La halakha est qu'on remet [en place] une fracture le Chabbat — telle était la décision dans la version de la michna [rapportée] par Chmouel. La Guemara raconte que Rabba bar bar 'Hana se trouva de passage à Poumbedita, et il n'entra pas au cours [public, le pirka] de Rav Yehouda. Rav Yehouda envoya Adda, son préposé [le dayyala], et lui dit : « Va le saisir [pour l'amener au cours]. » Il alla et l'amena de force au cours [Rabbeinou 'Hananel]. Rabba bar bar 'Hana arriva et trouva [Rav Yehouda] en train d'enseigner : « On ne remet pas une fracture le Chabbat. » [Rabba bar bar 'Hana] lui dit : « Voici ce qu'a dit Rav 'Hana de Bagdad [Baghdetaa] au nom de Chmouel : la halakha est qu'on remet une fracture le Chabbat. » [Rav Yehouda] lui dit : « Or 'Hana est des nôtres [un Sage babylonien], et Chmouel est des nôtres, et pourtant je n'avais pas [encore] entendu cette [halakha] — ne t'ai-je donc pas saisi à bon droit [pour t'amener au cours] ?! »
הֲלָכָה: מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אִיקְּלַע לְפוּמְבְּדִיתָא, לָא עָל לְפִירְקֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה. שַׁדְּרֵיהּ לַאֲדָא דַּיָּילָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל גַּרְבֵּיהּ. אֲזַל גַּרְבֵּיהּ. אֲתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דְּקָא דָרֵישׁ: אֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה — מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. אֲמַר לֵיהּ: הָא חָנָא דִּידַן, וְהָא שְׁמוּאֵל דִּידַן, וְלָא שְׁמִיעַ לִי — וְלָאו בְּדִינָא גְּרַבְתָּיךְ?!
[La michna enseigne :] « Celui dont la main s'est déboîtée, etc. [ne la baignera pas vigoureusement dans de l'eau froide]. » La Guemara raconte que Rav Avya était une fois assis devant Rav Yossef, et sa main se déboîta [shanya]. [Rav Avya] lui dit [en plaçant sa main d'une certaine façon] : « Et ainsi, quoi [qu'en est-il de la halakha ? M'est-il permis de placer ma main de cette manière, ou est-ce une transgression de l'interdit de se soigner le Chabbat] ? » [Rav Yossef] lui répondit : « C'est interdit. » « Et ainsi, quoi [si je la place de cette autre manière] ? » [Rav Yossef] lui répondit : « C'est interdit. » Sur ces entrefaites, sa main se remit [d'elle-même en place et guérit].
מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ כּוּ׳. רַב אַוְיָא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, שַׁנְיָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי מַאי? אָסוּר. וְהָכִי מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. אַדְּהָכִי אִיתְּפַח יְדֵיהּ.
[Rav Yossef] lui dit : « Qu'as-tu donc à interroger [là-dessus] ? N'avons-nous pas appris [dans notre michna] : “Celui dont la main ou le pied s'est déboîté ne les baignera pas vigoureusement dans de l'eau froide, mais il peut se laver à sa manière habituelle, et s'il guérit — il guérit” [donc le soin est interdit] ! » [Rav Avya] lui dit : « Mais n'avons-nous pas [aussi] appris : “On ne remet pas une fracture [le Chabbat]”, et [pourtant] Rav 'Hana de Bagdad [Baghdetaa] a dit au nom de Chmouel : la halakha est qu'on remet une fracture le Chabbat [— peut-être en va-t-il de même pour un membre déboîté] ! » [Rav Yossef] lui dit : « Les as-tu donc tous tissés en un seul tissage ?! Là où il a été dit [qu'il existe une autre version de la michna] — il a été dit ; là où il n'a pas été dit — il n'a pas été dit [aussi la règle de la michna concernant le membre déboîté doit-elle être observée]. »
אֲמַר לֵיהּ: מַאי תִּיבְּעֵי לָךְ, הָא תְּנַן: מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ — לֹא יִטְרְפֵם בְּצוֹנֵן, אֲבָל רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא — נִתְרַפֵּא. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא תְּנַן: ״אֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר״, וְאָמַר רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָהּ אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה — מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר! אֲמַר לֵיהּ: כּוּלְּהוּ בַּחֲדָא מְחִיתָא מְחִיתִּנְהוּ?! הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר — לָא אִיתְּמַר.
Hadran 'alakh « 'Havit ».
הדרן עלך חבית
Mishna 1
MICHNA. Un homme peut emprunter [shoël] de son prochain des cruches de vin et des cruches d'huile [le Chabbat], pourvu qu'il ne lui dise pas : « Prête-moi [halveini] ». Et de même une femme [peut emprunter] de sa compagne des miches de pain [le Chabbat]. Et si [le prêteur] ne lui fait pas confiance [qu'il les rendra], [l'emprunteur] dépose son manteau [taleth] chez lui [en gage] et règle le compte avec lui après le Chabbat. Et de même, la veille de Pessa'h à Jérusalem [lorsqu'elle] tombe un Chabbat, [celui qui se procure son agneau pascal] dépose son manteau chez [celui auprès de qui il l'acquiert], prend son [agneau de] Pessa'h, et règle le compte avec lui après la fête [le Yom Tov].
מַתְנִי׳ שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵירוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ ״הַלְוֵינִי״. וְכֵן הָאִשָּׁה מֵחֲבֶירְתָּהּ כִּכָּרוֹת. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ — מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ, וְנוֹטֵל אֶת פִּסְחוֹ, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב.(משנה)
Guémara
GUEMARA. Rava bar Rav 'Hanan dit à Abayé : « En quoi diffère [l'expression] “fais-moi emprunter [hash'ileini]”, et en quoi diffère [l'expression] “prête-moi [halveini]” [pourquoi l'une est-elle permise et l'autre interdite] ? » [Abayé] lui dit : « [Quand on dit] “fais-moi emprunter” — [le prêteur] n'en viendra pas à écrire [le prêt, car l'expression indique que l'emprunteur compte rendre l'objet en l'état dans un court délai] ; [mais quand on dit] “prête-moi” — [le prêteur] en viendra à écrire [car l'expression indique un prêt plus durable où l'objet n'est pas nécessairement rendu tel quel]. »
גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא הַשְׁאִילֵנִי, וּמַאי שְׁנָא הַלְוֵינִי? אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁאִילֵנִי — לָא אָתֵי לְמִיכְתַּב, הַלְוֵינִי — אָתֵי לְמִיכְתַּב.
[Rava bar Rav 'Hanan objecta à la réponse d'Abayé :] « Mais puisqu'en semaine il arrive parfois qu'[un homme] veuille lui dire “prête-moi [halveini]” et lui dise [en réalité] “fais-moi emprunter [hash'ileini]”, et [le prêteur] n'y prête pas attention [n'étant pas pointilleux sur la formulation] — et il en vient à écrire [les termes du prêt] —, le Chabbat aussi il en viendra à écrire ! » [Abayé] lui dit : « En semaine, comme il n'y a pas de différence qu'il dise “prête-moi” ou qu'il dise “fais-moi emprunter”, [les prêteurs] n'y prêtent pas attention — [et le prêteur] en vient à écrire. [Mais] le Chabbat, puisque c'est seulement [l'expression] “fais-moi emprunter” que les Sages ont permise, [tandis que] “prête-moi” ils ne la lui ont pas permise — la chose est reconnaissable [les deux parties doivent garder à l'esprit la formulation acceptable], et [le prêteur] n'en viendra pas à écrire. »
וְהָא כֵּיוָן דִּבְחוֹל, זִימְנִין דְּבָעֵי לְמֵימַר לֵיהּ ״הַלְוֵינִי״ וַאֲמַר לֵיהּ ״הַשְׁאִילֵנִי״ וְלָא קָפֵיד עִילָּוֵיהּ — וְאָתֵי לְמִיכְתַּב, בְּשַׁבָּת נָמֵי אָתֵי לְמִיכְתַּב! אֲמַר לֵיהּ: (בְּחוֹל, דְּלָא שְׁנָא כִּי אֲמַר לֵיהּ ״הַלְוֵינִי״ לָא שְׁנָא כִּי אֲמַר לֵיהּ ״הַשְׁאִילֵנִי״, לָא קָפְדִינַן עִילָּוֵיהּ — אָתֵי לְמִיכְתַּב.) בְּשַׁבָּת כֵּיוָן דְּ״הַשְׁאִילֵנִי״ הוּא דְּשָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן, ״הַלְוֵינִי״ לָא שָׁרוּ לֵיהּ — מִינַּכְרָא מִילְּתָא, וְלָא אָתֵי לְמִיכְתַּב.
Rava bar Rav 'Hanan dit à Abayé : « Or, puisque les Sages ont dit que, pour toutes les choses [qu'on fait] un jour de fête [Yom Tov], autant qu'il est possible de modifier [la manière de faire par rapport aux jours de semaine], nous modifions — ces femmes qui remplissent leurs cruches d'eau, pour quelle raison ne modifient-elles pas [leur procédé habituel] ? » [Abayé répond :] « Parce que ce n'est pas possible [de modifier]. Comment feraient-elles [autrement] ? Si [tu dis que] celles qui remplissent une grande cruche devraient remplir une petite cruche — voici qu'elles augmentent leur marche [et leur peine]. [Si] celles qui remplissent une petite cruche devaient remplir une grande cruche — voici qu'elles augmentent le poids de leur charge.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: מִכְּדֵי אֲמַרוּ רַבָּנַן: כׇּל מִילֵּי דְּיוֹם טוֹב כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹיֵי מְשַׁנִּינַן, הָנֵי נְשֵׁי דְּמָלְיָין חַצְבַיְיהוּ מַיָּא, מַאי טַעְמָא לָא מְשַׁנְּיָן? מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר: הֵיכִי לַעֲבֵיד? דְּמָלְיָין בְּחַצְבָּא רַבָּא, לִימְלוֹ בְּחַצְבָּא זוּטָא — הָא קָא מַפְּשׁוּ בְּהִילּוּכָא. דְּמָלְיָין בְּחַצְבָּא זוּטָא, לִימְלוֹ בְּחַצְבָּא רַבָּא — קָא מַפְּשׁוּ בְּמַשּׂוֹי.
Rachi
הלכה מחזירין את השבר - סבירא ליה לשמואל מחזירין תנן:,אדא דיילא - מנשטר"ל ממונה:,גרביה - קח בגדו עד שיבא:,אתא - רבה אשכחיה לרב יהודה כו':,הא חנא דידן - ממקומנו הוא ולא שמענו זאת מפיו עד הנה:,ולאו בדינא גרבתיך - בתמיה שאילו לא באת לא למדנו:
שניא ליה ידיה - נשתנית ידו ממקומה אשולשיינ"ר בלע"ז:,הכי מאי - היה עושה בענינים הרבה ושואל:
בחדא מחיתא מחיתנהו - באריגה אחת ארגתו:,היכא דאיתמר - דמתניתין לאו דוקא תנן איתמר:
מתני' שואל. שלא יאמר הלויני - מפרש בגמרא:,שחל להיות בשבת - ולא נזכר מע"ש לקנות:,לאחר יו"ט - ליום שלישי:
גמ' הלויני - משמע לזמן מרובה וקיי"ל במסכת מכות (דף ג:) סתם הלואה ל' יום ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי כדי שלא ישכח:
א"ל וכיון דבחול נמי זימנין דבעי למימר הלויני ואמר השאילני ולא קפיד עליה - והויא הלואה:,בשבת נמי - כי אמר השאילני סבר דהלואה היא ואתי למכתב ומאי היכר איכא:,ה"ג א"ל בשבת כיון דהשאילני שרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מינכרא מילתא ולא אתי למכתב:
אמרו רבנן - במסכת ביצה:,כל כמה דאפשר לשנויי משנינן - דאמרינן המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה כו':
Tossafot
מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני - פירש רש"י טעמא משום דסתם הלואה ל' יום ולפי שהוא לזמן מרובה יותר משאלה אתי למיכתב וקשה לר"ת דסתם שאלה ל' יום כדאמר במנחות בהתכלת (מנחות דף מד.) טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית ואמרינן נמי התם הדר באכסני' בא"י והשוכר בית בחו"ל כל ל' יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב במזוזה אלמא דסתם שאלה ל' יום איתא ולהכי פטורה כל ל' יום דאמר שאולה היא אבל מכאן ואילך נראה כמו שלו ומיהו יכול לומר לרש"י לאו משום דאי מתבע ליה לדינא בתוך ל' יום שאין צריך להחזיר דודאי היה חייב להחזיר דעבידי אינשי דמשאלי פחות משלשים יום אבל טפי לא משאלי הלכך עד ל' יום אמרי אינשי שאולה היא ור"י פירש לנו דהיינו טעמא בשאלה לפי שהיא חוזרת בעין לא אתי למיכתב אבל לשון הלואה אינו חוזר בעין ואתי למיכתב ואע"ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ"מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב. מ"ר וכן פירש ה"ר פורת:
אתקין רבא במחוזא דדרו בדוחקא כו' - ברוב ספרים אינו כתוב כאן ולא בפירוש רש"י ובריש המביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) נראה שהוא מקומו וזה לשון פירוש הקונטרס בביצה דדרו בדוחקא משוי שאדם יחיד נושא בחול על כתיפו בטורח אם בא לשאתו לצורך יום טוב ביו"ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו ביו"ט. בדיגלא עתר שקורין פורק"א כדרך נושאי מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשמשנה ישנה להקל משאו ולא להרבות טורח ביו"ט ועתר זה נוח לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנישאת בכתף ישנה להקל דדרו בדיגלא משוי חבית גדולה שרגילה לשאת בדיגלא לידרו באגרא ישאהו ביו"ט בב' בני אדם במוט על כתפים דהיינו נמי שינוי להקל דדרו באגרא במוט על כתפים לידרו ביו"ט אותו משוי באכפא במוט בידים משום שינוי ואפילו אינו להקל מ"מ שינוי הוא ואינו מרבה טורח בשינוי דדרו באכפא ניפרוס סודרא קל הוא ואינו מכביד ושינוי בעלמא הוא ולהצנע עד כאן לשונו ומשמע מתוך פירושו דכל אלה משוי אחד להם בשוה ואין זה נושא יותר אלא שנושא משאו בענין אחר ממה שהיה רגיל וזה דחקו שאם נפרש שכל אלו ממעטים משאם מאשר היו רגילים לשאת קשיא הא דאמר בסמוך מפשי בהילוכא משמע מפירושא דאגרא נושאים שני בני אדם שפיר במוט בשנים ויש בו משוי שני בני אדם שנושאים כל מה שרגילין לשאת בדיגלא ודיגלא היא משוי שני בני אדם כדמשמע בבבא מציעא בס"פ השוכר את האומנים (בבא מציעא דף פג.) וקשיא לר' דהתם משמע נמי דאגרא אין בו משוי לשני בני אדם דאמר התם דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא מ"ט נפיש לחד וזוטר לתרי ודמי לפשיעה ודמי לאונס בדיגלא משלם כולה משמע דלא הוי זוטר לתרי נראה דאגרא לשום אדם אינו נראה עובדא דחול כמו דיגלא ומשום הכי דדרו בדיגלא לידרו באגרא ואע"פ שמפיש בהילוכא יכול לשנות כיון שאינו נראה כל כך עובדא דחול והשתא אתי שפיר דדרו באגרא לידרו באכפא אע"פ שבוודאי מרבה במשאוי הוא בנושא בידים המוט מכשנושאו על כתיפו מ"מ כיון שאינו נראה עובדא דחול כמו אגרא יכול לעשות כעין שמצינו גבי בהמה מסוכנת דתנן בביצה (דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנה במוט אלא מביאה בידו אברים אברים ותנן נמי (דף כט: ושם) בהמביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אלא מביא הוא על כתפיו או לפניו אלמא הני אע"ג דמפשי בהילוכא כיון שאינו עושה כל כך כדרך שעושה בחול יש לו לשנות וההיא דבסמוך דמליין בחצבא זוטא ודמליין בחצבא רבה תרווייהו עובדא דחול ובענין שנושאים זה נושאים זה הלכך אין לו לשנות לא להקל ולא להכביד כדפי' טעמא ובההיא דלעיל בריש מפנין (שבת דף קכז.) לא שייכא עובדא דחול שאינו מטלטל אלא בבית מזוית לזוית. מ"ר. ובההיא דשחטה בשדה פירש בריש מפנין (ג"ז שם) בע"א וכמו שפירש כאן עיקר ועוד קשה לי לפי' הקונטרס דדרו באכפא אמאי ניפרוס סודרא עליה הוה ליה למימר לידרו באגרא כיון שאינו משנה להכביד יותר מאכפא כמו שמשמע נמי מתוך פירושו ולפירוש רבי אתי שפיר:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.