Traité Sanhedrin

FR · en attente

Sanhedrin 110a

Choisissez un passage pour l’étudier — sa source et ses commentaires s’ouvriront ici.

Traduction française en préparation.

Ce folio est disponible en hébreu vocalisé vérifié — avec Rachi et les Tossafot sur le folio Vilna. La traduction élucidée n’est pas encore rédigée : elle sera ajoutée progressivement. Chaque passage ouvre malgré tout sa source et ses commentaires.

עִבְרִית · texte source vérifié Sefaria (William Davidson · CC-BY-NC)

Guémara

Sanhedrin 110a

100%

סנהדרין ק״י אמסכת סנהדרין

רש״י סתרה למזיה - שערה וישבה על פתח הבית כל מי שהיה בא לקרוא רואה ראשה פרוע וחוזר:מעשר ראשון דשקליתו אתון אמר הבו חד מי' לכהן:דגייז למזייכו - דכתיב (במדבר ח׳:ז׳) והעבירו תער על [כל] בשרם ומשחק בכם כאילו אתם שוטים:ככופתא רעי כמו בטולא דכופתא דאמרן לעיל (סנהדרין דף צח:) כגלל הזה אתם חשובים בעיניו:עינא יהב עין נתן בשעריכם כדי שלא יהא בכם צורה כמותו:אמר לה קרח איהו נמי משה עצמו גלח כל שערו:כיון דכולא רבותא דידיה הוא - אינו חושש אם גילח עצמו דקאמר לנפשיה תמות נפשי עם פלשתים אגזוז שערי כמותם ומה לי בכך שהם מקיימין אפילו מה שאני מצוה לשחוק אגזוז עכשיו כמותם כדי להפיס דעתם:ועוד דקאמר לכו עשו פתיל תכלת בד' כנפות הבגד ואי ס"ד תכלת חשוב מפני מה לא יאמר לעשות כל הבגד כולו תכלת:אפיק גלימא דתכלתא - קח לך בגדים של תכלת וכסינהו לכולהו מתיבתך וכסה בהן בבה"מ אתה וחברותך:קנא לאשתו - אל (הסתר) [תסתדי] עם משה. קנוי היינו התראה:ונטה לו מחוץ למחנה יצא מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד:מכאן שאין מחזיקין במחלוקת שמחל על כבודו והוא עצמו הלך לבטל מחלוקת:חולק על רבו חולק על ישיבתו:אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' - מעלה עליהם הכתוב כאלו היו חולקים כלפי שכינה:מריבה תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים:מתרעם אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומדת אכזרית:מהרהר מחפה עליו דברים:אקלידי מפתחות:וקולפי - מנעולים:דגילדי כולם המפתחות והמנעולים של עור היו ואעפ"כ היו שלש מאות פרדות טעונות ל"א דגלדא לצורך שקים והמרצופין וכיסין של עור היו:לא מן הבלועין ולא מן השרופין - אלא במגפה מת:ולא קרח ר"נ היו לבד קרח דכתיב חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו:מן הבלועים ומן השרופין היה - שנשרפה נשמתו וגוף קיים ואח"כ נתגלגל עד מקום הבלועין ונבלע דכתיב בפרשת פנחס ותבלע אותם ואת קרח עמהם ורבי יוחנן דאמר לא מן הבלועין ולא מן השרופין דריש ליה להאי ואת קרח לאחריו ואת קרח במות העדה במגפה:וקרח בהדייהו מדכתיב ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת וקרח ממקריבי הקטרת הוה דכתיב חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו א"נ ואת לרבות קרח עמהם:שמש ירח עמד זבולה לעיל מיניה כתיב ותבקע ארץ בשעת בקיעת הארץ שנבלעו בקרקע שמש וירח עלו לאותו רקיע ששמו זבול ואמרו להקב"ה אם אי אתה עושה דין לבן עמרם מקרח ועדתו:לא נצא ונאיר לעולם:בכבודי לא מחיתם שהרי בכל יום מלכי מזרח ומערב בשעה שמניחין כתריהן בראשם משתחוים לחמה:והאידנא לא נפקי עד דמחו להו שכך גזר עליהם המקום כן שמעתי ל"א והאידנא לא נפקי מאחר שראו שהקפיד הקב"ה על שלא מיחה לכבודו עד דמחו להו לא נפקי שחשו לכבוד המקום על בני אדם שמשתחוים לשמש וירח:אין כל חדש תחת השמש ואי גיהנם לא אברי עד ההוא שעתא הוה ליה חדש:לקרובי פתחה - שיקרב פתחה של גיהנם ותפתח הארץ במקום שהן:נתבצר מלשון (ישעיהו כ״ז:י׳) עיר בצורה התקין להון הקב"ה מקום גבוה שלא העמיקו כל כך בגיהנם ולא מתו:טייעא - סוחר ישמעאל:בלועי - מקום שנתבלעו לשם עדת קרח:בזעא - ראה נקב שממנו יצא עשן:גבבא גיזה:אמשיה שרה אות' במים לשון (ברכות דף יד:) משי ידיה:(וכל שלשים יום. חוזר לגיהנם ועולה לשם):

גמרא וסתרתה למזיה, כל דאתא חזיה הדר. אדהכי והכי, אבלעו להו. איתתיה דקרח אמרה ליה: חזי מאי קעביד משה. איהו הוה מלכא, לאחוה שוויה כהנא רבא, לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא. אי אתיא תרומה אמר ״תיהוי לכהן״, אי אתו מעשר דשקליתו אתון אמר ״הבו חד מעשרה לכהן״. ועוד דגייז ליה למזייכו ומיטלל בכו כי כופתא, עינא יהב במזייכו. אמר לה: הא איהו נמי קא עביד! אמרה ליה: כיון דכולהו רבותא דידיה, אמר איהו נמי ״תמת נפשי עם פלשתים״. ועוד, דקאמר לכו עבדיתו תכלתא. אי סלקא דעתך תכלתא חשיבא [מצוה], אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך. היינו דכתיב: ״חכמות נשים בנתה ביתה״ – זו אשתו של און בן פלת, ״ואולת בידה תהרסנה״ – זו אשתו של קרח. ״ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים [נשיאי עדה]״ – מיוחדים שבעדה, ״קריאי מועד״ – שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, ״אנשי שם״ – שהיה להם שם בכל העולם. ״וישמע משה ויפל על פניו״. מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר ״ויקנאו למשה במחנה״. אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר ״ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה״. ״ויקם משה וילך אל דתן ואבירם״. אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: ״ולא יהיה כקרח וכעדתו״. רב אשי אמר: ״ראוי ליצטרע״. כתיב הכא: ״ביד משה לו״, וכתיב התם: ״ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך״. אמר רבי יוסי: כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש. כתיב הכא: ״ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת״, וכתיב התם: ״עם חמת זחלי עפר״. אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: ״בהצתם על ה׳״. אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר: ״המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה׳״. אמר רבי חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר: ״לא עלינו תלנתיכם כי אם על ה׳״. אמר רבי אבהו: כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר: ״וידבר העם באלהים ובמשה״. ״עשר שמור לבעליו לרעתו״. אמר ריש לקיש: זה עושרו של קרח. ״ואת כל היקום אשר ברגליהם״ – אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. ואמר רבי לוי: משוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקילפי דגילדא. אמר רבי חמא ברבי חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלתה לקרח, ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא. ואמר רבי יוחנן: קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופין. לא מן הבלועין, דכתיב: ״ואת כל האדם אשר לקרח״ – ולא קרח. ולא מן השרופים, דכתיב: ״באכל האש את חמשים ומאתים איש״ – ולא קרח. במתניתא תנא: קרח מן השרופין ומן הבלועין. מן הבלועים, דכתיב: ״ותבלע אתם ואת קרח״. מן השרופין, דכתיב: ״ותצא אש מלפני ה׳ [ואש יצאה מאת ה׳] ותאכל את החמשים ומאתים איש״, וקרח בהדייהו. אמר רבא: מאי דכתיב ״שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו״? מלמד שעלו שמש וירח לזבול. אמרו לפניו: רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא, ואם לאו לא נצא. עד שזרק בהם חצים. אמר להן: בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם? והאידנא לא נפקי עד דמחו להו. דרש רבא: מאי דכתיב ״ואם בריאה יברא ה׳ ופצתה האדמה את פיה״? אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ״אם בריאה״ גיהנם – מוטב, ואם לאו – ״יברא ה׳״. למאי? אילימא למבריה ממש? והא ״אין כל חדש תחת השמש״! אלא לקרובי פיתחא. ״ובני קרח לא מתו״. תנא משום רבינו אמרו: מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה. אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזילנא באורחא, אמר לי ההוא טייעא: תא ואחוי לך בלועי דקרח. אזלי חזאי תרי בזעי דהוה קא נפק קיטרא מנייהו. שקל גבבא דעמרא, אמשייה מיא, ואותביה בריש רומחיה, ואחלפיה התם. איחרך. אמר לי: אצית מה שמעת. ושמעית דהוו קאמרי הכי: ״משה ותורתו אמת, והן בדאים״.