Guémara
La Guemara soulève une difficulté : mais si l'on parle de l'époque où le Temple était debout, qu'on déduise l'interdiction de jeûner le 3 Tichri du simple fait que c'est le jour où Guedalia, fils d'A'hikam, fut tué ! Car du temps du Temple, les jours de jeûne institués par la Torah étaient célébrés comme des jours de joie. Rav dit : il n'était nécessaire d'inscrire le 3 Tichri dans la Méguilat Taanit que pour interdire de jeûner aussi le jour qui le précède. En effet, le jeûne était prohibé non seulement les jours expressément mentionnés dans la Méguilat Taanit, mais également la veille et le lendemain de ces jours.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ יוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם! אָמַר רַב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לֶאֱסוֹר אֶת שֶׁלְּפָנָיו.
La Guemara soulève une autre difficulté : quant à l'interdiction de jeûner le jour précédent — soit le 2 Tichri —, qu'on la déduise plutôt du fait que c'est le lendemain de la néoménie [de Tichri], le jeûne étant prohibé non seulement les jours de fête, mais aussi la veille et le lendemain ! La Guemara rejette cet argument : la néoménie relève de la loi de la Torah, et les jours de fête institués par la Torah n'ont pas besoin de renforcement. C'est pourquoi aucun décret ne fut jamais édicté pour interdire de jeûner la veille et le lendemain.
שֶׁלְּפָנָיו נָמֵי, תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ יוֹם שֶׁלְּאַחַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ! רֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּאוֹרָיְיתָא, וּדְאוֹרָיְיתָא לָא בָּעֵי חִיזּוּק.
Ainsi qu'il est enseigné dans une braïta : ces jours qui sont inscrits dans la Méguilat Taanit sont des jours où le jeûne est interdit, tout comme la veille et le lendemain de ces jours. En revanche, pour les Chabbatot et les fêtes, le jeûne est interdit le jour même, mais permis la veille et le lendemain. Quelle est la différence entre cette catégorie de jours et l'autre ? Ces jours-ci — Chabbatot et fêtes — relèvent de la loi de la Torah, et les lois de la Torah n'ont pas besoin de renforcement : ainsi, même si un jour de jeûne était décrété la veille ou le lendemain, la fête elle-même n'en serait pas annulée. Tandis que ces jours-là, mentionnés dans la Méguilat Taanit, relèvent de la loi rabbinique, et les lois rabbiniques ont besoin de renforcement : c'est pourquoi le jeûne y est interdit même la veille et le lendemain.
דְּתַנְיָא: הַיָּמִים הָאֵלֶּה הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית אֲסוּרִין, בֵּין לִפְנֵיהֶם בֵּין לְאַחֲרֵיהֶם. שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים — הֵם אֲסוּרִים, לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן מוּתָּרִין. מָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? הַלָּלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, וְאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה צְרִיכִין חִיזּוּק. הַלָּלוּ דִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְדִבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכִין חִיזּוּק.
La Guemara soulève encore une difficulté : quant à l'interdiction de jeûner le 2 Tichri, qu'on la déduise du fait que c'est la veille du jour où Guedalia, fils d'A'hikam, fut tué ! Puisque, du temps du Temple, le jeûne de Guedalia était célébré comme un jour de fête, le jeûne devrait être prohibé aussi la veille. Rav Achi dit : le jeûne de Guedalia, fils d'A'hikam, est tiré des textes de la tradition — c'est-à-dire des Prophètes et des Écrits —, et puisque les textes de la tradition sont, à cet égard, assimilés aux paroles de la Torah, eux non plus n'ont pas besoin de renforcement.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ יוֹם שֶׁלִּפְנֵי יוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם! אָמַר רַב אָשֵׁי: גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם דִּבְרֵי קַבָּלָה הוּא, וְדִבְרֵי קַבָּלָה כְּדִבְרֵי תוֹרָה דָּמוּ.
Rav Tovi bar Matna objecta à l'opinion selon laquelle la Méguilat Taanit aurait été abolie, à partir de ce qui y est écrit : « Le 28 de ce mois [Adar], une bonne nouvelle parvint aux Juifs : qu'ils ne se détournent pas de la Torah » — et ce jour-là, il est interdit de jeûner. Et voici l'explication : car le royaume impie avait édicté un décret contre Israël, [ordonnant] qu'ils ne s'adonnent pas à l'étude de la Torah, qu'ils ne circoncisent pas leurs fils et qu'ils profanent les Chabbatot. Que firent Yehouda ben Chamoua et ses compagnons ? Ils allèrent prendre conseil auprès d'une certaine matrone [matronita], que tous les notables de Rome avaient coutume de fréquenter, pensant qu'elle saurait comment faire annuler le décret.
מֵתִיב רַב טוֹבִי בַּר מַתְנָה: בְּעֶשְׂרִים וּתְמָנְיָא בֵּיהּ אֲתָת בְּשׂוֹרְתָּא טָבְתָּא לִיהוּדָאֵי דְּלָא יְעִידוֹן מֵאוֹרָיְיתָא. שֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, וְשֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם, וְשֶׁיְּחַלְּלוּ שַׁבָּתוֹת. מָה עָשָׂה יְהוּדָה בֶּן שַׁמּוּעַ וַחֲבֵירָיו? הָלְכוּ וְנָטְלוּ עֵצָה מִמַּטְרוֹנִיתָא אַחַת שֶׁכׇּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ.
Elle leur dit ceci : allez et clamez votre détresse [hafguinou] la nuit dans les rues et sur les places. Ils allèrent donc clamer la nuit, en disant : « Ô Cieux ! Ne sommes-nous pas, nous Juifs, vos frères ; ne sommes-nous pas les enfants d'un même père ; ne sommes-nous pas les enfants d'une même mère ? En quoi sommes-nous différents de toute autre nation et de toute autre langue, pour que vous édictiez contre nous de si durs décrets ? » Et de fait, les décrets furent annulés, et les Sages firent de ce jour un jour de fête. Or, s'il te venait à l'esprit de dire que la Méguilat Taanit a été abolie, pourrais-tu soutenir que les premières interdictions de jeûner, ils les auraient abolies, et qu'ensuite on en aurait ajouté de nouvelles ?
אָמְרָה לָהֶם: בּוֹאוּ וְהַפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה. הָלְכוּ וְהִפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה, אָמְרוּ: אֵי שָׁמַיִם! לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ, וְלֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ, וְלֹא בְּנֵי אֵם אַחַת אֲנַחְנוּ? מָה נִשְׁתַּנֵּינוּ מִכׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שֶׁאַתֶּם גּוֹזְרִין עָלֵינוּ גְּזֵירוֹת קָשׁוֹת? וּבִיטְּלוּם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית — קַמָּיָיתָא בְּטוּל, אַחְרָנְיָיתָא מוֹסִיפִין?!
Et si tu disais qu'ici aussi il s'agit de l'époque où le Temple était debout — il y a une difficulté : car Yehouda ben Chamoua était un disciple de Rabbi Méir, et Rabbi Méir vécut après la destruction du Temple. Et l'on peut prouver que Rabbi Yehouda ben Chamoua était bien un disciple de Rabbi Méir, comme nous l'avons appris dans une michna : à propos d'ustensiles de verre qui s'étaient percés, et qu'on avait ensuite colmatés en y coulant du plomb, les Sages débattent pour savoir si l'ustensile est considéré comme entier — et susceptible alors de contracter l'impureté rituelle —, ou bien comme brisé — et donc inapte à la contracter. Rabban Chimon ben Gamliel dit : Yehouda ben Chamoua déclare qu'il devient impur, au nom de Rabbi Méir ;
וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — וְהָא יְהוּדָה בֶּן שַׁמּוּעַ תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי מֵאִיר בָּתַר הָכִי הֲוָה! דִּתְנַן: כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁנִּיקְּבוּ וְהִטִּיף לְתוֹכָן אֲבָר, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: יְהוּדָה בֶּן שַׁמּוּעַ מְטַמֵּא מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר,
Rachi
ותיפוק ליה כו' - אי בית המקדש הוה קיים בלאו הכי הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקריא רחמנא מועדים טובים בזמן הבית:,לא נצרכה - הא דהדר קבעוה במגילת תענית על דבר זה אלא לאסור אתמול גם הוא בתענית כדאמרינן לקמיה הימים האלה הכתובים במגילה הם ולפניהם ולאחריהם אסורין:
ראש חדש - מועד דאורייתא:,ודאורייתא לא בעי חיזוק - לאסור לפניו ולאחריו אבל ימי מגילת תענית דרבנן וצריכין חיזוק כי היכי דלא ליתי להתענות בי"ט עצמו:
יום שלפני כו' - וההוא לאו דאורייתא הוא ובעי חיזוק:
בעשרין ותמניא ביה - באדר קאי במגילת תענית:,דלא יעידון מן אורייתא - שלא יצטרכו לנתק עצמן מן התורה:
הפגינו - צעקו בשוקים וברחובות כדי שישמעו השרים וירחמו עליכם:,אי שמים - כלומר למען הקב"ה:
ורבי מאיר בתר חורבן הוה - כמה דורות דהא בימי רבן יוחנן בן זכאי חרב הבית ור' אליעזר תלמידו היה ור' עקיבא תלמידו של ר' אליעזר כדאמרינן בשלהי ארבע מיתות (סנהדרין דף סח.) ור' מאיר תלמידו של ר"ע כדאמרי' בפרק קמא דעירובין (דף יג.) כל מקום שאתה מוצא משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר' עקיבא אינו אלא ר' מאיר:,דתנן כו' - ר' יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר הוה:,כלי זכוכית שנקבו - שנטמאו ונקבן לטהרן מטומאתן:,אבר - עופרת לסתום את הנקב:,יהודה בן שמוע מטמא - לומר שחזרו לטומאתן ישנה ואע"פ שלא נגעו שוב בטומאה ואע"פ שאין כלי זכוכית חוזרין לטומאתן ישנה כדאמר בפ"ק דשבת (דף טז.) שלא גזרו חזרת טומאה ישנה אלא בכלי מתכות הני נמי הואיל והאבר מעמידו ככלי מתכות דמו דהכל הולך אחר המעמיד:
Tossafot
ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג גדליה בן אחיקם. שהוא לששון ויום טוב בזמן שבית המקדש קיים ולמאן דאמר [לא] בטלה מגילת תענית היינו לאחר חורבן:
אסורין בין לפניהם בין לאחריהם. היינו להתענות אבל בהספד מותר כדמוכח בפרק סדר תעניות כיצד (תענית דף יז:) דתניא מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד בהון ופריך נימא מתרי בניסן ור"ח גופיה אסור ומשני לאסור יום שלפניו דמשום ר"ח דאורייתא לא מתסר דלא בעי חיזוק ותו פריך ותיפוק ליה דהוה יום דבתר עשרים ותמניא באדר ומשני לה רב אסי כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין שני י"ט עשאוהו כי"ט עצמו משמע דאי לאו הכי לא הוה נאסר בהספד אע"ג דהוא יום שלפני ריש ירחא דניסן דאיתוקם תמידא דלא למספד ולאו דווקא נקט רב אשי כל שלאחריו דהוא הדין כל שלפניו בהספד מותר אלא משום דקאי אשל אחריו נקטיה ויש לדקדק מתוך כך דהא דקתני שבתות וימים טובים הם אסורים לפניהם ולאחריהם מותרין בתענית איירי ואתאי הך ברייתא כר' יוסי דאמר בסוף בכל מערבין (עירובין דף מא. ושם) דע"ש מתענה ומשלים א"נ כרבנן ובלא השלמה וא"ת אי בלא השלמה אפי' בי"ט עצמו שרי כדמוכח התם דאמר ר' אלעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאב בן בנימין וחל ט"ב להיות בשבת ודחינוהו עד לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה וי"ל דשאני ט' באב דחמיר תדע דהא קאמר התם שאני יום טוב דדבריהם הואיל ומתענין בו שעות משלימין בו ערבית והכא אסרינן בין לפניהם בין לאחריהם אלא התם בט' באב דחמיר והא דמייתי התם ראיה מתשעה באב שחל להיות בע"ש דאמר ר' יוסי מתענה ומשלים אבני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא דשרי לאשלומי אף על פי שחלקנו בין שאר תעניות לתשעה באב מכל מקום מייתי שפיר דלא חשיב תענית מה שנכנס לשבת כשהוא מעונה דהא שבת דוחה תשעה באב ואם היה חשוב תענית היה אסור אלא ודאי לא חשיב כמתענה בשבת ואם כן אף בתענית יחיד מותר נמי להשלים:
הא ר' יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר. תימה בפ' סדר תעניות כיצד (תענית דף יח.) פריך עשרים ותשעה נמי מאי איריא דהוה ליה יומא מקמי דאיתוקם תמידא תיפוק ליה דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא מאי קושיא ההיא דאיתוקם תמידא זה היה בזמן שבית המקדש קיים ועובדא דעשרים ותמניא היה בימי ר' יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר וי"ל [א] דמ"מ רבי שסדר המשנה לא הוה ליה למתני מריש ירחא דניסן כיון דבימיו היה שלא לצורך:,יהודה בן שמוע מטמא וכו' וחכמים מטהרין. תימה אמאי מטהרין לכל הפחות ליטמא משום כלי זכוכית שגזרו עליו טומאה כדאיתא בפ"ק דשבת (דף טו: ושם) ופי' בקונטרס דלענין טומאה ישנה פליגי יהודה בן שמוע מטמא לומר שחזרו לטומאתן ישנה אע"פ שלא נגעו בשום טומאה ואע"פ שכלי זכוכית אין חוזרין לטומאתן ישנה כדאמרינן בפ"ק דשבת (שם טז.) שלא גזרו חזרת טומאה ישנה אלא בכלי מתכות הני נמי הואיל והאבר מעמידו ככלי מתכות דמו דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרין דעיקרו כלי זכוכית הן ולא אזלינן בתר מעמיד כן פי' הקונטרס וקשיא כיון דטומאה קדמה לאבר מה מועיל הטפת אבר לבסוף עוד פי' בקונט' לשון אחר ר' יהודה בן שמוע מטמא כדין כלי מתכות דאורייתא אם נגעה בהן טומאה דהכל הולך אחד המעמיד וחכמים מטהרין מטומאת כלי מתכות דאורייתא אלא משום טומאת כלי זכוכית דרבנן ולפירוש זה קשיא לשון מטהרין דמשמע מטהרין לגמרי ורבינו שמואל פירש דפליגי בהא אי הטפת אבר חשיב סתימה מעלייתא או לא ובפ"ק דשבת (שם) כתוב ור' מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד גריס רבינו שמואל ר' מאיר היא ותו לא ולא גרסינן הכל הולך אחר המעמיד ולא יתכן כדמוכח בסוף תוספתא דכלים דתניא כוס של אבן שנקב והטיף לתוכו אבר ר' יוסי משום ר' יוחנן בן נורי אומר טמא משום כלי זכוכית רבי שמעון בן גמליאל אומר יהודה בן שמוע היה מטמא משום ר' מאיר משמע בהדיא כלשון אחרון שבקונטרס ורבנן היינו ר' יוחנן בן נורי ולא לגמרי מטהרין אי נמי רבנן דהכא אית להו בכלי אבן כר"מ דמטמא ככלי מתכות והא דלא מטמאין בכלי זכוכית משום כלי מתכות כמו בכלי אבן משום דכלי אבן לית ליה טומאה אוקמוה אטומאת כלי מתכות אבל כלי זכוכית שיש להם טומאה בעולם לא רצו לשנותן מטומאתן וריב"א פי' דחכמים מטהרין לגמרי משום דכלי זכוכית ככלי חרס דמו כדאמרינן פ"ק דשבת (דף טו:) ותניא בתוספתא דכלים (בב"ק) בפרק שני דכלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם ולא יתכן נמי פירוש זה כדמוכח בסוף תוספתא דלאו לגמרי מטהרין כדפרישית ועוד א"כ מנא ליה דטעמא דר"מ משום דהכל הולך אחר המעמיד דלמא משום דלית ליה ההיא סברא ואפי' נסתם בזפת היה מטמא דבהדיא פליגי עליה בתוספתא דכלים פרק מחט וטבעת ועוד רבנן לא אמרי הך סברא אלא בחתיכת חרס שפרשה מן החבית ויש בה כשיעור ונקבה וסתמה בזפת ולא בכלי שלם שנקב וסתמו כמו שפירש [בתוספתא] דפרק ב' דכלים ועוד דהא לא קיימא מסקנא הכי בפ"ק דשבת (טז.) דמסקינן הואיל ונשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.