chabbat, la Guemara cite l'interprétation homilétique du verset décrivant ceux qui partent en exil : « et mon âme est éloignée de la paix, j'ai oublié le bonheur » (Eikha 3, 17). Qu'est-ce que « mon âme est éloignée de la paix » ? Rabbi Abbahou dit : c'est le manque de l'allumage des lumières de Chabbat [qu'un réfugié ne peut faire]. « J'ai oublié le bonheur » : Rabbi Yirmeya dit : c'est le manque du bain [à l'établissement de bains]. Rabbi Yo'hanan dit : c'est le manque du lavage des mains et des pieds à l'eau chaude. Rabbi Yits'hak Nappa'ha dit : le bonheur, c'est un lit agréable et la belle literie qui s'y trouve, qu'on n'a pas en exil. Rabbi Abba dit : c'est un lit fait et une femme parée [c'est-à-dire digne et convenant aux talmidé hakhamim (Rachba)].
מַאי מִצְוָה? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי, עֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאִים לוֹ עֲרֵיבָה מְלֵאָה חַמִּין וְרוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמִתְעַטֵּף, וְיוֹשֵׁב בִּסְדִינִין הַמְצוּיָּיצִין, וְדוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת. וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְחַבִּין מִמֶּנּוּ כַּנְפֵי כְסוּתָן. אָמַר לָהֶן: בָּנַי, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: סָדִין בְּצִיצִית, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין — וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. וְאִינְהוּ סָבְרִי, גְּזֵירָה מִשּׁוּם כְּסוּת לַיְלָה.
À propos du bonheur, les Sages enseignèrent : qui est riche ? Quiconque tire du plaisir de sa richesse — telle est l'opinion de Rabbi Méir. [Les lettres mem (Méir), tét (Tarfon), qof (Akiva), samekh (Yossé) servent de moyen mnémotechnique pour les tanaïm qui s'exprimèrent sur ce point.] Rabbi Tarfon dit : un homme riche est quiconque a cent vignes, cent champs et cent esclaves qui y travaillent. Rabbi Akiva dit : quiconque a une femme dont les actes sont agréables. Rabbi Yossé dit : quiconque a des toilettes proches de sa table.
״וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה״. מַאי ״וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי״ — אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת. ״נָשִׁיתִי טוֹבָה״ — אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: זוֹ בֵּית הַמֶּרְחָץ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זוֹ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין. רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: זוֹ מִטָּה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ. רַבִּי אַבָּא אָמַר: זוֹ מִטָּה מוּצַּעַת וְאִשָּׁה מְקוּשֶּׁטֶת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים.
On a enseigné dans une baraïta que Rabbi Chimon ben Elazar dit : on n'allume pas le Chabbat avec la sève des baumiers (tsori). La Guemara demande : quelle en est la raison ? Rabba dit : parce que sa bonne odeur se diffuse, les Sages craignirent qu'on n'oublie et qu'on n'en vienne à en prélever un peu le Chabbat [ce qui équivaut à éteindre la lampe, car retirer de l'huile d'une lampe allumée écourte sa durée]. Abayé lui dit : [le folio se poursuit sur Shabbat 26a].
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? — כׇּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעׇשְׁרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. סִימָן מטק״ס. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה כְּרָמִים וּמֵאָה שָׂדוֹת וּמֵאָה עֲבָדִים שֶׁעוֹבְדִין בָּהֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה נָאָה בְּמַעֲשִׂים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשׁוּלְחָנוֹ.
Traduction française en préparation — version anglaise (Steinsaltz) : It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: One may not light on Shabbat with sap from balsam trees [tzori]. The Gemara asks: What is the reason for this? Rabba said: Since its pleasant smell diffuses, the Sages were concerned lest one forget and come to take some sap from it on Shabbat. That is tantamount to extinguishing the lamp, as removing oil from a burning lamp curtails the amount of time that it will burn. Abaye said to him:
תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין בִּצְרִי. מַאי טַעְמָא? — אָמַר רַבָּה: מִתּוֹךְ שֶׁרֵיחוֹ נוֹדֵף גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי:
Rachi
ואין לה פדיון - להוציאה לחולין אבל קדש יש קדש שנפדה כגון שהומם לפני שחיטה:,ואסורה לזרים - לעולם אבל קדש יש קדש שמותר לזרים לאחר זריקה כגון מעשר בהמה ותודה ושלמים:,הנך נפישין - בשם:
כרת - עדיפא דאית בה תרי חומרי ימיו נכרתין והולך ערירי:,ראשית דגנך תתן לו ולא לאורו - מכאן שאין תורמין מן הטמא על הטהור דכתיב תתן לו דבר הראוי לו לאכול ולא לתת לאורו להסיק ומדאיצטריך למעוטי מכלל דבת אורו היא להסקה:
הדלקת נר בשבת. שלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה:,ויצא - מאי איכפת לן:,חובה - כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפרק בתרא דיומא (דף עה:):,רחיצת ידים ורגלים - ערבית ליל שבת:
בסדינין המצוייצין - סדינים של פשתן ובהן ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מן התורה דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (מנחות פ"ד לט.):,מחבין ממנו כנפי כסותן - שהיו להם סדינים שאינן מצוייצין:,בית שמאי פוטרין - ואף על גב דציצית חובה הוא בכל טליתות שיש לו לאדם ואפילו מונחים בקופסא הני דפשתן פטורין משום דכלאים לא שרא רחמנא דלא דרשי סמוכין:,וב"ה מחייבין - דדרשי סמוכין:,ואינהו סברי - [תלמידיו] שהיו אוסרין סבור נהי דהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו [רבנן] גזור בהו משום כסות לילה שמא יהא לו כסות שמיוחד ללילות ויטיל בו ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה דכסות לילה לא מיחייב בציצית דכתיב וראיתם אותו וביבמות פרכינן וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לפטור את החייב ומשני שב ואל תעשה שאני:
הדלקת נר בשבת - שלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה:
איזהו עשיר - נפקא מיניה למטרח להדורי אמילתא:,נחת רוח בעשרו - שמח בחלקו אם מעט אם רב:,שעובדין בהן - בשדות עבודה הצריכה להם:
שמא יסתפק ממנו - ותניא בתוספתא הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק חייב משום מכבה במסכת ביצה בגמרא דיום טוב (דף כב.):
Tossafot
תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא - ואם תאמר מידי ולא לאורו כתיב אימא תתן לו ולא דבר שאין ראוי לו כלל וי"ל דאם כן לא לכתוב אלא תתן דאין נתינה פחות משוה פרוטה מדכתיב לו משמע לו ולא לאורו:
מתוך שריחו רע - ואף על גב דנפט נמי ריחו רע כדאמר בפ"ק (דף יב:) הא בדמשחא והא בדנפטא ובפרק אמר להם הממונה (יומא דף לט.) בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך אין ריחו רע כמו עטרן:,הדלקת נר בשבת חובה - פי' במקום סעודה דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג אבל מהדלקת נר גופיה לא הוה פריך אביי דפשיטא דחובה היא דהתנן (לקמן שבת דף לא:) על ג' עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר:,חובה - לגבי רחיצת ידים בחמין קרי ליה חובה דלא הוי כל כך מצוה ומים אחרונים קרי ליה חובה משום סכנה דמלח סדומית ושהרגו הנפש וחמירי טפי מן הראשוני' ויש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר מדקרי ליה חובה כדאמרינן (חולין קה.) מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה ואומר ר"ת דשיבוש הוא דלא דמי למים אחרונים דלא הוי אלא להצלה בעלמא אבל הדלקת נר היא חובה של מצות עונג שבת וכמה חובו' הן דטעונין ברכה ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צרי' לכבותה ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת אין נראה דהא גבי כיסוי הדם (שם פ'.) אם כסהו הרוח פטור מלכסותו אפ"ה כשמכסה צריך לברך וכן נולד מהול איכא למ"ד דאין צריך להטיף ממנו דם ברית וכשמל תניא בשילהי פר' ר' אליעזר דמילה (לקמן שבת דף קלז:) המל אומר כו' ובסדר רב עמרם יש המדליק נר בשבת מברך אשר קדשנו כו' ועוד נראה לר"ת שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק כדאמר ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר (לעיל שבת דף כג:):
סדין בציצית ב"ש פוטרין - פירש בקונטרס ב"ש לא דרשי סמוכין והא דלא קאמר אוסרין משום דסברי בעלמא כלי קופסא חייבין בציצית והכא פטירי דלא שייך למיתני בהו אוסרין ובסיפא דהך ברייתא קתני בפ' התכלת (מנחות דף מ.) א"ר אליעזר כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין אמר ר' אם כן למה אסרוה פי' א"כ (כל אותן) שמתמיהין עליו למה עושין כן כיון דהלכה כב"ה ומשני גזרה שמא יקרע סדינו כו' ועוד מתרץ גזרה משום כסות לילה ופירש"י בתשובה אחת שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב והא דא"ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה היינו ציצית מן המובחר מה תהא עליה אבל ציצית במינו היה עושה ובשמעתין נמי היה להם ציצית של מינו והיו מחביאים מר' יהודה לפי שהיה מחייב לעשות תכלת והיה סבור שעושין כב"ש מדאורייתא ואינהו סבור אפי' לב"ה אסור מדרבנן משום כסות לילה וקשה לר"י דבפרק התכלת (מנחות דף מא.) מהדר לאתויי דציצית חובת טלית הוא מחסידים הראשונים משארגו בבגד ג' היו מטילין בו ציצית ודחי לה ואמאי לא מייתי מהכא דלא קתני אוסרין ועוד דבה"ג פוסק דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית ועוד דאמרינן בפ"ק דיבמות (ד' ד.) גבי כלאים בציצית דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש ואיך יתכן לומר דב"ש לא דרשי סמוכין ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב"ש בששה דברים וחשיב הך בהדייהו ועוד אמאי נקט סדין בציצית הוה ליה למנקט כלאים בציצית ונראה לר"ת דכ"ע דרשי סמוכין וב"ש פטרי מדרבנן משום כסות לילה או משום שמא יקרע ופטרי אפילו ממינו מדקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת כדאמר ר' אליעזר בר' צדוק כל המטיל תכלת בסדינו כו' וב"ה מחייבין אפי' תכלת דלית להו הנהו גזרות דב"ש וכב"ש קי"ל כדמוכח בסיפא דהך ברייתא והשתא ניחא דרב קטינא שלא היה לו ציצית כלל וכן תלמידיו של רבי יהודה לא היה להם כלל ציצית דסברי כב"ש ואומר ר"ת דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו מינו דכב"ש קיימא לן דפטרי והמברך מברך ברכה לבטלה:,גזירה משום כסות לילה - מדנקט סתמא דש"ס האי טעמא ולא נקט טעמא שמא יקרע משמע דקי"ל כרבי שמעון דפוטר כסות לילה בפ' התכלת (מנחות ד' מג.) וכן משמע בפ"ב דברכות (ד' יד:) דאמר במערבא לא היו אומרים פרשת ציצית בלילה אלא מתחילין דבר אל בני ישראל אמר אביי כיון דאינהו מתחילין אנן נמי מתחלינן וכיון דמתחלינן מסיימינן משמע דמודו כולהו דאין מצות ציצית בלילה ולכך נשים פטורות מן הציצית ורב יהודה ורב עמרם דהוו רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה בהתכלת (ד' מג.) ובפרק קמא דסוכה (ד' יא. ישם) משום דסברי דהויא מצות עשה שלא הזמן גרמא לא קיימא לן כוותייהו דהא משמע שהם דווקא היו עושין ולא האחרים ובפרק קמא דקדושין (ד' לג:) תנו רבנן מצות עשה שהזמן גרמא שופר ולולב סוכה וציצית:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.