Traité Shabbat

154a

Étude de Shabbat 154a

Étude de la Guémara 154a

Guémara

Rav Zevid enseignait ceci [cette tradition de Rami bar 'Hama] ainsi. Rami bar 'Hama a dit : celui qui conduit (ham'hamer) son animal chargé le Chabbat [en l'aiguillonnant pour qu'il avance avec son fardeau, ce qui revient à accomplir par lui le transport d'un domaine à l'autre] — s'il l'a fait par inadvertance (bechogueg), il n'est pas tenu d'apporter un sacrifice expiatoire ('hatat) ; et s'il l'a fait délibérément (bemezid), il est passible de [la mort par] lapidation (sekila).

רַב זְבִיד מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הַמְחַמֵּר אַחַר בְּהֵמָה בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — חַיָּיב סְקִילָה.

Rava souleva une objection à partir de ce qui a été enseigné dans une baraita : celui qui profane le Chabbat par une chose dont l'accomplissement par inadvertance rend passible d'un sacrifice expiatoire ('hatat) — son accomplissement délibéré rend passible de lapidation (sekila). La Guemara déduit : par voie de conséquence, une chose dont l'accomplissement par inadvertance ne rend pas passible de sacrifice expiatoire — son accomplissement délibéré ne rend pas passible de lapidation. [Or, conduire l'animal n'entraîne pas de 'hatat par inadvertance ; il ne devrait donc pas entraîner la lapidation.] Cela contredit l'énoncé de Rami bar 'Hama.

מֵתִיב רָבָא: הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּדָבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת — חַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה. הָא אֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת — אֵין חַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה!

[La Guemara répond :] Est-il enseigné dans la baraita « par voie de conséquence, une chose dont l'accomplissement par inadvertance ne rend pas passible [de 'hatat n'entraîne pas la lapidation], etc. » ? [Non, cette déduction inverse n'y figure pas.] Voici plutôt ce que [la baraita] veut dire : une chose dont l'accomplissement par inadvertance rend passible de sacrifice expiatoire — son accomplissement délibéré rend toujours passible de lapidation ; mais il existe aussi une chose dont l'accomplissement par inadvertance ne rend pas passible de sacrifice expiatoire et dont, néanmoins, l'accomplissement délibéré rend passible de lapidation. Et quel est ce cas ? C'est celui qui conduit l'animal chargé (me'hamer). [La baraita ne contredit donc pas Rami bar 'Hama.]

מִי קָתָנֵי ״הָא אֵין חַיָּיבִין כּוּ׳״? הָכִי קָאָמַר: דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת — חַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה. וְיֵשׁ דָּבָר שֶׁאֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת — וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה, וּמַאי נִיהוּ? — מְחַמֵּר.

Rava, le frère de Rav Mari bar Ra'hel [cite une autre opinion concernant la halakha de celui qui conduit un animal chargé le Chabbat], et certains rapportent qu'il était le père de Rav Mari bar Ra'hel [et qu'il énonça cette halakha]. [La Guemara remarque incidemment :] selon cette dernière version, qui fait de Rava le père de Rav Mari bar Ra'hel, il y a une difficulté avec ce passage [du traité Yevamot] où Rav dut valider le statut de Rav Mari bar Ra'hel pour seulement ensuite le nommer fonctionnaire (poursi) de Babylonie. [Cet épisode enseigne que le père de Rav Mari bar Ra'hel n'était pas juif, et qu'avant de pouvoir le nommer il fallut valider son statut par le fait que sa mère était juive. Or, si le père de Rav Mari bar Ra'hel était un Sage nommé Rava, pourquoi aurait-il fallu valider son statut par la lignée de sa mère ?] La Guemara répond : peut-être y avait-il deux [personnes nommées] Mari bar Ra'hel — [l'une fils d'un converti et d'une mère juive, l'autre fils d'un Sage nommé Rava].

רָבָא אֲחוּהּ דְּרַב מָרִי בַּר רָחֵל, וְאָמְרִי לַהּ אֲבוּהּ דְּרַב מָרִי בַּר רָחֵל. לְלִישָּׁנָא בָּתְרָא, קַשְׁיָא הָא דְּרַב אַכְשְׁרֵיהּ לְרַב מָרִי בַּר רָחֵל וּמַנְּיֵיהּ בְּפוּרְסֵי דְּבָבֶל. דִילְמָא תְּרֵי מָרִי בַּר רָחֵל הֲווֹ.

Quoi qu'il en soit, ce Sage [Rava] enseignait cette halakha au nom de Rabbi Yo'hanan dans le sens de l'exemption [de celui qui conduit un animal chargé], car Rabbi Yo'hanan a dit : celui qui conduit son animal chargé (ham'hamer) le Chabbat est exempt de tout [châtiment].

הֲוָה מַתְנִי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לִפְטוּר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְחַמֵּר אַחֵר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת פָּטוּר מִכְּלוּם.

[La Guemara explique l'énoncé de Rabbi Yo'hanan.] Pour avoir conduit l'animal par inadvertance, il n'est pas tenu d'apporter un sacrifice expiatoire ('hatat), car toute la Torah entière a été rapprochée (houk'cha) de [l'interdiction de] l'idolâtrie (avoda zara) — d'où l'on dérive le principe selon lequel on n'est responsable que des actions que l'on a accomplies soi-même [par son propre corps, et non au moyen de l'animal]. Et pour avoir conduit l'animal délibérément, il n'est pas non plus passible de lapidation, comme nous l'avons appris dans la michna : celui qui profane le Chabbat par une chose dont l'accomplissement par inadvertance rend passible d'un sacrifice expiatoire et l'accomplissement délibéré de lapidation. Par voie de conséquence, une chose dont l'accomplissement par inadvertance ne rend pas passible de 'hatat — son accomplissement délibéré ne rend pas passible de lapidation.

בְּשׁוֹגֵג לָא מִחַיַּיב חַטָּאת — דְּהוּקְּשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה. בְּמֵזִיד נָמֵי לָא מִיחַיַּיב — דִּתְנַן הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּדָבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וְעַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה. הָא אֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת — אֵין חַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה.

Et il n'est pas non plus passible de flagellation [pour la transgression d'un] interdit (lav) [de la Torah dont le châtiment serait les coups]. [Bien que la Torah mette explicitement en garde contre l'accomplissement d'un travail le Chabbat,] il s'agit d'un interdit qui fut donné, fondamentalement, non pas comme un interdit ordinaire passible de flagellation, mais comme une mise en garde [annonçant] la peine capitale infligée par le tribunal (azharat mitat beit din) ; or, pour tout interdit qui fut donné comme mise en garde [annonçant] la peine capitale du tribunal, [si la peine de mort n'est pas appliquée pour quelque raison,] on n'est pas flagellé pour sa transgression.

בְּלָאו נָמֵי לָא מִיחַיַּיב — דַּהֲוָה לֵיהּ לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִין, וְכׇל לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִין אֵין לוֹקִין עָלָיו.

Rachi

רב זביד מתני - להא דרמי בר חמא הכי:,אינו חייב חטאת - דילפינן מע"ז דעד דעביד מעשה בגופיה:,אבל במזיד חייב סקילה - מהיקישא דאתה ובהמתך דלעיל:

מי קתני - הך דיוקא דדייקינן הא אין חייב כו' דילמא הכי קאמר המחלל בדבר שחייבין על שגגתו חטאת [חייבים על זדונו סקילה] הא דבר שאין חייבים על שגגתו חטאת יש מהן שחייבין על זדונו סקילה ויש שאין חייבין ומאי ניהו דחייבין [על זדונו] סקילה ואין חייבין על שגגתו חטאת מחמר: ואמרי לה אבוה דרב מרי בר רחל ל"ג דאבוה דרב מרי איסור גיורא שמיה ומאן דגרס ליה גרס בתריה הכי להך לישנא בתרא קשיא הך דרב אכשריה לרב מרי בר רחל ומניה בפורסי דבבל והך מילתא במסכת יבמות היא (דף. מה:) בפורסי בלע"ז מנשטר"ל הן שוטרים ואף על גב דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה:

לאזהרת מיתת בית דין - דשאר מלאכות דשבת נמי מהאי קרא נפקא להו אזהרה הלכך לאזהרת מיתת בית דין ניתן דלא ענש מיתה אלא אם כן הזהיר הלכך עיקר אזהרתו למקום שיש בו מיתה אתאי ולא למלקות:

Tossafot

ואמרי לה רבא אבוה דרב מרי בר רחל - לא גרסינן ליה דהא מוכח ביבמות דאבוה דרב מרי גר הוה דאמר בהחולץ (יבמות מה: ושם) רב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה אפורסיה דבבל וקאמר כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה וליכא למימר דרבא אבוה דרב מרי נמי גר הוה דאם כן הוה ליה למימר רבא גיורא כדאמר הש"ס בעלמא איסור גיורא ועוד דאביו של רב מרי בר רחל משמע בבבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמט. ושם) דהיינו איסור גיורא דאמרינן איסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אע"ג דהתם לא גרסינן רב מרי בר רחל בריה דומה הוא שאותו היה מיהו אי אמרינן שהוא היה רב מרי בר רחל צריכא למימר דאיסור גיורא בא על רחל בת מר שמואל קודם שנתגייר דהא קאמר התם דהורתו שלא בקדושה הוה ורחל בת מר שמואל היתה כדאמר בכמה דוכתין רב מרי בר רחל בתמר שמואל ואמרינן בכתובות (דף כג.) דבנתיה דמר שמואל אישתביין ושמא אז בא עליה ואף על גב דאתו לקמיה דר"ח ואמרו נשביתי וטהורה אני לאו כולהו אמרו הכי מיהו תימה אי רב מרי בריה דאיסור גיורא היינו ההוא דיבמות איך חי איסור כל כך מימות רב עד רבא והא רב יהודה תלמידו של רב ואמרינן בקדושין (דף עב:) יום שמת רב יהודה נולד רבא ואפילו רב מרי בנו כבר היה גדול בתורה הרבה בימי רב מדמנייה אפורסיה דבבל ורב מרי נמי איך יתכן שחי כ"כ ונראה כפירוש ר"ח דגרסינן ביבמות דרב אשי אכשריה לרב מרי בר רחל ואע"ג דביום שמת רבא נולד רב אשי יכול להיות שהיה רב מרי קטן בימי רבא ובימי רב אשי כבר היה גדול בתורה וזקן ומינהו אפורסייה דבבל וכן ודאי נראה דיש בספרים רבים שכתוב בהם בשמעתא לאמרי לה והקשה דרב אשי אכשריה לרב מרי בר רחל ומשני תרי רב מרי הוו ופירוש הוא שנכתב בספרים. מ"ר:

בלאו נמי לא מיחייב דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד - תימה לר"י מה בכך מ"מ ילקה על לאו דלא תעשה כל מלאכה דכיון שבא להזהיר על מחמר ובמחמר ליכא מיתה אע"פ שבא להזהיר נמי על שאר מלאכות דשייך בהו מיתה מכל מקום יש לו ללקות כדאשכחן בבבא קמא (דף עד: ושם) דפליגי ר' יוחנן ור"א התם בעדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו דחד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין ואמרינן נמי תסתיים דר' אלעזר דאמר אין נהרגין דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס"ד ר"א דאמר נהרגין אמאי לוקין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אלא ש"מ ר"א דאמר אין נהרגין תסתיים אלמא משום דאין נהרגין כשהוכחשו בתחילה לוקין ואע"ג דבעלמא ניתן לאו דלא תענה לאזהרת מיתת ב"ד היכא דהוזמו תחילה ועוד תימה לר"י דכל לאוין שבעולם שניתנו לאזהרת מיתת ב"ד יהיו לוקין עליהם כשלא התרו בהם למיתה אלא למלקות מההוא טעמא דלא ניתנו באותה שעה לאזהרת מיתת ב"ד ונראה לר"י דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דניתן למלקות כדאשכחן גבי עדות בן גרושה כדמפקינן בריש מסכת מכות (דף ב: ושם) מוהרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע וכיון דכתב בלא תענה מלקות בהדיא אע"ג דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אית לן לאוקמי בכל מילי דלא מצי אתי לידי מיתה ומהאי טעמא נמי אתי שפיר הא דאמר במכות בגמרא מעידין אנו את איש פלוני שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים לוקין ומשלמין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה דקאמר בשלמא לרבנן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' וקשה לר"י ל"ל למימר טעמא דרבנן משום כדי רשעתו תיפוק ליה דרבנן מוקמי לא תענה לאזהרה לעדים זוממין ולא למלקות כדמוכח התם על משנת מעידים אנו את איש פלוני שחייב מלקות ארבעים וקשה לר"י נמי היכי מצי למימר לרבנן דלאזהרה דעדים זוממים הוא דאתא ולא למלקות הא בהזמה דגלות ובן גרושה מודו רבנן דאיכא מלקות ולמאי דפרישית אתי שפיר דכי היכי דלא אתי לידי מיתה או לידי מלקות ע"י כאשר זמם לוקה משום לא תענה כיון דהתם לא צריך קרא דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם משום הכי לקי במעידים אנו בפלוני שהוא בן גרושה או שחייב גלות ואתי נמי שפיר הא דתלי טעמא דרבנן התם משום כדי רשעתו דאי לאו משום כדי רשעתו היו לוקין משום לא תענה אפי' לרבנן דאע"ג דסבירא להו דלא תענה אזהרה לכאשר זמם הוא דאתא דלא ענש כאשר זמם אלא אם כן הזהיר והוי כלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא נכתב למלקות אלא לאזהרת מיתה ה"מ דוקא כשחייב מלקות מכאשר זמם כגון מעידים אנו באיש פלוני שחייב מלקות אבל כשאין חייבים מכאשר זמם אלא ממון לא מבעי התם לא תענה לאזהרה דכאשר זמם הוו מודו רבנן דלוקין משום לא תענה כמו בבן גרושה וגלות אי לאו משום כדי רשעתו וא"ת למאי דפירש דאי לאו דגלי קרא בהדיא מלקות בלא תענה מוהצדיקו את הצדיק לא הוה מחייבינן ביה משום דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם כן הא דמפיק עולא דעדים זוממים לוקין מוהצדיקו את הצדיק בריש מכות ופריך עלה תיפוק ליה מלא תענה ומשני משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה אמאי לא משני משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ותירץ דההוא שנויא לא הוה אתי אלא לרבנן דלר' מאיר איכא תרי לאוי חד לאזהרה כאשר זמם היכא דזמם מיתה או מלקות וחד למילקי עליה ולהכי ניחא טפי למימר טעמא דלאו שאין בו. מעשה לאוקמא מילתא בין לרבנן בין לרבי מאיר דמתניתין דמכות אע"ג דטעמא דלאו שאין בו תעשה נמי לא אתי לר"י ולמאי דפי' איצטריך והצדיקו למלקות אפי' למאן דמחייב בלאו שאין בו מעשה ועוד היה רגיל לתרץ כיון דלא תענה סתם כתיב אכל מילי קאי ולהכי מיחייב מלקות כאילו נכתב אבן גרושה ואגלות וכאילו נכתב לא תענה שקר בממון ולבן גרושה וגלות שאז לא היה הנכתב לממון ניתן לאזהרה כאשר זמם ולכך היה ראוי ללקות עליו והכי נמי השתא אע"פ שזה לא היה ראוי ללקות על אותו הניתן לאזהרת מיתה אפי' כשאינו יכול לבא לידי מיתה עכשיו יש ללקות עליו כל זמן שלא יוכל לבא לידי מיתה הואיל ונכתב על מיתה וממון ביחד סתם וניתן להלקות עליו בהזמת מיתה. נמי ניתן ללקות כל זמן שלא יוכל לבא לידי מיתה ולפי טעם זה לא היה יכול לתרץ בריש מכות משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כי פריך ותיפוק ליה משום לא תענה דאע"פ שניתן לאזהרת מיתה יש ללקות עליו הואיל ונכתב סתם על מיתה ודברים אחרים כדפרישית ולפי לשון זה לא אתי דרשה דוהצדיקו אלא למאן דאית ליה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כדמשני בריש מכות אבל קשה דבכל הש"ס חשיב לאו דשבת ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואמאי הא קאי נמי אלאו דמחמר ואההיא דאיסי (לעיל שבת דף ו:) דליכא מיתה וי"ל כיון דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת משמע סתם מלאכה דשבת היינו שבמיתה ולהכי לא משמע לאו דמלאכה דאיסי אבל לאו דלא תענה משמע שאר דברים שאין בהן מיתה ומלקות וכן לאו דמחמר דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך משמע אשאר חיובי שבת טפי ממחמר מדכתיב אתה כדקאמר הכא א"נ מדכתיב לא תעשה ולא כתיב לא תעשו והוצאה נמי אע"ג דנפקא מאל יצא (עירובין יז:) בהדי תחומין דבמלקות אין לוקין עליו אפי' לא התרו בו למיתה דכל סתם הוצאה דשבת איתא בקרא דויכלא העם מהביא ותירוץ ראשון נראה לר"י עיקר. מ"ר:

Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.

Shabbat 154a

100%

שבת קנ״ד אמַסֶּכֶת שַׁבָּת