Guémara
[Le décret fut] plutôt édicté par étapes. D'abord, Yossé ben Yoézer et Yossé ben Yo'hanan vinrent et décrétèrent que la téroumah entrée en contact avec une motte de terre de la terre des nations devait être brûlée, et ils ne décrétèrent rien quant à la téroumah qui pénètre dans l'espace aérien de la terre des nations. Puis les Sages des quatre-vingts dernières années avant la destruction du Temple vinrent et décrétèrent que la téroumah qui pénètre dans l'espace aérien de la terre des nations voit son statut tenu en suspens, et qu'elle n'est pas brûlée.
אֶלָּא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אַאֲוִירָא לִתְלוֹת.
La Guemara demande : est-ce à dire qu'il y eut un décret édicté d'emblée pour soumettre la téroumah à la combustion ? Ilfa n'a-t-il pas dit : pour les mains, dès l'origine leur décret fut que la téroumah entrée à leur contact soit brûlée ? La Guemara en infère que, pour les mains seules, le décret initial rendit la téroumah impure jusqu'à la combustion ; mais pour les autres matières, ils n'édictèrent pas d'emblée un décret aussi sévère.
לְמֵימְרָא דַּחֲדָא גְּזֵירְתָא הֲוָה לִשְׂרֵיפָה? וְהָאָמַר אִילְפָא: יָדַיִם תְּחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה! יָדַיִם הוּא דִּתְחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה, הָא מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא.
Les étapes du décret furent donc plutôt celles-ci : Yossé ben Yoézer et Yossé ben Yo'hanan vinrent et décrétèrent que tout ce qui entre en contact avec une motte de terre [de la terre des nations] est tenu en suspens, et ne décrétèrent rien quant à la téroumah qui pénètre dans son espace aérien. Puis les Sages des quatre-vingts dernières années vinrent et durcirent d'un cran : ils décrétèrent que la téroumah entrée en contact avec une motte de terre de la terre des nations est brûlée, et que, pour celle qui pénètre dans l'espace aérien, le statut est tenu en suspens.
אֶלָּא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִתְלוֹת וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף וְאַאֲוִירָא לִתְלוֹת.
La Guemara demande encore : et la chose est-elle même claire ? Les Sages n'édictèrent-ils pas ce décret à Oucha [bien des années après la destruction du Temple] ? Comme nous l'avons appris dans une MISHNA : pour six cas d'impureté incertaine, on brûle la téroumah qui y a touché — pour le cas incertain du beit hapras [téroumah entrée dans un champ où une tombe a été labourée, l'emplacement des ossements étant inconnu] ; pour le cas incertain de la terre venant de la terre des nations [dont l'impureté même est incertaine] ; pour le cas incertain des vêtements d'un am haarets [qui n'est pas scrupuleux sur la pureté : on craint qu'une femme nidda ait touché ses vêtements] ; pour le cas incertain d'ustensiles qui ne sont pas à lui et que l'on trouve [dont on ignore s'ils sont impurs] ; pour le cas incertain d'un crachat [peut-être celui d'un zav, impur de par la Torah] ; et pour le cas incertain de l'urine d'une personne [même voisine d'urine d'animal : peut-être celle d'un zav]. Dans tous ces cas, pour leur contact certain — quand il est clair qu'ils ont touché la téroumah, bien que leur impureté essentielle soit incertaine — on brûle la téroumah.
וְאַכַּתִּי, בְּאוּשָׁא גְּזוּר! דִּתְנַן: עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה: עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרָס, וְעַל סְפֵק עָפָר הַבָּא מֵאֶרֶץ הָעַמִּים, וְעַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, וְעַל סְפֵק כֵּלִים הַנִּמְצָאִין, וְעַל סְפֵק הָרוּקִּין, וְעַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁכְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה — עַל וַדַּאי מַגָּעָן וְעַל סְפֵק טוּמְאָתָן שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה.
Rabbi Yossé dit : même en cas de contact incertain — si c'était en domaine privé, on brûle la téroumah qui y a touché [car, pour l'impureté de la Torah, un doute survenu en domaine privé est jugé impur]. Pour Rabbi Yossé, ces décrets, bien qu'au fond des cas de doute, sont assez sévères pour que les Sages leur appliquent la rigueur de la Torah. Et les Sages disent : puisque ces cas ne sont impurs que par décret rabbinique, en cas de contact incertain en domaine privé on ne brûle pas la téroumah mais on la tient en suspens ; et en domaine public, ils sont purs.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל סְפֵק מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — שׂוֹרְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד תּוֹלִין, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — טְהוֹרִין.
Et Oulla a dit, à propos de ces six cas incertains : c'est à Oucha qu'on institua [la manière d'agir en pratique]. S'il en est ainsi, une motte de terre de la terre des nations ne transmet l'impureté qu'à partir des ordonnances d'Oucha, et non depuis quatre-vingts ans avant la destruction. [On résout :] Yossé ben Yoézer et Yossé ben Yo'hanan vinrent et décrétèrent que, si la téroumah touche une motte de terre de la terre des nations, son statut est tenu en suspens et on ne la brûle pas, et sur la téroumah entrée dans l'espace aérien ils ne décrétèrent rien. Puis les Sages des quatre-vingts dernières années du Temple vinrent et décrétèrent sur l'une [la terre] et sur l'autre [l'air] que, dans les deux cas, la téroumah est tenue en suspens. Enfin les Sages d'Oucha vinrent et décrétèrent que la téroumah ayant touché une motte de terre de la terre des nations est brûlée ; quant à celle qui entre dans l'espace aérien, elle reste, comme elle était, tenue en suspens. Ils n'imposèrent pas de rigueur plus grande en cela.
וְאָמַר עוּלָּא: אֵלּוּ שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ! אֶלָּא אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִתְלוֹת וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אִידֵּי וְאִידֵּי לִתְלוֹת, וַאֲתוֹ בְּאוּשָׁא גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף, וְאַאֲוִירָא — כִּדְקָאֵי קָאֵי.
L'une des matières mentionnées plus haut était le décret d'impureté sur les ustensiles de verre. Pour les ustensiles de verre, quelle est la raison du décret des Sages ? Rabbi Yo'hanan a dit au nom de Réch Lakich : puisque la fabrication des ustensiles de verre part du sable, les Sages les assimilèrent aux ustensiles de terre cuite. La Guemara objecte : mais s'il en est ainsi [s'ils les ont vraiment assimilés à la terre cuite], il ne devrait pas y avoir de purification au mikvé pour le verre, de même qu'il n'y en a pas pour la terre cuite. Pourquoi donc avons-nous appris dans une Michna [sur l'immersion des ustensiles] : et ces matières font interposition [si elles adhèrent à l'ustensile lors de l'immersion, il n'est pas purifié] — la poix et la myrrhe collées sur des ustensiles de verre font obstacle à leur immersion ? Il appert que le verre se purifie au mikvé.
כְּלֵי זְכוּכִית — מַאי טַעְמָא גְּזוּר בְּהוּ רַבָּנַן טוּמְאָה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּיתָן מִן הַחוֹל שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן כִּכְלֵי חֶרֶס. אֶלָּא, מֵעַתָּה לֹא תְּהֵא לָהֶן טׇהֳרָה בְּמִקְוֶה. אַלְּמָה תְּנַן: וְאֵלּוּ חוֹצְצִין בְּכֵלִים — הַזֶּפֶת וְהַמּוֹר בִּכְלֵי זְכוּכִית!
La Guemara répond : le verre ne peut d'ordinaire pas être purifié au mikvé ; mais ici, de quoi s'agit-il ? D'un cas particulier où les ustensiles de verre étaient percés et où l'on y coula du plomb fondu pour boucher le trou. Cette halakha suit l'avis de Rabbi Méir, qui dit : tout suit ce qui le rend utilisable [un objet inutilisable seul, renforcé d'une autre matière qui le rend utilisable, prend le statut de cette matière]. Puisque la matière qui a bouché les trous est le plomb — purifiable par immersion comme les autres métaux —, ces ustensiles de verre peuvent eux aussi être purifiés au mikvé. Comme on l'a enseigné dans une baraïta : des ustensiles de verre percés où l'on a coulé du plomb — Rabban Chimon ben Gamliel dit que Rabbi Méir les déclare impurs et les Sages purs.
הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? — כְּגוֹן שֶׁנִּיקְּבוּ וְהִטִּיף לְתוֹכָן אֲבָר. וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּעֲמִיד. דְּתַנְיָא: כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁנִּקְּבוּ וְהִטִּיף לְתוֹכָן אֲבָר, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
La Guemara demande encore : mais s'il en est ainsi [si les ustensiles de verre sont assimilés à ceux de terre cuite], [le folio se poursuit sur Shabbat 16a].
אֶלָּא מֵעַתָּה
Rachi
אתו אינהו - יוסי ויוסי:,גזור אגושא לשרוף - תרומה הנוגעת בגוש העפר:,ואאוירא לתלות - תרומה הנכנסת באוירא ואין דבר מפסיק בינתים כגון שידה פרוצה מתחתיה:
ואכתי - אגושא לשרוף באושא גזור:,על ספק בית הפרס - כלומר על ספקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסת לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר היינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו:,ועל ספיקו של עפר ארץ העמים - דכל עפר ארץ העמים מספקא לן בקבר של מת:,ועל ספיקו של בגדי עם הארץ - דכולהו מספקא לן שמא ישבה עליהם אשתו נדה כדתנן (חגיגה דף יח:) בגדי ע"ה מדרס לפרושים:,ועל ספק כלים הנמצאים - דלא ידעינן אם טמאים הן:,ספק רוקין - כל רוקין מספקא לן דדילמא דזב נינהו:,ועל ספק מי רגלי אדם - הך ספק לא דמי להנך דלעיל אלא אפי' מספקא לן אם מי רגלי אדם הן אם מי רגלי בהמה הן דאיכא תרי ספיקי לקולא דאם תמצי לומר דאדם שמא טהור:,שכנגד מי רגלי בהמה - רבותא אשמעינן דלא תימא מדהני דבהמה הני נמי דבהמה:,ודאי מגען וספק טומאתן - יודע ודאי שנגע בהן תרומה אבל אינו יודע אם הם טמאים אם לאו כדמפרש בכולהו:
שורפים - והיינו אגושא:
באושא התקינו - כמה שנים אחר חורבן כדאמרינן בר"ה (פ"ד דף לא.) גבי י' מסעות נסעה שכינה:
ואלו חוצצין - לגבי טבילה: הזפת והמור גרסינן:,בכלי זכוכית - שהן חלקין ואין אדם מקפיד על טיט ודבר אחר הנדבק בהן לפי שנופל מאיליו והני הוא דמדבקי טובא וקפיד עלייהו ואין חוצץ אלא דבר המקפיד עליו:
כגון שנקבו - וטהרו מתורת כלי חרס דכלי חרס שבירתו מטהרתו:,והטיף לתוכו אבר - דחשיב ליה ככלי מתכות דכל קבלת טומאתו משום אבר המעמידו הלכך אית ליה טהרה במקוה:,מטמא - ולא אמרינן בטיל ליה מתורת כלי כשאר כלי חרס הנשבר דקסבר הלך אחר המעמיד ותורת כלי מתכות עליו:
אלא מעתה - הואיל ושוינהו ככלי חרס:
Tossafot
אתו אינהו גזור אגושא לשרוף כו' - וקשה דמכלי זכוכית לא תירץ כלום אפי' לפי המסקנא דהא ליכא למימר דמעיקרא גזור אזכוכית לתלות ולבסוף גזור לשרוף כדמסקינן אגושא דאכלי זכוכית לא שורפים כדאמרינן לקמן דעבוד רבנן היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים וי"ל דדוקא בטומאת גבן אמר לקמן דאין שורפין תרומה וקדשים דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות אבל שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפים תרומה וקדשים דהא דמו לגמרי לכלי חרס וכן בלאו הכי צריך לפרש כן לקמן ולספרים דגרסי הכא אלא מעיקרא גזור ולא קבלו מינייהו ואתו רבנן דשמונים שנה וגזרו וקבלו מינייהו למימרא דחדא גזרה הואי לשרוף והאמר אילפא כו' אתי שפיר דכלי זכוכית נמי בשינויא קמא תירץ:
ואאוירא לתלות - תימה דתנן במסכת אהלות (כ"ב מ"ג) אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל עצם כשעורה וארץ העמים וי"ל דהתם מיירי כגון שהביא עפר מארץ העמים לארץ ישראל אי נמי כר' שמעון דאמר קברי עכו"ם אין מטמאין באהל דלא החמירו בארץ העמים יותר מקבריהם ועוד תירץ דההיא משנה נשנית קודם גזירה שגזרו על אוירה אלא על גושא בלבד וכן משמע מדקאמר על גושא לתלות ועל אוירה ולא כלום ואמאי קאמר ועל אוירה ולא כלום לימא דמעיקרא גזרו על תרוייהו לתלות ולבסוף גזרו על גושא לשרוף ועל אוירה כדקאי קאי אלא משום דמוכח ממתניתין דאהלות דמתחלה כשגזרו על גושא לא גזרו על אוירה והא דבעי בנזיר בפרק כהן גדול (נזיר דף נד: ושם) ארץ העמים משום אוירה גזרו עליה או משום גושא גזרו עליה הא פשיטא דאאוירה נמי גזרו כדקאמר הכא אלא התם ה"פ משום אוירה גזרו עליה שלא יכנס באויר ארץ העמים בשום ענין אפי' ע"י שידה תיבה ומגדל או משום גושא שהוא מאהיל על הגוש אבל כשאינו מאהיל על הגוש כגון ע"י שידה תיבה ומגדל טהור:
על ששה ספקות שורפין - אומר ר"י דאפי' איכא ספקות יותר ששורפין את התרומה עליהן כגון סככות ופרעות וכיוצא באלו הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא:,על ספק בית הפרס - נראה לר"י דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספיקא דאורייתא כדמוכח במ"ק (ד' ה:) וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברשות היחיד תולין והתנן בפ' ו' דטהרות דכל ספקות ברשות היחיד טמא:,ועל בגדי עם הארץ - דגזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם ואפילו רוק שלו טמא דאמר בפ' בתרא דחגיגה (ד' כג.) גזירה משום צינורא דעם הארץ ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא שעשאוהו כזב לבד מהיסט ומדרס שלא גזרו עליו כדתנן במסכת טהרות (פ"ז משנה ו) דקתני התם בגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלים ומשקין אבל כלי חרס המוקף צמיד פתיל ומשכבות ומושבות טהור ואם יש עמהן נכרי או אשה הכל טמא ובהניזקין (גמין דף סא. ושש) משמע נמי הכי דפריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה משמע דהוא אינו מטמא בהיסט ועל ספק רוקין נמי דקאמר דחיישינן שמא של עם הארץ הן שרוקו טמא היינו כדפרישית ולא כפ"ה דפירש דבגד ע"ה טמא דחיישינן שמא ישבה עליו אשתו נדה:,ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה - פ"ה דספק ספיקא הוא וקשה דבפרק בנות כותים (נדה דן לג: ושם) תנן דאין שורפין עליהן תרומה מפני שטומאתן בספק ורמינהו על ו' ספקות שורפין כו' ומשני דמתני' דהתם מיירי דאיכא ספק ספיקא ומש"ה אין שורפין ולפירוש הקונטרס הא על ספק מי רגלי אדם שורפין אע"ג דהוי ספק ספיקא ונראה לר"י דנקט מי רגלי בהמה משום דכשהן זה אצל זה הן ניכרות טפי שהן של אדם וליכא אלא ספק אחד:
אלמה תנן אלו חוצצין בכלים - וליכא למימר דההיא טבילה בכלים חדשים מיירי כשקונים מן הנכרים כדאמר בסוף מסכת ע"ז (דף עה:) דצריכי טבילה דהא קתני סיפא בפ"ט דמסכת מקוואות (משנה ה) על השלחן ועל הטבלא ועל הדרגש (ועל הדולבקי) חוצצין:
ורבי מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד - ובפרק במה אשה (לקמן שבת דף נט:) דקתני שהיה רבי נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה בעול הלך אחר סמלוניו בסולם הלך אחר שליבותיו כו' וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד לא מייתי הכא דהכא קרי מעמיד זה מה שנותנין לתוכם והתם קרי מעמיד דבר המעמיד כלי עצמו כגון עמודי סולם שמחברים את השליבות:,וחכמים מטהרין - ואם תאמר והיכי מוכח מהכא דרבי מאיר סבר הכל הולך כו' דילמא הא דמטמא ר' מאיר משום דחשיב סתימה מעלייתא ומטמא מדין כלי זכוכית ולא מדין כלי מתכות וחכמים לא חשבו ליה סתימה מעלייתא ולכך מטהרים לגמרי ויש לומר דמסתבר ליה דלכולי עלמא הוי סתימה מעלייתא ופליגי דר' מאיר מטמא טומאה דאורייתא מדין כלי מתכות דסבר הכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרין מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא טמא לפי שגזרו על כלי זכוכית דסתימה מעלייתא היא אבל אין לפרש דרבנן מטהרין לגמרי משום דחשיבי להו ככלי חרס דאמרי' בתוספתא כלי חרס שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם דא"כ מנלן דרבי מאיר אזיל בתר מעמיד דילמא לאו מדין כלי מתכות מטמא ליה אלא משום דאזיל לטעמיה דאית ליה בתוספתא דכלים דכלי חרס שטיהר שוב יש לו טומאה דתניא התם שולי המחצין ושולי הפחתים וקרקרות הכלים ודופנותיהן כו' שיפן ועשאן כלים ממלאין בהן כו' ומקבלים טומאה מכאן ולהבא דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל כלי חרס שטיהר שעה אחת שוב כו' ורבינו שמואל גריס ור"מ היא דחשיב סתימה מעלייתא ולא גריס דאמר הכל הולך אחר המעמיד ומפרש דפליגי ר"מ ורבנן בהכי דר"מ חשיב ליה סתימה מעלייתא ורבנן לא חשיבי להו סתימה מעלייתא הלכך מטהרים לגמרי ודכ"ע אי הוה סתימה מעלייתא הוה אזלינן בתר מעמיד הלכך לר"מ יש לו טהרה במקוה:
אלא מעתה לא ליטמאו מגבן - וה"ה דה"מ למימר וליטמאו מאוירן וכי משני דהא דמיטמאו מגבן מפני שנראה תוכן כברן לא מצי למיפרך אכתי ליטמאו מאוירן דאיכא למימר אה"נ והא דלא תני בהדי נתר וכלי חרס משום דכלי זכוכית מיטמי מגבן:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.