La Guemara conclut : et la halakha n'est conforme à aucune de ces opinions, mais à ce que Rabbi Yehochoua ben Lévi a dit : à Yom Kippour qui tombe un Chabbat, celui qui récite la prière de clôture (néila) doit mentionner Chabbat même dans cette prière, bien que la néila ne se récite pas chaque Chabbat. La raison : à Yom Kippour, le jour lui-même est astreint à quatre prières [matin, moussaf, après-midi, clôture] ; quand il tombe un Chabbat, on doit mentionner Chabbat dans chacune. Il appert que, dans un jour au caractère unique, ce caractère se manifeste dans tous les aspects sacrés du jour — tant ceux engendrés par le jour lui-même que ceux engendrés par d'autres facteurs.
וְלֵית הִילְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — הַמִּתְפַּלֵּל נְעִילָה צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת. יוֹם הוּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאַרְבַּע תְּפִלּוֹת.
La Guemara objecte : c'est difficile, car il y a contradiction entre une halakha et une autre. D'une part, tu as dit que la halakha est conforme à Rabbi Yehochoua ben Lévi ; d'autre part, nous tenons que la halakha est conforme à Rava, ce qui la contredit, car Rava a dit : un jour de fête tombant un Chabbat, l'officiant qui descend devant l'arche pour réciter la prière abrégée [les sept bénédictions de la Amida du soir de Chabbat] n'a pas à mentionner la fête, car, si ce n'était pas aussi Chabbat, l'officiant ne descendrait pas devant l'arche pour cette prière le soir d'un jour de fête — ce qui suppose qu'un élément ne découlant pas de l'essence du jour lui est étranger et n'est pas mentionné.
קַשְׁיָא הִילְכְתָא אַהִילְכְתָא. אָמְרַתְּ הִילְכְתָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְקַיְימָא לַן הִילְכְתָא כְּרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שְׁלִיחַ צִיבּוּר הַיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה עַרְבִית אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁאִילְמָלֵא שַׁבָּת אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד עַרְבִית בְּיוֹם טוֹב.
On écarte cette objection : comment comparer ? Là, en réalité, même un Chabbat l'officiant n'a pas à répéter la prière, comme tout autre soir [ce sont les Sages qui instituèrent la répétition par crainte d'un danger : ils voulaient retarder un peu ceux qui quittaient la synagogue pour permettre aux retardataires de partir avec les autres, car les synagogues étaient souvent hors les murs et il était dangereux de marcher seul la nuit]. Cette répétition ne découle donc pas de l'obligation du jour, mais fut instituée à une autre fin. Mais ici, à Yom Kippour, c'est le jour qui est astreint à quatre prières ; aussi, chaque jour comportant des prières supplémentaires, on doit y mentionner les événements de ce jour, comme dans toutes les prières ordinaires.
הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם בְּדִין הוּא דַּאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי לָא צְרִיךְ, וְרַבָּנַן הוּא דְּתַקִּינוּ מִשּׁוּם סַכָּנָה. אֲבָל הָכָא — יוֹם הוּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאַרְבַּע תְּפִלּוֹת.
Et nous avons appris dans la Michna qu'on n'allume pas avec la queue de mouton ni avec le suif. Na'houm le Mède dit qu'on peut allumer avec du suif cuit ; et les Sages disent qu'on n'allume pas avec, qu'il soit cuit ou non. La Guemara demande : l'avis des Sages n'est-il pas identique à l'avis anonyme du premier tana de la Michna ? La Guemara répond : la différence pratique entre eux porte sur ce que Rav Berouna dit au nom de Rav : on peut allumer avec du suif cuit auquel on a ajouté de l'huile. L'un des tanaïm l'accepte comme halakha et permet d'allumer avec, l'autre l'interdit — mais leurs opinions ne sont pas définies [on ne sait pas exactement laquelle est celle de chacun].
וְלֹא בְּאַלְיָה כּוּ׳. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵינַיְיהוּ דְּרַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב. וְלָא מְסַיְּימִי.
Mishna 1
MICHNA : [En continuation de la Michna précédente, celle-ci ajoute qu'on n'allume pas avec de l'huile brûlée un jour de fête, comme l'expliquera la Guemara.] À propos des lampes de Chabbat : Rabbi Yichmaël dit qu'on n'allume pas avec du goudron (itran) par égard pour le Chabbat, parce que le goudron sent mauvais et incommode ceux de la maison. Et les Sages permettent d'allumer avec toutes les huiles [pourvu qu'elles brûlent bien] : huile de sésame, de noix, de navet, de poisson, de courge, goudron, et même naphte (neft). Rabbi Tarfon dit : on n'allume qu'avec l'huile d'olive, par égard pour le Chabbat, car elle est la plus choisie et la plus agréable des huiles.
מַתְנִי׳ אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים: בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת, בְּעִטְרָן וּבְנֵפְטְ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד.(משנה)
Guémara
GUEMARA : Quant à ce qu'on n'allume pas avec de l'huile brûlée un jour de fête, la Guemara demande : quelle en est la raison ? La Guemara répond : parce qu'en général on ne peut brûler d'objets consacrés un jour de fête. Sur ce principe fondamental, la Guemara demande : d'où ces choses sont-elles déduites ? 'Hizkiya dit — et l'un des Sages de l'école de 'Hizkiya enseigna de même — que le verset « tu n'en laisseras rien jusqu'au matin ; et ce qui en restera jusqu'au matin, tu le brûleras au feu » (Chemot 12, 10) requiert explication : la Torah n'avait pas besoin de dire « jusqu'au matin » une seconde fois [il aurait suffi de dire « ce qui en restera, tu le brûleras »]. Pourquoi donc la Torah dit-elle « jusqu'au matin » ? Le verset vient lui accorder le second matin pour la combustion [le reste de l'agneau pascal n'est pas brûlé le matin suivant, qui est un jour de fête, mais le lendemain, premier des jours intermédiaires]. De là se déduit qu'il est interdit de brûler des objets consacrés un jour de fête.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קׇדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״! מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״ — בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לוֹ בֹּקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ.
Abayé dit : cela se déduit d'un autre verset, car il est dit « voici l'holocauste de chaque Chabbat, en son Chabbat » (Bamidbar 28, 10) — seul l'holocauste du Chabbat est offert le Chabbat, et non un holocauste de semaine le Chabbat, ni un holocauste de semaine un jour de fête. Il appert qu'accomplir cette mitsva est interdit même un jour de fête, puisqu'elle n'a pas été explicitement comptée parmi les actions permises un jour de fête.
אַבָּיֵי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״ — וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב.
Rava dit : cela se déduit d'un autre verset, car il est dit à propos des lois du jour de fête « aucun ouvrage ne sera fait en ces jours, sauf ce que toute personne doit manger, cela seul pourra être fait par vous » (Chemot 12, 16). Du mot « cela », on déduit que pour la subsistance on est permis d'accomplir un travail interdit un jour de fête, mais non pour ce qui facilite la subsistance [bien que cuire soit permis, les actions qui ne font que faciliter la cuisson sont interdites]. Du mot « seul », on déduit : et non une circoncision faite hors de son temps [une circoncision ne peut se faire un jour de fête que si c'est le huitième jour ; une circoncision différée ne s'y fait pas, et le verset l'interdit explicitement, de peur qu'on ne le permette par un raisonnement a fortiori]. Il en va de même pour la combustion des objets consacrés : bien que la Torah ordonne de les brûler, ce n'est pas permis un jour de fête, puisqu'il n'y a pas d'obligation de le faire précisément ce jour-là.
רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״. ״הוּא״ — וְלֹא מַכְשִׁירִין. ״לְבַדּוֹ״ — וְלֹא מִילָּה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר.
Rav Achi dit : cela se déduit d'une autre source. Dans les versets qui parlent des fêtes [par opposition au terme « Chabbat »], le terme « chabbaton » (Vayikra 23, 24) apparaît : [le folio se poursuit sur Shabbat 25a].
רַב אָשֵׁי אָמַר: (״שַׁבַּת״) ״שַׁבָּתוֹן״ —
Rachi
ככל הני שמעתתא - רב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי אלא כתפלה אחת כך חברתה לכל דבר היום ומזכיר:,צריך להזכיר של שבת - לומר ותתן לנו את יום המנוח ואת יום הכפורים הזה וחותם מקדש השבת ויוה"כ ואע"פ שאין תפלת נעילה בשבת:,יום הוא שנתחייב בד' תפלות - לאו תפלת הלילה בכלל אלא תפלות היום שחרית מוסף מנחה ונעילה:
שליח ציבור היורד ערבית - המתפלל ברכת מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו:
משום סכנת - מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן ולא היו באין בבית הכנסת אבל לילי שבת באין בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור:
היינו ת"ק - דאמר ולא בחלב כל חלב במשמע:,דרב ברונא - דשרי ע"י תערובת שמן כל שהוא:,ולא מסיימי - אין ניכר מי אוסר ומי מתיר:
מתני' שמן שריפה - שמן של תרומה טמאה ובגמ' מפרש טעמא:,רבי ישמעאל אומר כו' - בשבת:,עטרן - פסולתא דזיפתא:,מפני כבוד השבת - שריחו רע:,שמן שומשמין כו' - מסקנא דמילתא דחכמים היא:,צנונות - צנון:,שמן דגים - מקרבי דגים שנימוחו:,פקועות - דלעת מדברי:,נפט - מין שמן שריחו רע כדאמרינן בסדר יומא (דף לט.) בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך שאין אדם רוצה לסייעו:
גמ' מנהני מילי - דאין שורפין דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה כל מלאכה:,שאין ת"ל עד בקר - זימנא אחריתי אלא והנותר ממנו באש תשרופו דהא כתיב עד בקר ברישא:,בקר שני - שהוא חולו של מועד והכי משמע והנותר ממנו לבקר ראשון עד בקר שני המתינו ותשרפהו:
עולת חול - כגון אברי תמיד של ערב יו"ט שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלין אותן משחשכה וכ"ש קדשים פסולים לא שרפינן:
הוא לבדו - קראי יתירי נינהו דמצי למכתב אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם:,מכשירין - מכשירי האוכל כגון לעשות שפוד וסכין ותנור וכירים:,לבדו - למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויו"ט דאי לא מעטיה קרא אתיא בק"ו דתידחי בפ' ר' אליעזר (לקמן שבת קלב:) דהכי תניא התם ומה צרעת שדוחה את עבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה דהכי תניא התם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויליף לה מקראי שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה אתא לבדו לאפוקי מהאי ק"ו דלא תדרוש ליה וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב וה"ה לשריפת קדשים טמאים:
Tossafot
ולית הילכתא ככל הני שמעתתא - פי' בקונטרס כרב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי ואומר ר"י דלא היה לו למנות דרב גידל בהדייהו דאפילו ריב"ל מודה דאין צריך להזכיר של ראש חדש בנביא כיון דנביא בר"ח ליכא כלל וכן אנו נוהגין שלא להזכיר:
איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי - הקשה ריב"א אמאי לא מסיימי והא אמר בהמוכר פירות (ב"ב דף צג:) דכל תנא בתרא לטפויי אתא וי"ל דהכא דאיכא ג' תנאים איכא למימר דלא אתא לטפויי אלא אנחום המדי דאמר מדליקין בחלב מבושל בעיניה ואתו חכמים למימר אפילו במבושל אין מדליקין בעיניה אבל בנתינת שמן לתוכו מותר וטעמא דת"ק נמי איכא למימר דאסר בנתינת שמן דומיא דזפת ושעוה ולא מסיימי משום דאיכא למימר תנא בתרא לטפויי אתא:
לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט - וא"ת היכי ילפינן תרומה מקדשים דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו"ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותר' נמי שלא לצורך אלא שלא לצורך אוכל נפש אבל צריך שיהא קצת צורך להתחמם או לשום הנאה אבל הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנו' בשעת שריפה למה יאסר מאי שנא משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו להנאתו דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתה מיגרע גרע ואומר ריב"א דודאי גרע דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה אם כן הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעור' ולהכי לא דחיא יו"ט מידי דהוה אנדרים ונדבות דאין קרבים ביו"ט למ"ד משלחן גבוה קא זכו וכן שתי הלחם לדידיה אין אפייתן דוחה יו"ט אע"פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה ולמ"ד קריבין ביו"ט היינו משום דקסבר דעיקר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם אבל שריפת תרומה טמאה ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה הלכך אסור ביו"ט כשאר קדשים ולר"י נראה דלא שייך בשריפת תרומה לומר משולחן גבוה קא זכו ולא דמו לשתי הלחם שהאפייה היא לצורך גבוה שהרי אחר אפייה צריך לעשות בהם תנופה וכן אחר שחיטת נדרים ונדבות עושין מהן לגבוה אבל תרומה טמאה אין עושין ממנה לגבוה כלום וליכא למימר בה משולחן גבוה קא זכו והכי מפרש ר"י לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט פי' גזרו תרומה אטו קדשים וא"ת ומאי איריא אטו קדשים משום דאין שורפין קדשים ביו"ט נגזור משום תרומה שלא לצורך דאפילו שורפין קדשים ביו"ט דאתי עשה ודחי לא תעשה תרומה שלא לצורך אין שורפין דמשמע מתוך פרש"י בסמוך דאין עשה בשריפתה אלא מדרבנן וי"ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח דשום אדם לא ישרפנה חנם כיון שיכול ליהנות בשריפתה וכדמוכח בירושלמי כלשון הזה:,בקר שני לשריפתו - וא"ת אי בקר שני דוקא ואינו יכול לשורפו בליל מוצאי יו"ט היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב הא ע"כ אינו מטעם דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב דהא בליל מוצאי יום טוב נמי אין שורפו ואם כן גזרת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני וי"ל הא דאין שורפין בלילה היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף הקדשים בלילה כדאשכחן בשלמים דאין נאכלין לאור שלישי ואפילו הכי אין נשרפין אלא ביום שלישי כדדריש בריש פסחים ('ף ג. ושם) ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו כו':
ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב - תימה כיון דקרא בשבת איירי מנא ליה למדרש ולא עולת חול ביום טוב דילמא דוקא ולא חול בשבת דחמיר מיום טוב וי"ל דאביי סבר כרבי עקיבא דדריש בפרק אלו קשרים (לקמן שבת דף קיד.) עולת שבת בשבת אחרת לימד על חלבי שבת שקריבין ביום טוב מדאיצטריך קרא למשרי עולת שבת ביום טוב אם כן עולת חול ביום טוב אסור דסבר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב כדאמר התם ורבי ישמעאל פליג התם ודריש עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין בי"ה אבל שקריבין ביום טוב לא איצטריך דקסבר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב:
ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו - פירש בקונטרס מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית כו' וקשה בפרק ר"א דמילה (לקמן שבת דף קלב: ושם) לית ליה לרבא האי קל וחומר דקסבר האי דצרעת דוחה את העבודה לאו משום דחמירא אלא משום דגברא הוא דלא חזי והר"ר יוסף פורת לא גריס דאתיא בק"ו דהא בלאו ק"ו נמי אתיא דאתי עשה ודחי לא תעשה ורב אשי הוא דמשני דיו"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וקשה לר"י דבפ"ק דביצה (דף ח: ושם) משמע דאית ליה לרבא דיו"ט עשה ולא תעשה הוא גבי אפר כירה דפריך סוף סוף יו"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דכיסוי דוחה לא תעשה ועשה אלא אמר רבא כו' ודוחק למימר דהש"ס ניחא ליה למיפרך דיו"ט עשה ולא תעשה הוא דקי"ל כרב אשי אבל רבא אע"ג דלית ליה ליו"ט עשה ולא תעשה מ"מ אין כיסוי דוחה יו"ט מלבדו ור"י מפרש דאתיא בק"ו מנדרים ונדבות דדחו יו"ט אף על גב שלא נכרתו עליהם י"ג בריתות מילה לכ"ש וקסבר רבא דקריבין ביו"ט וליכא למיפרך מה לנדרים ונדבות שהן לצורך גבוה כדפריך בפ' ר' אליעזר דמילה (לקמן שבת קלא:) מה לעומר ושתי הלחם שהן לצורך גבוה דהא לאו חובה נינהו ואפילו חטאות ואשמות לא מיקרו צורך גבוה כיון דאי לא חטא לא בעי לאייתינהו ואית ליה לרבא דיום טוב עשה ולא תעשה כדמוכח בביצה להכי איצטריך ק"ו דאי לאו ק"ו לא הוה צריך קרא למיסר ורבא לא קאי אשריפת קדשים אלא הש"ס מייתי משום דמינה נמי שמעינן דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.