סנהדרין ק״ט אמסכת סנהדריןסנהדרין ק״ט א
גמרא מאן נשדר? נשדר בהדי נחום איש גם זו, דמלומד בנסים הוא. כי מטא לההוא דיורא, בעא למיבת. אמרי ליה: מאי איכא בהדך? אמר להו: קא מובילנא כרגא לקיסר. קמו בליליא, שרונהו לסיפטיה, ושקלו כל דהוה גביה ומלונהו עפרא. כי מטא להתם, אישתכח עפרא. אמר: אחוכי קא מחייכי בי יהודאי. אפקוה למקטליה. אמר: גם זו לטובה. אתא אליהו ואידמי להו כחד מינייהו. אמר להו: דילמא האי עפרא מעפרא דאברהם אבינו הוא, דהוה שדי עפרא הוו חרבי, גילי הוו גירי. בדוק ואשכחו הכי. הוה מחוזא דלא הוו קא יכלי ליה למיכבשיה. שדו מההוא עפרא עליה וכבשוה. עיילוה לבי גנזא, אמרי: שקול דניחא לך. מלייה לסיפטא דהבא. כי הדר אתא, אמרו ליה הנך דיורי: מאי אמטית לבי מלכא? אמר להו: מאי דשקלי מהכא אמטאי להתם. שקלי אינהו אמטו להתם. קטלינהו להנך דיורי. דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא וכו׳. מאי עבוד? אמרי דבי רבי שילא: נבנה מגדל ונעלה לרקיע, ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו. מחכו עלה במערבא: אם כן, ליבנו אחד טורא! (אלא) אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו לשלש כיתות, אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה. זו שאומרת נעלה ונשב שם – ״הפיצם ה׳״, וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה – נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין, וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודה זרה – ״כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ״. תניא, רבי נתן אומר: כולם לשם עבודה זרה נתכוונו. כתיב הכא: ״נעשה לנו שם״, וכתיב התם: ״ושם אלהים אחרים לא תזכירו״. מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה. אמר רבי יוחנן: מגדל שליש נשרף, שליש נבלע, שליש קיים. אמר רב: אויר מגדל משכח. אמר רב יוסף: בבל ובורסיף סימן רע לתורה. מאי בורסיף? אמר רבי אסי: בור שאפי. ״אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא וכו׳״. תנו רבנן: אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא, שנאמר: ״ואנשי סדם רעים וחטאים לה׳ מאד״. ״רעים״ – בעולם הזה, ״וחטאים״ – לעולם הבא. אמר רב יהודה: רעים בגופן, וחטאים בממונם. רעים בגופן – דכתיב: ״ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים״, וחטאים בממונם – דכתיב: ״והיה בך חטא״. ״לה׳״ – זו ברכת השם. ״מאד״ – שמתכוונים וחוטאים. במתניתא תנא: ״רעים״ – בממונם, ״וחטאים״ – בגופן. רעים בממונם, דכתיב: ״ורעה עינך באחיך האביון״. וחטאים בגופן, דכתיב: ״וחטאתי לאלהים״. ״לה׳״ – זו ברכת השם. ״מאד״ – זו שפיכות דמים, שנאמר: ״וגם דם נקי שפך מנשה בירושלים הרבה מאד [וגו׳]״. תנו רבנן: אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא, ומה כתיב בהם? ״ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש. מקום ספיר אבניה ועפרת זהב לו. נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל״. אמרו: וכי מאחר ש״ארץ ממנה יצא לחם ועפרת זהב לו״, למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו אלא לחסרינו [מממוננו]. בואו ונשכח תורת רגל מארצנו! שנאמר: ״פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו״. דרש רבא: מאי דכתיב ״עד אנה תהותתו על איש תרצחו כלכם כקיר נטוי גדר הדחויה״? מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי ממון, ומושיבין אותו אצל קיר נטוי, ודוחין אותו עליו, ובאים ונוטלין את ממונו. דרש רבא: מאי דכתיב ״חתר בחשך בתים יומם חתמו למו לא ידעו אור״? מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון, ומפקידים אצלו אפרסמון, ומניחים אותו בבית גנזיהם. לערב באים ומריחין אותו ככלב, שנאמר: ״ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר״, ובאים וחותרים שם ונוטלין אותו ממון. ״ערום ילינו מבלי לבוש ואין כסות בקרה״, ״חמור יתומים ינהגו יחבלו שור אלמנה״, ״גבלות ישיגו עדר גזלו וירעו״, ״והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד״. דרש רבי יוסי בציפורי. אחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בציפורי. אתו וקא מצערי ליה. אמרו ליה: יהבית אורחיה לגנבי! אמר להו: מי הוה ידענא דאתו גנבי? כי קא נח נפשיה דרבי יוסי, שפעי מרזבי דציפורי דמא. אמרי: דאית ליה חד תורא – מרעי חד יומא, דלית ליה – לירעי תרי יומי. ההוא יתמא בר ארמלתא, יהבו ליה תורי למרעיה. אזל, שקלינהו וקטלינהו. אמר להו: