Guémara
[…] pour ce qui est de placer l'encens et le soufre sous les vêtements et les ustensiles d'argent, quelle est la raison pour laquelle Beth Chammaï l'a permis ? La Guemara répond : le cas envisagé n'était pas celui où l'encens est placé dans un ustensile ; là, l'encens était posé à même le sol, et il n'y avait donc aucun ustensile tenu de « se reposer ». La Guemara demande encore : une cuve où l'on met des fruits ou des grains à fermenter en bière [et qui y séjournent longtemps] ; une lampe de Chabbat ; une marmite où cuit un mets, posée sur le feu tant qu'il fait jour ; une broche (chapoud) sur laquelle on a mis un mets à rôtir tant qu'il fait jour — quelle est la raison pour laquelle Beth Chammaï a permis de les disposer la veille de Chabbat tant qu'il fait encore jour, bien que le travail interdit se poursuive dans le temps [y compris le Chabbat] ? La Guemara répond : ce sont des cas où il déclare les ustensiles sans propriétaire (hefker). Selon Beth Chammaï, les ustensiles doivent être déclarés sans propriétaire tant qu'il fait jour ; une fois sans propriétaire, ils n'appartiennent plus à un Juif, et il n'y a donc plus d'obligation de les laisser reposer.
מוּגְמָר וְגׇפְרִית מַאי טַעְמָא שָׁרוּ בֵּית שַׁמַּאי? הָתָם מַנַּח אַאַרְעָא. גִּיגִית וְנֵר וּקְדֵרָה וְשַׁפּוּד מַאי טַעְמָא שָׁרוּ בֵּית שַׁמַּאי? דְּמַפְקַר לְהוּ אַפְקוֹרֵי.
La Guemara demande : d'après ces conclusions, qui est le tana qui a enseigné cette Tossefta : une femme ne peut remplir une marmite de blé concassé et de lupins et la placer au four pour cuire la veille de Chabbat à la tombée de la nuit ; et si elle l'a fait, non seulement [ces aliments] ne peuvent être mangés le Chabbat même, mais ils restent interdits, à l'issue du Chabbat, le temps qu'il faudrait pour les préparer [depuis le début], afin qu'on ne tire aucun profit d'un travail interdit accompli le Chabbat. De même : un boulanger ne peut remplir un tonneau d'eau et le placer au four la veille de Chabbat à la tombée de la nuit pour faire bouillir l'eau ; et s'il l'a fait, même à l'issue du Chabbat c'est interdit le temps qu'il faudrait pour la préparer depuis le début. Dirons-nous que cette Tossefta est selon Beth Chammaï et non selon Beth Hillel ? La Guemara répond : même si tu dis qu'elle est selon Beth Hillel, dans ces cas les Sages ont décrété par crainte que celui qui cuit n'attise les braises le Chabbat pour accélérer la cuisson.
מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: לֹא תְּמַלֵּא אִשָּׁה קְדֵרָה עֲסָסִיּוֹת וְתוּרְמְסִין וְתַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וְאִם נְתָנָן — לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: לֹא יְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם וְיַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וְאִם עָשָׂה כֵּן — לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. לֵימָא בֵּית שַׁמַּאי הִיא וְלָא בֵּית הִלֵּל? אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים.
La Guemara demande : s'il en est ainsi, pour l'encens et le soufre, les Sages devraient aussi décréter d'en interdire le placement sous les vêtements et les ustensiles d'argent. La Guemara répond : là, il ne les attisera pas — car s'il les attise, la fumée montera dans les vêtements et l'argent et les endommagera [la fumée du bois gâterait le parfum et le revêtement de soufre]. La Guemara demande encore : pour les bottes de lin, ils devraient aussi décréter. La Guemara répond : là, comme le vent leur est nuisible, il ne les expose pas et n'en viendra pas à attiser les braises. La Guemara demande encore : pour la laine dans la cuve du teinturier, ils devraient aussi décréter. Chmouel dit : la Michna parle d'une marmite retirée du feu, où il n'y a pas à craindre qu'il attise. [Et encore :] craignons qu'il ne remue cette même marmite, accélérant la cuisson [interdit par la Torah] ! La Michna parle plutôt d'une marmite retirée du feu et scellée à l'argile autour de son couvercle [pour l'empêcher de s'ouvrir].
אִי הָכִי מוּגְמָר וְגׇפְרִית נָמֵי לִגְזוֹר! הָתָם לָא מְחַתֵּי לְהוּ, דְּאִי מְחַתֵּי סָלֵיק בְּהוּ קוּטְרָא, וְקָשֵׁי לְהוּ. אוּנִּין שֶׁל פִּשְׁתָּן נָמֵי לִיגְזוֹר! הָתָם, כֵּיוָן דְּקָשֵׁי לְהוּ זִיקָא, לָא מְגַלּוּ לֵיהּ: צֶמֶר לַיּוֹרָה לִיגְזוֹר! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּיוֹרָה עֲקוּרָה. וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מֵגִיס בָּהּ! בַּעֲקוּרָה וְטוּחָה.
La Guemara remarque : maintenant que le Maître a dit que, dans ces cas, l'interdit de poser la marmite [sur le feu] tient à un décret des Sages de peur qu'il n'attise les braises — pour cette marmite de viande crue, il est permis de la placer au four la veille de Chabbat à la tombée de la nuit. Pourquoi ? Parce que, n'étant pas propre à la consommation durant la nuit [elle ne sera pas cuite à temps], il en détourne ses pensées et n'en viendra pas à attiser. Il en va de même de la viande [déjà] cuite : il est permis de la placer sur le feu la veille de Chabbat à la tombée de la nuit, car, étant suffisamment cuite, on n'attisera pas pour la cuire davantage. La viande cuite mais insuffisamment cuite est interdite [crainte qu'il n'attise]. Et s'il a jeté un os cru dans cette marmite, il peut le faire, car à cause de l'os il n'en retirera pas la viande pour la manger le soir.
וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים, הַאי קְדֵרָה חַיְּיתָא שְׁרֵי לְאַנּוּחַהּ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה בְּתַנּוּרָא. מַאי טַעְמָא? — כֵּיוָן דְּלָא חֲזֵי לְאוּרְתָּא, אַסּוֹחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ מִינֵּיהּ וְלָא אָתֵי לְחַתּוֹיֵי גֶּחָלִים. וּבְשִׁיל — שַׁפִּיר דָּמֵי. בְּשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל — אֲסִיר. וְאִי שְׁדָא בֵּיהּ גַּרְמָא חַיָּיא — שַׁפִּיר דָּמֵי.
Et maintenant que le Maître a dit que ce à quoi le vent est nuisible, on ne l'expose pas — pour la viande de chevreau et un four dont l'ouverture est scellée à l'argile, il peut bien la placer la veille de Chabbat à la tombée de la nuit [le chevreau cuisant vite et le four étant scellé, pas de crainte qu'il attise]. S'il s'agit de viande de bélier (bar'ha) et que l'ouverture du four n'est pas scellée à l'argile, il est interdit de la placer la veille de Chabbat à la tombée de la nuit. Les cas ci-dessus sont clairs. En revanche, pour le cas de la viande de chevreau avec four non scellé, ou de bélier avec four scellé, il y a litige : Rav Achi permettait de la placer au four la veille de Chabbat à la tombée de la nuit, et Rav Yirmeya de Difti l'interdisait. La Guemara demande : et selon Rav Achi, qui permettait — n'a-t-on pas enseigné dans une baraïta qu'on ne peut rôtir viande, oignon et œuf la veille de Chabbat que s'il reste assez de temps pour qu'ils rôtissent tant qu'il fait jour ? La Guemara répond : là, la baraïta parle de viande de bélier avec four non scellé à l'argile ; mais dans les autres cas, c'est permis.
וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר כׇּל מִידֵּי דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא לָא מְגַלּוּ לֵיהּ, הַאי בִּשְׂרָא דְּגַדְיָא וּשְׁרִיק — שַׁפִּיר דָּמֵי. דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק — אֲסִיר. דְּגַדְיָא וְלָא שְׁרִיק, דְּבַרְחָא וּשְׁרִיק — רַב אָשֵׁי שָׁרֵי וְרַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָסַר. וּלְרַב אָשֵׁי דְּשָׁרֵי, וְהָתַנְיָא אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם! הָתָם דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק.
D'autres disent : pour la viande de chevreau, qu'elle soit dans un four scellé ou non scellé, tous s'accordent qu'il peut bien le faire. Pour la viande de bélier, lorsque l'ouverture du four est scellée, il peut bien le faire aussi. Là où ils ont divergé, c'est pour la viande de bélier avec ouverture non scellée : Rav Achi permettait de la placer au four la veille de Chabbat à la tombée de la nuit, et Rav Yirmeya de Difti l'interdisait. La Guemara demande : et selon Rav Achi, qui permettait — n'a-t-on pas enseigné dans une baraïta qu'on ne peut rôtir viande, oignon et œuf la veille de Chabbat que s'il reste assez de temps pour qu'ils rôtissent tant qu'il fait jour ? La Guemara répond : là, la baraïta parle de viande rôtie directement sur les braises [où la crainte qu'il attise est plus grande]. Ravina dit : quant à cette courge crue, on peut bien la placer dans une marmite sur le feu la veille de Chabbat à la tombée de la nuit, car, le vent lui étant nuisible, elle est comme la viande de chevreau.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּגַדְיָא בֵּין שְׁרִיק בֵּין לָא שְׁרִיק — שַׁפִּיר דָּמֵי. דְּבַרְחָא נָמֵי וּשְׁרִיק — שַׁפִּיר דָּמֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק — דְּרַב אָשֵׁי שָׁרֵי וְרַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי אָסַר. וּלְרַב אָשֵׁי דְּשָׁרֵי, וְהָתַנְיָא אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם! הָתָם בְּבִשְׂרָא אַגּוּמְרֵי. אָמַר רָבִינָא: הַאי קָרָא חַיָּיא — שַׁפִּיר דָּמֵי, כֵּיוָן דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא כְּבִשְׂרָא דְגַדְיָא דָּמֵי.
Le texte complet de la baraïta est : Beth Chammaï disent : on ne peut vendre un objet à un non-Juif la veille de Chabbat, ni lui charger un fardeau sur son âne, ni lui hisser un fardeau, que si la destination du non-Juif est assez proche pour qu'il reste assez de temps pour qu'il atteigne un lieu proche de là avant Chabbat. Les Sages ont enseigné une baraïta développant ce litige entre Beth Chammaï et Beth Hillel sur la vente à un non-Juif la veille de Chabbat : Beth Chammaï disent : on ne peut vendre son objet à un non-Juif, ni le lui prêter, ni lui prêter de l'argent, ni lui faire un don la veille de Chabbat, à moins qu'il ne reste assez de temps pour qu'il [le non-Juif] atteigne sa maison tant qu'il fait jour. Et Beth Hillel disent : c'est permis s'il reste assez de temps pour qu'il atteigne une maison attenante au mur du lieu où il va. Rabbi Akiva dit : il est permis de remettre un objet à un non-Juif la veille de Chabbat s'il reste assez de temps pour qu'il franchisse le seuil de la maison du Juif [ce que le non-Juif fait ensuite est indifférent]. Rabbi Yossé, fils de Rabbi Yéhouda, dit : telle est la parole de Rabbi Akiva, telle est la parole de Beth Hillel [Rabbi Akiva n'est venu qu'expliquer Beth Hillel].
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹכְרִין. תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם חֶפְצוֹ לְגוֹי, וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ, וְלֹא יַלְוֶנּוּ, וְלֹא יִתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: הֵן הֵן דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל — לֹא בָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
Les Sages ont enseigné un principe semblable à propos d'un autre litige tannaïtique. Beth Chammaï disent : on ne peut vendre son 'hamets à un non-Juif la veille de Pessa'h, à moins de savoir qu'il sera consommé avant Pessa'h. Et Beth Hillel disent : tant qu'il est permis au Juif de manger du 'hamets, il lui est aussi permis de le vendre à un non-Juif [le Juif cessant d'être responsable du 'hamets vendu dès l'instant de la vente]. Et Rabbi Yéhouda dit : [le folio se poursuit sur Shabbat 19a].
תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם חֲמֵצוֹ לְגוֹי אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיִּכְלֶה קוֹדֶם הַפֶּסַח, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כׇּל זְמַן שֶׁמּוּתָּר לְאוֹכְלוֹ — מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
Rachi
מוגמר וגפרית מ"ט שרו - הא מנחי בכלים:,כגון דמנחי מוגמר וגפרית בארעא - ולא בכלי:,גיגית - שהשכר בתוכו ואי אפשר לשופכו לארץ והשעורין נשורין כל השבת יותר מח' ימים והשבת בכלל וכן נר הדולק בשבת וכן קדרה שעל גבי כירה שאי אפשר שלא תצטמק בשבת וכן שפוד המונח בתנור כדתנן (דף יט:) משלשלין את הפסח ולא פליגי ב"ש:,בדמפקר להו - לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן:
עססיות ותורמסין - מיני קטניות וצריכין בישול יותר:,בכדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממלאכת שבת:,יחתה בגחלים - למהר בישולן:
סליק בהו קוטרא - של עצים ומשחיר הבגדים ועשן העצים קשה להם וכן בגפרית:,לא מגלי - משטח פי תנור וליכא למגזר שמא יחתה בגחלים:,לגזור - שמא יחתה בגחלים:,עקורה - מעל האור:,מגיס - מהפך בה ובמבושל הוי בישול:,וטוחה - מכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב דכולי האי לא טרח ומידכר:
והשתא דאמר מר - דהנחת קדרה לא אסירא אלא משום חתייה:,האי קדר' חייתא שפיר דמי - להשהותה לכתחלה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא אנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי שהרי יש לה שהות גדול ולא דמי לעססיות ותורמסין שאין כל הלילה והיום די להן:,ובשיל שפיר דמי - מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה דלא בעי חיתוי:,שדא ביה גרמא חייא - דלאו דעתיה למיכליה לאורתא:
גדיא - קשי ליה זיקא:,שריק - פי התנור בטיט סביב כיסוי אינו מוכן לחתות:,ברחא - איל גדול לא קשיא ליה זיקא ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסויו לחתות:,דגדיא ולא שריק - איכא חדא לאיסורא וחדא להיתרא:
בבשרא אגומרי - שאינו בתנור דאפילו כיסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות:
לא ישאלנו - שאלה דבר החוזר בעין הלואה בדבר הניתן להוצאה:,אלא כדי שיגיע - הנכרי לביתו מבעוד יום ואע"ג דבדידיה קטרח מחמירין ב"ש דמיחלף בשלוחו:,בית הסמוך לחומה - של עיר אחרת שהנכרי דר שם שהרי יכול להניחו שם:,מפתח ביתו - של ישראל:,הן הן דברי כו' - לא בא ר"ע לחלוק על ב"ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה כן אלא כו':
Tossafot
דמפקרא להו אפקורי - אע"ג דאמר בנדרים (דף מה.) דבעינן הפקר בפני ג' הכא לא בעינן דמסתמא מפקיר להו ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקיר דהכא שאני משום דלא אפשר בענין אחר ועוד שאין הדבר מפורסם:
לא ימלא נחתום כו' - כדמסיק גזירה שמא יחתה אף ע"פ שיש שהות הרבה להתחמם חיישינן שמא יצטנן לפי שרגילים לחמם על אש רפה ויהא צריך לחתות:,גזירה שמא יחתה - ואם תאמר מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר בצל וביצה וחררה ויש לומר דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה שאין דבר מפסיק בינו לגחלים:
ביורה עקור' וטוחה - ואין לחוש שמא יגלה ויגיס שאין דרך להגיס כמו לחתות ועוד דשמא מיהדק טפי:,דילמא מגיס בה - והוי צובע:
בשיל ולא בשיל אסור - צ"ל דלא הוי כמאכל בן דרוסאי דאי הוה כמאכל בן דרוסאי שרי להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה:
האי בישרא דגדיא ושריק - מפרש בה"ג דמכאן ואילך איירי בצלי וכן משמע מדמייתי עלה אין צולין בשר בצל וביצה ולקמן בפרקין נמי מייתי לה אמשלשלים את הפסח ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפי' בחייא כיון דמיירי בצלי ראוי לאוכלה בלילה ואתי לחתויי:
התם בבשרא אגומרי - וא"ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני' דאין נותנין הפת בתוך התנור (דף יט.) ועוד משלשלין את הפסח אמרי' מאי טעמא משום דבני חבורה זריזין הן כדמפרש לקמן (שבת דף כ:) והא בלאו הכי נמי שרי ויש לומר דמיירי שהתנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי ונראה דאין הלכה כרב אשי בהאי לישנא דשרי ברחא ולא שריק דסוגיא דלעיל דקאמר כיון דקשי ליה זיקא לא מגלה לה לא אתיה כוותיה וכן סוגיא דלקמן גבי בני חבורה דזריזין הם דמשני האי מנתח פי' וקשי ליה זיקא והאי לא מנתח ולרב אשי אפי' היכא דלא קשי ליה זיקא שרי:
ולא ישאילנו כו' אלא כדי שיגיע לביתו - לא מיירי בכלים דאסור לב"ש משום שביתת כלים דאפילו ברביעי או בחמישי נמי אלא כגון חלוק ושאר דברים וטעמא משום הוצאה ונראה כשלוחו כדפ"ה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.