שבת קנ״א במסכת שבתשבת קנ״א ב
משנה שימתין. קושרין את הלחי, לא שיעלה, אלא שלא יוסיף. וכן קורה שנשברה — סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, לא שתעלה, אלא שלא תוסיף. גמרא גמ׳ והאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ, ביקש להדיח קרקע, אמר לו: אין מדיחין. לסוך קרקע, אמר לו: אין סכין. קרקע בקרקע — מחלפא, מת בקרקע — לא מיחלף. ״כל״ לאתויי מאי? לאתויי הא דתנו רבנן: מביאין כלי מיקר וכלי מתכות, ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח. ופוקקין את נקביו כדי שלא תיכנס בהן הרוח. ואף שלמה אמר בחכמתו: ״עד שלא ירתק חבל הכסף״ — זה חוט השדרה. ״ותרוץ גולת הזהב״ — זה אמה. ״ותשבר כד על המבוע״ — זה הכרס. ״ונרוץ הגלגל אל הבור״ — זה פרש. וכן הוא אומר: ״וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם״. אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב חגא: אלו בני אדם שמניחין דברי תורה, ועושין כל ימיהם כחגים. אמר רבי לוי אמר רב פפי אמר רבי יהושע: לאחר שלשה ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומרת לו: ״טול מה שנתת בי״. מתני׳ אין מעצמין את המת בשבת, ולא בחול עם יציאת נפש. והמעצים עם יציאת הנפש — הרי זה שופך דמים. גמ׳ תנו רבנן: המעצמו עם יציאת הנפש — הרי זה שופך דמים. משל לנר שכבה והולכת, אדם מניח אצבעו עליה — מיד כבתה. תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרוצה שיתעצמו עיניו של מת — נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו, והן מתעצמין מאליהן. תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי — מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת — אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו, כיון שמת אדם בטל מן המצות. והיינו דאמר רבי יוחנן: ״במתים חפשי״ — כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצות. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי — אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים. אבל עוג מלך הבשן מת — צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר: ״ומוראכם וחתכם יהיה״, כל זמן שאדם חי — אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת — בטלה אימתו. אמר רב פפא, נקיטינן: אריה אבי תרי — לא נפיל. הא קא חזינן דנפיל? ההוא כדרמי בר אבא. דאמר רמי בר אבא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר: ״אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו״. אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי — אחזתו לילית. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עשה עד שאתה מוצא, ומצוי לך, ועודך בידך. ואף שלמה אמר בחכמתו: ״וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד [אשר] (ש)לא יבאו ימי הרעה״ — אלו ימי הזקנה, ״והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ״ — אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר: כי ״לא יחדל אביון מקרב הארץ״. תניא, רבי אלעזר הקפר אומר: לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו, שאם הוא לא בא — בא בנו, ואם בנו לא בא — בן בנו בא, שנאמר: ״כי בגלל הדבר הזה״. תנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם. אמר רב יוסף, נקיטינן: האי צורבא מרבנן לא מיעני. והא קא חזינן דמיעני! אם איתא דמיעני, אהדורי אפתחא לא מהדר. אמר לה רבי חייא לדביתהו: כי אתי עניא — אקדימי ליה ריפתא, כי היכי דלקדמו לבניך. אמרה ליה: מילט קא לייטת להו?! אמר לה, קרא קא כתיב: ״כי בגלל הדבר הזה״, ותנא דבי רבי ישמעאל — גלגל הוא שחוזר בעולם. תניא, רבי גמליאל ברבי אומר: ״ונתן לך רחמים ורחמך והרבך״, כל המרחם על הבריות — מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות — אין מרחמין עליו מן השמים. ״עד אשר לא תחשך השמש והאור״ — זו פדחת והחוטם, ״והירח״ — זו נשמה, ״והכוכבים״ — אלו הלסתות, ״ושבו העבים אחר הגשם״ — זו מאור עיניו של אדם, שהולך אחר הבכי. אמר שמואל: האי דמעתא — עד ארבעין שנין הדרא, מכאן ואילך לא הדרא. ואמר רב נחמן: האי כוחלא עד ארבעין שנין — מרווח, מכאן ואילך — אפילו מלי כאכסנא דגרדאי — אוקומי מוקים, ארווחי לא מרווח. מאי קא משמע לן? דכמה דאלים מכוחלא — טפי מעלי. רבי חנינא שכיבא ליה ברתיה, לא הוה קא בכי עלה. אמרה ליה דביתהו: תרנגולתא אפיקת מביתך?! אמר לה: תרתי — תכלא ועיורא. סבר לה כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קצרתה: שש דמעות הן — שלש יפות, ושלש רעות. של עשן ושל בכי