Guémara
[…] un séla de la seconde dîme (maaser chéni), on ne peut peser avec lui des dinars d'or pour en déterminer le poids exact — et cela est interdit même s'il pèse la pièce afin de racheter avec elle d'autres produits de la seconde dîme, car on ne peut tirer profit de l'argent de la dîme. La Guemara examine : admettons que, lorsque Rav et Chmouel divergent, ce soit dans le cas où l'on allume de lampe à lampe ; mais qu'avec un éclat de bois Chmouel interdise d'allumer — alors ce ne sera pas une réfutation concluante de Chmouel. Mais si tu dis qu'il permet d'allumer de lampe à lampe avec un éclat de bois aussi, alors ce serait une réfutation concluante de son avis, car les Sages ne permirent pas d'utiliser un objet sacré et d'en tirer profit, même pour un besoin sacré semblable. Rabba dit : ce n'est pas difficile, car dans le cas de la pesée de l'argent de la dîme, les Sages l'ont interdit par décret, de peur que les poids ne soient pas exactement égaux [on découvrirait que le poids des dinars d'or n'est pas égal à celui du séla ayant servi à les peser, on reviendrait alors sur l'opération en les rendant profanes — auquel cas on aurait utilisé l'argent de la dîme à une fin profane]. En revanche, quand on allume même un éclat de bois pour les lumières de 'Hanoukka, il est clair que c'est pour l'accomplissement d'une mitsva, et il n'y a pas lieu d'édicter un décret.
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ דִּנָרֵי זָהָב, וַאֲפִילּוּ לְחַלֵּל עָלָיו מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כִּי פְּלִיגִי רַב וּשְׁמוּאֵל מִנֵּר לְנֵר אֲבָל בְּקִינְסָא אָסַר שְׁמוּאֵל — הָא לָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּקִינְסָא נָמֵי שָׁרֵי — הָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא! אָמַר רַבָּה: גְּזֵירָה שֶׁמָּא לֹא יְכַוֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו וְקָא מַפֵּיק לְהוּ לְחוּלִּין.
Rav Chéchet objecta de ce qui fut enseigné dans une baraïta. À propos de la Ménora du Temple, il est dit : « hors du voile du témoignage, dans la Tente de la Rencontre, Aaron la disposera, du soir au matin, devant l'Éternel, continuellement : statut perpétuel pour vos générations » (Vayikra 24, 3). Il faut comprendre : D.ieu a-t-il besoin de sa lumière pour s'éclairer la nuit ? Les enfants d'Israël n'ont-ils pas, durant les quarante ans où ils marchèrent dans le désert, marché uniquement à Sa lumière [la colonne de feu] ? Plutôt, l'allumage de la Ménora est un témoignage pour l'humanité que la Présence divine réside parmi Israël. La Guemara demande : quel est ce témoignage ? Rav dit : c'est la lampe occidentale de la Ménora, dans laquelle on mettait la même mesure d'huile que dans les autres, et avec laquelle pourtant on allumait les autres chaque jour et par laquelle on terminait — c'est-à-dire que la lampe occidentale continuait de brûler tout le jour, après que les autres s'étaient éteintes [les autres ne brûlaient que la nuit, et chaque nuit on les rallumait à partir de la lampe occidentale]. Mais n'est-il pas vrai qu'ici, au Temple, les lampes étant fixées dans la Ménora, il était impossible d'allumer directement de lampe à lampe ? Il n'y avait d'autre solution que de prendre un éclat de bois et d'allumer les autres lampes à partir de l'occidentale. C'est donc difficile, tant selon celui qui dit qu'on ne peut allumer de lampe à lampe à cause du mépris de la mitsva que selon celui qui le dit à cause de l'affaiblissement de la mitsva.
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: ״מִחוּץ לְפָרוֹכֶת הָעֵדוּת יַעֲרוֹךְ״, וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כׇּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לָא הָלְכוּ אֶלָּא לְאוֹרוֹ! אֶלָּא עֵדוּת הִיא לְבָאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב: זוֹ נֵר מַעֲרָבִי שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים. וְהָא הָכָא כֵּיוָן דִּקְבִיעִי נֵרוֹת, לָא סַגְיָא דְּלָא מִשְׁקָל וְאַדְלוֹקֵי. קַשְׁיָא בֵּין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה, וּבֵין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם אַכְחוֹשֵׁי מִצְוָה!
Rav Papa expliqua qu'il ne faut pas nécessairement le comprendre ainsi : il y avait plutôt de longues mèches dans la Ménora, ce qui permettait d'atteindre et d'allumer directement d'une lampe à l'autre. Toutefois, en fin de compte, selon celui qui dit qu'on ne peut allumer de lampe à lampe à cause de l'affaiblissement de la mitsva, cela reste difficile. La Guemara conclut : en effet, la question demeure difficile.
תַּרְגְּמַהּ רַב פָּפָּא בִּפְתִילוֹת אֲרוּכּוֹת. סוֹף סוֹף, לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם אַכְחוֹשֵׁי מִצְוָה קַשְׁיָא! — קַשְׁיָא.
En résumé, la Guemara demande : quelle est la conclusion halakhique sur ce point, quant à l'allumage de lampe à lampe ? Rav Houna, fils de Rabbi Yehochoua, dit : voyons — si la halakha est conforme à celui qui dit que c'est l'allumage qui accomplit la mitsva [le reste étant secondaire], on peut allumer de lampe à lampe [l'allumage lui-même étant l'essence de la mitsva des lumières de 'Hanoukka] ; et si la halakha est conforme à celui qui dit que c'est le fait de poser la lampe allumée à un endroit convenable qui accomplit la mitsva, alors on ne peut allumer de lampe à lampe [l'allumage n'étant qu'une action auxiliaire facilitant l'essence de la mitsva, qui est de poser la lampe là où sa lumière peut être vue du public ; étant une action préparatoire, on ne peut rabaisser la mitsva en allumant de lampe à lampe].
מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: חָזֵינַן, אִי הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה — מַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר. וְאִי הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה — אֵין מַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר.
Après que la question — l'allumage accomplit-il la mitsva, ou est-ce le fait de poser la lampe ? — eut été soulevée dans ce contexte, la Guemara la cite en entier. Car un dilemme fut posé devant les Sages : dans le cas de la lumière de 'Hanoukka, est-ce l'allumage qui accomplit la mitsva [le fait de poser la lampe allumée n'étant que la suite de cette action], ou est-ce le fait de poser la lampe allumée qui accomplit la mitsva [l'allumage n'étant qu'une nécessité pratique qui facilite le fait de la poser] ?
דְּאִיבַּעְיָא לְהוּ: הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה, אוֹ הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה?
La Guemara propose : viens et entends une solution de ce que Rava dit : celui qui tenait à la main une lampe de 'Hanoukka allumée, debout, n'a rien fait [quant à l'accomplissement de la mitsva]. Conclus-en que c'est le fait de poser la lampe qui accomplit la mitsva [tant qu'il ne l'a pas posée à sa place convenable, il n'a pas accompli la mitsva]. La Guemara écarte : là, on a dit qu'il n'a pas acquitté son obligation pour une autre raison — celui qui le voit dira qu'il ne tient pas la lampe pour accomplir la mitsva, mais pour ses propres besoins [tenir ainsi la lampe pouvant induire les passants en erreur, il n'accomplit pas la mitsva de cette manière].
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רָבָא: הָיָה תָּפוּשׂ נֵר חֲנוּכָּה וְעוֹמֵד — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. שְׁמַע מִינַּהּ: הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה! הָתָם, הָרוֹאֶה אוֹמֵר לְצוֹרְכּוֹ הוּא דְּנָקֵיט לַהּ.
Viens et entends une autre solution de ce que Rava dit : celui qui allume la lampe de 'Hanoukka à l'intérieur de la maison, puis la sort et la place à l'entrée de sa maison, n'a rien fait [quant à l'accomplissement de la mitsva]. Certes, si tu dis que c'est l'allumage qui accomplit la mitsva, cela se comprend [l'allumage devant se faire à sa place ; c'est pourquoi Rava a décidé qu'il n'a rien fait]. Mais si tu dis que c'est le fait de poser la lampe qui accomplit la mitsva, pourquoi Rava a-t-il décidé qu'il n'a rien fait ? Ne l'a-t-il pas posée à sa place convenable ? La Guemara répond : là aussi, bien qu'il l'ait ensuite portée dehors, celui qui le voit allumer à l'intérieur se dira qu'il allume la lampe pour ses propres besoins et non pour accomplir la mitsva.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רָבָא: הִדְלִיקָהּ בִּפְנִים וְהוֹצִיאָהּ — לֹא עָשָׂה כְּלוּם. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה — הַדְלָקָה בִּמְקוֹמוֹ בָּעֵינַן, מִשּׁוּם הָכִי לֹא עָשָׂה כְּלוּם. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה, אַמַּאי לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם? הָתָם נָמֵי: הָרוֹאֶה הוּא אוֹמֵר לְצוֹרְכּוֹ הוּא דְּאַדְלְקַהּ.
Viens et entends une autre solution de ce que Rabbi Yehochoua ben Lévi dit : [le folio se poursuit sur Shabbat 23a].
תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
Rachi
מעשר שני - דינרין שחילל עליהם מעשר שני אין שוקלין כנגדן דינרין של חולין לראות שיהיו שלימים:,אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר - ממש ולא בקיסם ובהא הוא דשרי שמואל דלא חייש לאכחושי אבל בקינסא דביזוי הוא מודה הא לאו הויא תיובתיה דהנך דינרים דחולין לא גופייהו מצוה ואע"ג דלמצוה קבעי להו לקינסא דמיא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי שמואל הואיל וצורך מצוה הוא הא הויא תיובתיה דאסר לשקול ואע"ג דצורך מצוה:,לא יכוין משקלותיו - שמא לא ימצאם טובים או ימצאם יתירים ויחוס עליהן ולא יחלל המעשר עליהן ונמצא שביזה המעשר שלא לצורך:,ומפיק להו לחולין - כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן:
נר מערבי - למ"ד במנחות מזרח ומערב מונחין סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ"ד צפון ודרום מונחים אמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר הנרות כלפי האמצעית דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו' של צפון היו פונות לדרום ושבדרום פונות לצפון. נרות לוצ"ש של זהב שנותנין לתוכן שמן ופתילה:,כמדת חברותיה - חצי לוג שיערו בה ללילי תקופת טבת הגדולים ואם ידלק ביום (ובלילה) בלילות הקצרים ידלק אבל פחות לא שלא יכבה בטבת בלילה והתורה אמרה מערב עד בקר:,וממנה היה מדליק - הנרות בין הערבים:,ובה היה מסיים - הטבת הנרות שדלק כל היום ואינו מטיבו עד הערב ומשנה זו בת"כ שנויה וסבירא ליה דמזרח ומערב מונחין והכי תניא לעיל מיניה להעלות נר תמיד שתהא נר מערבי תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים ומדלא כתיב להעלות נרות ש"מ הוקבע נר אחד להתחיל בו בכל יום וזהו נר מערבי השני של מזרח והכי תנן (תמיד לג.) נכנס ומצא נרות מזרחים דולקות מדשן המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה כגון משמת שמעון הצדיק מדליקו ממזבח העולה ונראה בעיני דאמור רבנן קביעותא בנר שני משום דאין מעבירין על המצות וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא וביה לא מצי לאתחולי דכתיב יערוך אותו לפני ה' צריך שיהא אחד חוצה לו דאי לא לא קרינן ביה לפני ה' והכי אמרינן במנחות (דף צח:) דכתיב בנר מערבי לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' כו' ובה היה מסיים ההטבה לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה את השאר והא דאמרינן בסדר יומא (דף לג:) הטבת ה' נרות קודם להטבת ב' נרות משמע כולהו הוה מטיב שחרית ויליף לה מקראי היינו בשלא הי' הנס מתקיים והי' מוצאו שכבה דלא סמך קרא אניסא וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה:,והא הכא כיון דקביעי נרות - במנורה ולא היה יכול לנתק נר מערבי מן המנורה להדליק בו האחרים על כרחיך הא דקתני ממנה הי' מדליק לא סגי דלאו משקל קינסא:,ואדלוקי - לקינסא מנר מערבי ובההיא קינסא מדליק את השאר:
בפתילות ארוכות - כל הפתילות יוצאות חוץ לנרותיהם עד שמגיעות זו לזו ומדליק ממנה הסמוכה לה והשאר זו מזו:,סוף סוף למ"ד כו' - דהא לדידיה משרגא לשרגא אסור:
אי הדלקה עושה מצוה - אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה:,ואי הנחה עושה מצוה - ועיקר מצותה תליא בהנחה:,אין מדליקין מנר לנר - דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי:
דאיבעיא להו גרסי' - כלומר דהא מילתא כבר איבעיא לן ומפשטא דההיא בעיא מיפשטא לן הך:
היה תפוש נר חנוכה - בידו משהדליקה עד שכבתה:,ועומד - לאו דוקא אלא כן לשון הש"ס:,לצרכו - להשתמש וליכא היכר ניסא:
בפנים - בבית:,והוציאה לחוץ - כדאמר לעיל דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ:,אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה משום הכי לא עשה ולא כלום - דכיון דזו היא מצותה צריך שתיעשה במקום חיובא:
Tossafot
וכי לאורה הוא צריך והלא כל אותם מ' שנה כו' - תימה אמאי נקט מ' שנה לעולם כל העולם כולו לאורו של מקום הולכין וי"מ וכי אהרן כשהיה נכנס לפנים לאורה היה צריך והלא מ'. שנה היה מאיר להם עמוד ענן בכל המקומות כדאמרינן בברייתא דמלאכת המשכן היה מסתכל בטפיח (ורואה בו) ויודע מה בתוכו בחבית ויודע מה בתוכה וכן משמע בת"כ דאכהנים קאי דגרס התם וכי צריכים לנר והלא כל אותן מ' שנה לא הוצרכו לנר שנא' כי ענן ה' על המשכן וגו' ומיהו בשלהי כל קרבנות (מנחות ד' כו: ושם) משמע דאשכינה קאי דמייתי לה גבי הא דא"ר אליעזר לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך וקאמר נמי התם לפרוכת העדות עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל וא"ת לאורה אני צריך והלא כל אותן ארבעים שנה: ,ובה היה מסיים - פירש בקונטרס ובה היה מסיים ההטבה שהשאר היה מטיב שחרית וזה היה מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן לתוך מערבית שמן ופתילה ומדליקה ומדליק השאר ממנה וקשה לריב"א שאם אפשר להדליק מן הישנה א"כ גם השאר ידליק ממנה ומאי פריך לרב כיון דהוציא הפתילה הישנה מן הנר תו ליכא לא משום בזיון מצוה ולא משום אכחושי מצוה אלא ודאי א"א לעשות כן וכשבא להטיב היה מטיב כל מה שבנר והפתילה היתה כבה מאליה אלא בעוד שהפתילה ישנה בנר מערבי דולקת היה מדליק ממנה השאר והיה מטיבה ונותן בה שמן ופתילה חדשה ומדליקה מן השאר ובה היה מסיים היינו ההדלקה:,והא הכא כיון דקביעי נרות כו' - כמ"ד בפרק ב' מדות (מנחות ד' פח:) דנר של פרקים היה דמשמע התם דמחובר הוה והיה של פרקים כדי שיוכל להטיבו יפה ואיכא מ"ד התם דלא הוה קבוע אלא היה מסלקו לגמרי בשעת הטבה ואחר כך מניחו:
מאי הוי עלה - תימה מאי קמיבעיא ליה ומאי קאמר נמי חזינן אי הדלקה כו' הא לכאורה משמע דהלכה כשמואל דהא רבה עבד כוותיה וא"כ קינסא נמי שרי דהא ע"כ בקינסא פליגי ובביזוי מצוה דהא מאן דמפרש טעמא דרב משום אכחושי מצוה איתותב וצ"ל דאינו תופס דברי רבה עיקר ומבעיא ליה אי הנחה עושה מצוה ואסור לרב מנר לנר משום ביזוי מצוה כמו בקינסא או הדלקה עושה מצוה ושרי כמו במנורה דלא חיישינן לאכחושי מצוה ומסיק דהדלקה עושה מצוה ושרי א"נ מצאתי בשם ריב"ם דמיבעיא ליה אליבא דשמואל דהילכתא כוותיה אי שרי בקינסא אי לאו ומיבעיא ליה אי קי"ל כמו שאמר למעלה דלמ"ד משום בזויי מצוה שרי להדליק מנר לנר לרב ואם כן בקינסא פליגי ושרי שמואל בקינסא או דילמא לא קי"ל הכי ומנר לנר נמי איכא ביזוי מצוה ואסר רב (פי') דהנחה עושה מצוה ולא דמי למנורה ודוקא מנר לנר שרי שמואל אבל בקינסא אפילו שמואל מודה דאסור ומסיק חזינן דאיבעיא לן ואפשיט דהדלקה עושה מצוה ומדליק לרב מנר לנר כמו במנורה ולשמואל אפילו בקינסא שרי:
דאיבעיא להו הדלקה עושה מצוה כו' - ונפקא מינה אם הדליקה חש"ו או הניחה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.